סינגל שוט: איזבו בדרך לדוז פואה, איפה הילד מתקמבקים כמו שצריך

וגם: רמי קלינשטיין חוזר לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, וצביקה פיק ממשיך להביך את עצמו בהפקות דאנס שלא הולמות את כישוריו. ביקורת סינגלים שבועית

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

הפסיכולוגיה מדברת על רצח אב כאפיזודה נפשית הכרחית לתהליך התבגרות תקין. מטאפורית כמובן. הבנים גדלים ובשלב מסוים מגיעים לגיל הקריטי בו הם מבינים שהגיע תורם לכבוש את העולם. האבות הכל יכולים שלהם כבר לא כל כך חזקים, ולמעשה הם הרבה יותר חלשים ממה שתמיד היה נדמה. הגובה כבר לא משחק תפקיד, יכולות הביטוי מתאזנות, וגם הידע הכללי מתאסף אצל הבנים עד שמגיע למסה קריטית גדולה מזו של האבות. אין דרך לעצור את חילופי הדורות, ולא משנה כמה ינסו האבות, שאיפת הבנים תמיד תהיה לדרוס אותם ולהקים על חורבותיהם תרבות חדשה ומרעננת. הבעיה בעולם המודרני היא קצב הארועים. תהליך שלפני כמה עשרות שנים התחולל באיטיות והושלם רק לעת זקנת האבות, התקצר פי כמה בעידן האינטרנט והיוטיוב, והמהפכות מתחוללות לעיתים עוד כשהאבות מרגישים בשיא אונם ולא מוכנים עדיין לוותר על כס המלכות. ואז לא נותר להם אלא לנסות ולהמציא עצמם מחדש, להדמות לצעירים, לנסות לשמור על עדכניות כך שאולי יתבלבלו הבנים ויעניקו להם עוד כמה דקות של חסד באור הזרקורים. » סינגל שוט - כל הטורים

עולם המוזיקה מתנהג באופן דומה, ואמנינו הותיקים מנסים כל העת להמציא עצמם מחדש ולהעניק לנו חוויות שישמרו אותם בתודעה הציבורית עוד קצת. איפה הילד מצהירים שהמציאו את עצמם מחדש 15 שנים לאחר האלבום האחרון שלהם, אבל עוד לא השכילו להבין שלמעשה הם על זמניים, ולא בטוח שהם זקוקים לשינויי הכיוון. איזבו החליטו להמציא עצמם מחדש כשהפתיעו עם שיר איתו יופיעו באירוויזיון, ופתאום התחוור שמאז ומעולם הם היו הבחירה הכי טבעית. אחרי שרמי קלינשטיין המציא עצמו כדמות טלוויזיונית החליט לקחת עוד צעד ולשתף פעולה בפעם הראשונה עם המפיק עופר מאירי. רק טוב יצא מזה. וצביקה פיק, הצעיר הנצחי, מנסה לעדכן את דמותו המוזיקלית כל הזמן, אבל בסוף יצא יצור כלאיים שלא מספק אף אחד.סינגל השבוע: Time של איזבו איזה מוזר לשמוע את איזבו שרים בעברית. ואיזה מוזר שהם יהיו נציגי ישראל באירוויזיון. האמנם מוזר? אולי בעצם לא כל כך. כבר משמיעה ראשונה של השיר הרשמי לתחרות, "Time", אפשר להבין שהבחירה הזו לא כל כך תלושה כמו שהיה נדמה בהתחלה. לאיזבו יש נוסחה מנצחת, והם יודעים את זה. אין שם צורך לשנות כיוונים כל הזמן, ויש אווירה כללית של רוגע ויציבות. גם בשיר הזה ההפקה החמה של רן שם-טוב מחברת בין הכלים כך שיעטפו אותנו מכל הכיוונים. קולות הרקע הגבוהים של שאר חברי הלהקה מתחברים בדיוק עם הקול הגבוה בו שר שם-טוב באופן קבוע. וכמובן הגיטרה, שמהפריטה הראשונה אפשר לדעת שהיא שייכת לאיזבו, ולא לאף אחד אחר בעולם.

בעצם, כשחושבים על זה, יכול להיות שכל הזמן הזה פספסנו את הבחירה הטבעית לייצג אותנו בתחרות הזמר האירופאית? נדמה שכן, מכיוון שהשיר שהם כתבו עבור התחרות מכיל את כל המרכיבים הנכונים. הוא כיפי (מאוד), קליל, קומוניקטיבי ביותר, מעט קרקסי, בעל קצב טוב, ויש בו חלקים באנגלית וחלקים בעברית, בדיוק כפי שחוקי התחרות דורשים. וכל זה מבלי לשנות דבר מאופי הלהקה שממשיכה לעשות את המוזיקה שלה שמביאה אותה להמון מקומות ברחבי העולם. וזו נקודת זכות עצומה לאמן שאמור לייצג אותנו בתחרות בינלאומית. איך לא חשבנו על זה קודם? מעל הכל, זה שיר שמעלה חיוך על הפנים, מזיז את הגוף, יכול לדבר לקהלים רחבים מאוד ועדיין להיות איכותי ומעניין. דוז פואה.

כמה טוב שבאתם הביתה: "איש מוזר" של איפה הילד 15 שנים לאחר האלבום האחרון שלה חוזרת אחת הלהקות שסימלו את גל הרוק הישראלי של שנות ה-90. איפה הילד הוציאו בשבוע שעבר את אלבומם החמישי, "בני המאה העשרים", אחרי היסטוריה מוכרת של הצלחה, פירוק ואיחוד. תבנית ששבה וצצה בזמן האחרון בכל פינה. אמני עבר שמצאו עצמם מחוץ לקאדר של המוזיקה הישראלית המודרנית מנסים לפלס דרכם בחזרה לזרם המרכזי, בדרך כלל כשהם נישאים על גבי הצלחות העבר. חלקם מצליחים יותר, וחלקם פחות. בואו נודה על האמת, רובם חוזרים עם סאונדים לא מעודכנים, עייפים וחסרי תוכן מעבר לנוסטלגיה נחמדה. במקרה של איפה הילד דווקא הופתעתי מאוד לטובה, ואולי זה אחד הקאמבקים היחידים שהם גם ראויים מבחינה מוזיקלית ואמנותית. בקומוניקט של האלבום נכתב כי הלהקה ניסתה לקחת את הסאונדים הרוקיסטים המוכרים שלה ולהביא אותם למקום עדכני ועכשווי. היתרון הגדול של איפה הילד הוא שהסאונדים המוכרים שלהם הם על זמניים. אין ממש צורך להביא אותם למקום מודרני, הם נמצאים שם כבר 20 שנה.

האלבום החדש נשמע טוב בסך הכל, ויש בו גם כמה הפתעות נעימות במיוחד. אחת מהן היא "איש מוזר" שמלווה את יציאת האלבום. מה שהופך את השיר הזה לאחד המיוחדים בו הוא שהוא היחיד שמבוצע על ידי אסף שריג, לא הסולן הטבעי של ההרכב, שכתב יחד עם חמי רודנר את הטקסט והלחין אותו. בדרך כלל שינוי האווירה הזה עושה רק טוב לאלבום, והשירים השוליים הופכים להיות מרגעי השיא שלו. ראה ערך אלג'יר עם "בתוך הצינורות" של גבריאל בלחסן. אגב אלג'יר, שריג הוא מי שהפיק להם את אותו האלבום, מה שעוזר להבהיר את הבדלי הסאונדים בין השירים באלבום החדש עליהם אחראי שריג לבין שאר השירים. "איש מוזר" הוא הרבה יותר סהרורי, מעט אפי יותר משירי הרוק הקלילים שיש באלבום. משהו שמזכיר קצת יותר את עולמות התוכן של רוקפור ואלג'יר מאשר את אלה המוכרים של איפה הילד. שינוי הכיוון הזה הוא טוב ומרענן, בעיקר כשהוא מגיח לשיר או שניים מתוך אלבום שלם, מה שהופך את החבילה כולה להרבה יותר מקיפה ומרשימה. בזכות הפזמון: "רוצי קטנה" של רמי קלינשטיין שלוש שנים עברו מאז אלבומו האחרון של רמי קלינשטיין, והנה מגיע השיר הראשון מתוך אלבומו החדש. בזמן שעבר הוא לא קפא על השמרים. מתישהו באמצע הדרך הוציא אלבום הופעה כפול, ולאחרונה גם המציא עצמו מחדש כדמות טלוויזיונית, שעל ההצלחה של מהלך זה אפשר להתווכח. בהמשך ישיר לדרכים החדשות שקלינשטיין סולל לעצמו אפשר להוסיף את שיתוף הפעולה הראשון שלו עם המפיק עופר מאירי, שמוכר כמי שהביא את "מטרופולין" המופלא לאוזנינו. עוד לפני ששמעתי את "רוצי קטנה" חשבתי שזה יכול להיות שילוב מעניין. אולי מאירי יביא איתו את האלקטרוניקה העדינה למלודיה הפסנתרית של קלינשטיין, ויחד ייצרו משהו מעניין ונוגע. בשמיעה הראשונה התאכזבתי, כי לא היה אף זכר להפקה המוכרת של מאירי שהתרגלתי לאהוב. אחרי שהתנערתי מהרושם הראשוני ומהציפיות הגבוהות שהתרסקו מול אוזניי התחלתי להתאהב בשיר הזה, בזכות עצמו.

לפני הכל, לשיר יש קצב נכון. ואני לא מדבר על מקצב, אלא על הזרימה של הכלים והמילים לאורך השיר. הנסיון העשיר שהוכנס לתוך השיר הזה מוכיח את עצמו, והחבילה השלמה מרגישה מסונכרנת. אבל מה שקנה אותי באמת הם הפזמונים המדויקים שלא מאפשרים להיאשר אדיש. הפזמון לא עובר ליד האוזן, יש בו משהו ממכר שנכנס פנימה ולא עוזב. זה דיון שהוא כבר מעבר לאיכות מוזיקלית. בחירה אחת מוצלחת במיוחד היא קולות הרקע המקהלתיים שנשמעים ברקע ומעניקים צליל מאוד עמוק וחם, מעט מצמרר. הקולות הללו ביחד עם החזרות הרבות של הפזמון לאורך השיר, מעניקות לו הרגשה של שיר גדול, מקיף ועוטף. מסוג השירים שאפשר לסמוך על קלינשטיין שיקבלו עיבוד בימתי עוצמתי ורחב במיוחד. ההפקה של מאירי בכל זאת מרימה ראשה בעיקר ב- C Part, מיד לפני הפזמון האחרון, שם המקצב בפעם הראשונה תופס מקום ומייצר את הדרמה הדרושה בחלק זה של השיר לקראת הסיום הגרנדיוזי. אז נכון, בטלוויזיה אנחנו נחשפים לצדדים היותר מוזרים של קלינשטיין. לא סתם הוא לוהק לפאנל מנטורים בתוכנית ריאליטי, אבל בשיר החדש הוא מזכיר את המוזיקה שלו. גם אחרי כל השנים האלה הוא יודע את העבודה, וטוב שהוא עובד.

תאונת דרכים: "עיניים כחולות" של צביקה פיק "עיניים כחולות", הסינגל השני מתוך האלבום החדש של צביקה פיק, ממשיך בדיוק את הקו שהתחיל הסינגל הקודם, "רוני שלי", עליו כתבתי בטור זה לפני כחודשיים. פיק הוא קונסיסטנטי וממשיך עם מה שהוא מאמין כנכון. מתאבד על הנראטיב ולא פוזל לצדדים. בערך כאן נגמרות המחמאות על המוזיקה החדשה שלו. כמו קודמו, גם הסינגל השני קיבל טיפול מהצמד KNOB שמתמחה בדאנס-אלקטרו-האוס, אבל הפעם רק מחציו, ניב כהן, וגם בו הדבר היחיד שנשמע כמו צביקה פיק הוא הקול שלו. יוצרים מחפשים להמציא את עצמם מחדש כל הזמן, בוודאי בעידן המודרני. על אחת כמה וכמה אם אתה אמן ותיק שנמצא בשטח הרבה שנים ולא רוצה לשעמם. זה טוב וזה מבורך, אבל כמו כל דבר, גם את זה צריך לדעת לעשות נכון, ולא מספיק שם של סופרסטאר כדי שזה יעבוד.

הגישה החדשה של פיק מכוונת למוזיקת המועדונים, שאם חושבים על זה, לא מדובר ממש בכיוון חדש. הרי כל הקריירה שלו עשה פיק מוזיקת פופ ודיסקו שהתאימה לרוח התקופה ונוגנה במועדונים. החידוש הוא מוזיקת מועדונים פופ-אלקטרונית על גבול ההאוס, שלא עושה עימו הרבה חסד. נסו לדמיין באיזה מועדון מנגנים את השיר הזה, ואיך נראית המסיבה. אני, לפחות, לא רוצה לקחת בזה חלק. הכיוונים החדשים של פיק לא מוכיחים את עצמם, בעיקר מכיוון שאנו מקבלים יצור כלאיים שמכיל את הרע משני הצדדים. מהצד הפופי איבדנו את המלודיות המפורסמות שגרמו לו להיות כל כך מצליח, ומהצד האלקטרוני אנחנו מרגישים בהילוך שני במקום לסחוט את הדוושה עד הסוף. המכונית הזו לא נוסעת לשום מקום, עדיף לעצור בצד, להבין איפה התקלה ולצאת לדרך חדשה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ