אומן של מילים: העולם על פי מאיר אריאל

מה היה למאיר אריאל להגיד על פוליטיקה, מחאה חברתית והשפה העברית? התשובה לכך נמצאת בטקסטים שלו. לציון יום הולדתו ה-70 בוחר סער גמזו שבעה ציטוטים משבעה שירים אהובים במיוחד

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

"דע לך, שכל הקלקולים באים משימוש קלוקל במילים. המחשבה צריכה מילים בשביל לצאת לעולם, למרות שהשפה והמילים נתפסות כאוויר לנשימה. כל המפעל העצום של האדם יוצא ממילים וחוזר למילים, הכל תלוי במי שעושה ואיזה שימוש במילים". הפסקה הקצרה הזו של מאיר אריאל מסבירה בצורה נפלאה את היחס שלו לשפה, הפחד הנוכח-תמיד שלו להשתמש במילים בצורה לא נכונה. מתוך העשרות הרבות של השירים שהוא כתב יש מילים וביטויים שזכו לחיי נצח. הלחנים שכתב לא היו גולת הכותרת של היצירה שלו. הוא מצא את הניגון דווקא בתוך המילים – פירק והרכיב אותן מחדש, לש אותן לצורה אחרת, הפיח חיים אחרים בשפת התנ"ך. לציון יום הולדתו ה-70, הנה כמה מהמשפטים והשורות שמראים את העולם דרך העיניים והעט של מאיר אריאל.שיר כאב: אחווה של שפות שמיות "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה/ אפילו אם זה מתחיל בסיביר/ או בהוליווד עם "הבה נגילה".

מדינה אחת או שתיים, דו לאומית או תלת ראשית, יש כאן שני עמים שמחפשים דרך לחיות יחד. הם דוברים שפות שונות אבל כל כך דומות, והזליגה מהאחת לשנייה היא בלתי נמנעת. אריאל מוצא כאן דרך מלאת קסם להזכיר לנו שכל ה"וואלה", ה"מבסוט" וה"תיסלם" האלה הם לא שלנו, אלא הגיעו מהשכנים, וייתכן שאפילו מרמז כאן למוצא משותף אחד לכולנו.דאווין של שיר מחאה: קצת פרופורציות בנאדם "אז מה הדאווין של שירי מחאה/ כל פעם חוזרים לאותה נקודה/ מה שלא תעשה/ המים נוזלים".

לא מעט מחאה הובעה בשירים של אריאל. הערנות והרגישות שלו לסביבה הולידו כמה מהטקסטים המחאתיים והנוקבים כמו "ירושלים של זהב" ו"חיית הברזל", אבל תמיד הייתה בו צנעה. הוא לא שר מתוך אמונה שישנה את העולם מקצה לקצה. הוא רצה להעיר את הקהל שלו לעוולות והבעיות שהוא רואה. הוא ידע שגם אם יצליח לשים אצבע בסכר, המים ימשיכו לנזול. אולי דווקא בגלל חוסר היומרה הזו, המחאה שלו הפכה לחזקה ולעל-זמנית.נרקומן ציבור: בוז למושכים בחוטים "כמו שאתה מביט מגבוה עלי/ ככה אתה גם מתכופף להריח באחורי/ ספוג לח מכל מיני בוז והשפלה/ כמו נרקומן מועד אתה חוזר למזבלה/ היותר מצחינה שבין המזבלות/ זו המזבלה הגדולה שנקראת 'בחירות'".

אפשר לתקוף במילים מלוכלכות, אפשר להשמיץ בלי רסן, אפשר לטנף בלי חשבון, ואפשר לנסח ביקורת מדויקת ורלוונטית פי כמה עם המילים הנכונות. מאיר אריאל מציב כאן מראה פוצעת מול נבחרי הציבור שלנו ומספר להם איך הם נראים דרך העיניים של מי שבחר בהם. אגב, אפשר היה לבחור כל בית או פסקה מהשיר הזה ולקבל את אותו אפקט אינטליגנטי.תקציר שירי החורף הבא: מה קרה לעברית? "והנה נחיל של אייטמים-סלבריטים/ סמול-טוק שוארים, ביג-פארט בלוארים/ אגו-סטריפרים, בודי טריפרים/ במעוף מדרינק לדרינק/ זהו שיר בלי שם, המתאר את/ האאוטיות המיידית של איניות כפייתית".

 הכפר הגלובלי הפך את כולנו לאזרחי העולם. כולנו משלבים בכל משפט מילה או ביטוי באנגלית, יודעים מה זה ניימדרופינג ומתי עושים ריסטרט. החיצים של אריאל לא מופנים כאן לשפה אלא דווקא לתרבות הכלום שעומדת מאחוריה. לחלום האמריקאי שהוא ברוב המקרים קליפה ריקה וחסרת תוכן מהותי. הוא מרגיש קצת חסר אונים מול המתקפה המילולית הזו ויוצא לשאוף קצת אווירהבן-אדם אינו אלא:  אל תשכח מאיפה באת "הבן-אדם אינו אלא/ חתיכת בוץ מתוחכם". הפלירט המתמשך של אריאל עם היהדות מופיע הרבה פעמים בגוף היצירה שלו. היחס שלו לקורפוס היהודי הוא לא היחס הדתי הכנוע ולא החילוני המבטל. הוא בוחר להתעמק ולחפש את הקסם והערך המוסף שבמילים. את הפסוק "כי מעפר באת ולעפר תשוב" הוא הופך לשיר שמפאר את נזר הבריאה אבל גם דואג להזכיר לו את ארעיותו המדאיגה בעולם. כאילו בביטוי הקצר והקולע הזה מקפל אריאל את כל המהות האנושית שמחברת בין חוסר הפשר לבין האינטלקט החוקר אותו.בס בבלון: הזורעים בדמעה גרסת 1996 "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת".

בעיניי, זו אחת השורות המוצלחות והחזקות ביותר שכתב מאיר אריאל. הקיבוצניק שהיה ללוחם בצנחנים, היהודי החילוני שהתקרב ליהודי עובד האדמה של התנ"ך, הפלח שהפליא במילים – כל אלה מגולמים בתוך השורה הקצרה הזו. נסו לדמיין את הפחדים מבצורת וממזיקים, את החששות של האיכר שעמל על חרישה, זריעה, השקיה, דישון וריסוס – את כל אלה מלבינים ברגע אחד קסום שבו הכותנה נפתחת. שירה במיטבה.שואף לאפס: כי סתם חרוז זו לא חכמה "ועל כן, עד שאתאפס/ על מצב של אפס/ לא אתן שאתפס/ כמו איזה חתיכת אפס".

בחלק גדול משיריו לוקח אריאל מילה והופך בה שוב ושוב, בנגזרותיה ובהטיותיה עד שמשמעותה המקורית נעלמת ונולדת חדשה תחתיה. בשיר הזה המשחק היצירתי הזה שלו בולט במיוחד כי המילה שמניעה אותו היא "אפס". מילה שבדרך כלל לא נוהגים להתעכב עליה, לא סופרים אותה. בעזרת הכתיבה המאיר אריאלית גם האפס הופך להיות כוכב ואפילו משאת נפש.צועק את שחסר לו:  למה התכוונת מאיר? "אדם משלים את שחסר לו/ לא חסר לו – לא משלים בדמיון".

השורה הזו חותמת את השיר ומביאה בו טוויסט קטן עם המילה "בדמיון". יכול להיות שאריאל מרמז שכולנו קצת מרשים לעצמנו לשקוע בדמיונות? ייתכן שאנחנו חיים בתוך מסע של שכנוע עצמי? ולמה דווקא ההשלמה נעשית בדמיון ולא במציאות? הרי הצעקה, ההפגנה, הגניבה והרדיפה שמופיעות קודם לא נעשות בדמיון. במה מוצא אריאל את ההשלמה שונה מכל השאר? השאלה הטורדנית הזו, הופכת את השיר הקטן הזה לאחד מאלה שבכל חזרה אליו מבינים אותו אחרת וקצת יותר. או שאני סתם מדמיין?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ