גיבור הרגעים הקטנים: מסע בין האלבומים של עמיר לב

מהאלבום הראשון הכושל, דרך מציאת הקול האישי והכה מזוהה שלו ועד הרגע בו יצא מהאישי והוסיף מימד חברתי ופוליטי לשיריו. לכבוד יום הולדת 50, עובר סער גמזו לאורך הקריירה של לב ומנסה להבין מה יהיה הצעד הבא?

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

משעשע לחשוב שכל זה לא היה קורה בלי אריאל זילבר. משעשע יותר לשמוע את זה. בשיר הנושא של אלבום הבכורה שלו, "רוצה לראות אתכם במקומי", קשה מאד למצוא את עמיר לב שאנחנו מכירים היום. הרבה יותר קל לזהות שם את הגיבור שלו דאז – אריאל זילבר. בהאזנה לא מדוקדקת אפשר אפילו לחשוב שזה שיר של זילבר שמעולם לא שמעתם. לב הודה בעבר שבזכות זילבר הוא נהיה זמר, אבל המובחנות שלו נוצרה רק אחרי שהשותפות הזו התמוססה. את עמיר לב של היום גילינו רק באלבום השני.» עמיר לב בהופעה - כל הפרטיםפרק ראשון: התחלה צולעת מעטים מחשיבים את "רוצה לראות אתכם במקומי" כאלבום הבכורה של עמיר לב. הוא נוצר ככדור שלג שהחל להתגלגל במפגש בין קלטת השירים של לב לבין אריאל זילבר. לב העריץ את "תמוז" וניסה להניע קריירה מוזיקלית דרך הגיבור האמיתי שלו בלהקה. זה התגלגל למפגש בביתו של לב בירושלים ומשם לאלבום שמכיל שמות ענקיים כמו לואי להב ומשה לוי. בדיעבד סיפר לב שההפקה הנוצצת הזו הייתה הסיבה לכישלון של האלבום, ושזו לקחה את השירים למקום רחוק וזר שלא אליו הם יועדו להגיע. אבל זו לא רק ההפקה. לב, שעדיין לא גיבש לעצמו פרסונה בימתית משלו, ניסה ללכת על המוכר והבטוח. השירה שלו מזכירה את זו של זילבר ושל יוסי אלפנט ולא מספרת כלום על הסגנון שהוא עתיד לאמץ לעצמו. לא ברור אם הכישלון המסחרי של האלבום הוא זה שגרם ללב לחכות ארבע שנים עד שהקליט את אלבומו הבא, או שהזמן הזה הוקדש להתבוננות פנימה ועיצוב הסגנון האישי שלו. בכל אופן, צפו להפתעה.האלבום לא רמז על עתידו של לב. "רוצה לראות אתכם במקומי":פרק שני: הקול יורד נמוך החיוך ירד והוחלף בפנים רציניות יותר. הגיטרות נעשו כבדות וזזו לקדמת הבמה. השירה נעשתה נמוכה ובסית יותר. הטקסטים שינו אופי. במרחק אלבום אחד לב הפך ליוצר בוגר, מובחן ומעניין יותר. אם באלבום הקודם זילבר הציץ בין השורות, הפעם היה זה ברוס ספרינגסטין. לב חתך מפופ לרוק פשוט וטוב ועשה את זה מצוין. עיקר השינוי היה במילים. "עמיר לב" האלבום הציג את ניצני היכולת הקסומה של לב לפרק מצבים יומיומיים לפרגמנטים קטנטנים וטעונים. הבנאלי והשגרתי הפכו אצלו לחרך הצצה אל העולמות הטעונים שמעבר, את אלה הוא הציג לקהל עם קול חרוך ועיניים מכווצות. לב הבין שהוא לא מוזיקאי של רעש, צלצולים והפקת נוצצת. הוא רוצה ללכת דווקא אל הסבטקסט ואל בין השורות. לשחק עם המטענים הרגשיים שנושאות המילים שלו. השיר "קסם" מתוך האלבום זכה לקליפ שמהווה מחווה לסצנה מתוך "והספינה שטה" של פליני. לא מדובר רק בהומאז' ויזואלי אלא גם בחיבור תוכני – לב ופליני בחרו לגעת בזיכרונות ובפרטים אוטוביוגרפיים. ייקח ללב לא מעט זמן להפנות את המצלמה שלו החוצה ולכתוב על הסביבה שאינה סביבתו המיידית.לא רק הומאז' ויזואלי אלא גם בחיבור תוכני . קסם:פרק שלישי: מתמקד ברגעים הקטנים את הגיבוש הסופי של הסגנון שלו עשה לב ב"פעם בחיים". האלבום, שהופק ברגישות ראויה לציון על ידי אמיר צורף, נסוב בעיקר סביב יחסים. הכתיבה מתרחקת מהדרמות הגדולות ובוחרת להתמקד דווקא ברגעים קטנים שנראים לכאורה חסרי משמעות. דרכם הוא מנתח יחסי אמא ובן ("כחול וירוק"), זוגיות שהופכת לשגרה ("ערב ראש השנה"), ויחסים על סיפו של משבר ("עננים שחורים"). לב, שלא מכביר במילים גם בראיונות, סיפר שהבחירה לכתוב על יחסים ואהבה היא ניסיון שלו לשחזר את הקסם הלא מוגדר שבהם. הוא חופר בעדינות בתוך אותם רגעים ומצבים ומנסה לנסח בעזרתם אמירה מפוקחת ועכשווית עליו ועלינו. עוד מאפיין במוזיקה של לב מוצא באלבום הזה את הבסיס האיתן שלו והוא סאונד הגיטרה שלו. לצורף בוודאי יש חלק משמעותי בעיצוב הצליל הזה, אבל הדבר המרתק בו הוא דווקא היכולת שלו לעטוף בצורה מושלמת את הטקסטים של לב. גם הוא, כמותם, לא מתפתל ומתחכם.הגיטרה של לב פשוטה, נקייה, נוגעת ועטופה בעדינות באפקט. את הסגנון הזה, נטול הציניות, הוא צפוי לשכלל לשיא באלבומו הבא.מתרחק מהדרמות הגדולות. כחול וירוק: 

פרק רביעי: אי שקט טורדני

הוא רצה לקרוא לו "חלומות פז", אבל בחר באופציה הכנה יותר והלך על "לפעמים אני מאושר". ייתכן מאד שהחיפוש אחר הרגעים החמקמקים האלה של האושר, הוא שמניע את לב. במהלך הזמן שעבר מאז האלבום הקודם ועד השחרור של "לפעמים אני מאושר" הוא עבר לא מעט. זוגיות ועזיבה של העיר, ילדים והשתקעות בצפון הכפרי, אינתיפאדה, "חומת מגן", התנתקות. המסע הזה של לב הוא מסע בעיניים פקוחות ובמודעות מוחלטת. הוא לא מחפש את אותם רגעי אושר, אלא פשוט שמח להיתקל בהם כשהוא צועד בדרך האינסופית. באלבום הזה מתחזקת התחושה שיש אי שקט טורדני שמונע ממנו להכות שורש במקום אחד. את "בואי נסתלק/ מקום חדש/ נרגיש זרים" שהופיע באלבום הקודם, ממשיכה השורה "רציתי למצוא את עצמי במקום אחר/ נסיעה קצרה/ דיוטי פרי/ מרלבורו לייט". היופי האמיתי והמציאותי הוא הידיעה הברורה שגם אותו מקום חדש לא מכיל בקרבו אושר גדול ואבסולוטי. גם שם האושר יבוא במנות קטנות וקצובות. האלבום נסגר עם "תאהבי אותי תמיד" ובו השורה "מה שבחוץ בלי מה שבפנים". זה בוודאי לא עניין מכוון או מודע, אבל נדמה שבאלבום הזה לב מגיע להשלמה והסכמה. מעין יכולת שלווה להתבונן בסביבה המיידית שלו ולהכיל אותה בקבלה מוחלטת. יכול בהחלט להיות שעל בסיס היכולת הזו, הוא ינסה באלבומו הבא להפנות את המבט החוצה.מסע בעיניים פקוחות ובמודעות מוחלטת. פריז:פרק חמישי: יוצא מהאישי פוגש את הפוליטי ב"הכל כאן" לב יוצא מהאישי והפרטי ופוגש את הפוליטי והחברתי. הקסם שהוא מוצא ביחסים כבר לא מתבטא בזוגיות אלא במפגש מיני זול וזמני ("פארדייס"), החיבור לילדות לא נעשה דרך הקשר עם האמא, אלא עם החברים שאבדו ("חולון") והמבט שיוצא החוצה לוכד את העוולות החברתיות של החברה הישראלית היום ("קנטינה"). אבל גם כשלב בוחר לגעת בפוליטיקה וחברה, הוא עושה את זה מהמקום האישי שלו. הכל מלא ברגישות גבוהה, באבחנות חכמות, ברגעים קטנים עם סיפורים גדולים. הוא מצליח להשתמש בסיפור שלו כדי להצביע ולגעת בכולנו. הוא מכניס את כולנו לסירה נרעדת אחת, בלי שום רצון לתפוס את המשוטים ולכוון אותה. הוא משאיר את המרחב של הזמן והמקום לקהל שלו. לא לועס להם את המסר, אלא נותן לו לחלחל בעדינות. הוא כבר יודע שהוא לא זמר של להיטים ולא יוצר עדכני שחייב ליישר קו עם הז'אנר הבולט התורן. אחת הנקודות המעניינות הוא המיקום העצמי המחודש שלו בתרבות הישראלית. הוא כבר לא ממשיך דרכו של אריאל זילבר, אלא זה שנשא את המוזיקה של פורטיסחרוף עד צרפת ("מרסיי").לוכד את העוולות החברתיות של החברה. קנטינה: הפרק הבא? בימים אלה עובד לב על אלבום נוסף. יש בציפייה לאלבום משהו כמעט אוקסימורוני – מצד אחד מאד ברור מה הקו המוזיקלי שישלוט. כל מי שאוהב את לב יודע בדיוק למה לחכות ואיזה סאונד יוביל אותו. מהצד השני אין שום יכולת לנחש במה האלבום יעסוק. לאן יופנה הפעם המבט של לב ואיך המילים שלו יטפלו בו. בארבעת האלבומים "האמיתיים" שלו לב הצליח ליצור שפה אסתטית משלו. מי שהיה בהופעה שלו הבין שאת הניואנסים שבאלבומים הוא מביא גם לבמה. מגפי בוקרים, ג'ינס מהוה, טי שירט שחורה, זיפים, קול שרוף וגיטרה. מי שהתחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל מאוחר ומעולם לא איבד את עצמו בתוך התעשייה זוכה אחרי יובל לתואר הלא רשמי: האלוף הגדול של הרגעים הקטנים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ