סינגל שוט: אפרת בן צור ממריאה, דודו טסה נשאר במקום

וגם: מיקה קרני נולדת מחדש, בני המה ממשיכים להצטיין בשוליים והראל מויאל מתבוסס בשטחיות. ביקורת סינגלים שבועית

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

פרסום מתקשר בתודעה הציבורית עם כסף. פרסום שווה להצלחה, והצלחה היא רווח כלכלי. לפי המשוואה הזו זמרים מצליחים מרוויחים בוודאי כסף טוב. כמובן שזו אשליה. ידוע כי גם זמרים מצליחים לא מסוגלים לפעמים לסגור את החודש ונאלצים לחלטר. הדילמה היא לא פשוטה. מצד אחד, כולם רוצים ליצור בדיוק כפי שהם רוצים, גם אם המוצר שלהם קצת רדיקלי, שונה או לא קומוניקטיבי מספיק בשביל להתנגן בגלגל"צ. מצד שני, עם מוזיקת שוליים קשה עד בלתי אפשרי להרוויח מספיק בשביל להתקיים. אז או שאורזים תיק ומנסים להצליח במקומות בהם יש יותר מקום לנישות נידחות, או שנשארים פה ומתפשרים על האמנות בשביל הזכות להתקיים בכבוד. דודו טסה והראל מויאל אולי מצליחים ברמה המסחרית, אבל נאלצים לשלם עבור זה מחיר אמנותי. מיקה קרני ניסתה ללכת בכיוון המסחרי, אבל חזרה לשורשים. בני המה הולכים כמה שיותר רחוק ונדמה שדווקא מצליח להם, בשוליים. ואפרת בן צור יוצרת מה שבא לה, בקצב שהיא באמת רוצה, והתוצאה מהפנטת. שכישורי המשחק שלה יעזרו לה לגמור את החודש.

סינגל השבוע:  "Robin" של אפרת בן צור כמו רבים לפניה, העלתה אפרת בן צור מופע מיוחד במסגרת פסטיבל הפסנתר, ראתה כי טוב והחליטה לעשות ממנו אלבום. במקרה שלה, מדובר בפרויקט המתרכז בטקסטים של המשוררת אמילי דיקנסון, אותם הלחינה וביצעה. "Robin" הוא הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, ובחירה מצוינת לחזור איתו לזירה המוזיקלית. השיר החדש הוא משובח ביותר, מפואר אפילו. יש בו קצת טום וויטס, לפרקים קייט בוש, ובעיקר הרבה אפרת בן צור עם הקול הזה שאי אפשר להתבלבל בו.

הסגנון שלה מאוד אינדיקטיבי, וגם לגבי הלחן אין צורך לתהות – זה שיר בן צורי בכל רמ"ח אבריו. בלדה איטית שאתה יודע היכן מתחילה אבל לא ברור איפה תסתיים. מה שכן ברור הוא ששערות הידיים יזדקרו. בן צור יודעת להשיג את האפקט הזה, והיא עושה זאת בעזרת הקול הגבוה, כמעט חורק שלה, המקצב האיטי והאפלולי, והבנייה הדרמתית של השיר שמטפס בכל שנייה שעוברת, עד שמגיע לפורקן לקראת הסוף ומשאיר אותך פעור פה ומשתאה, ממהר לנגן אותו מחדש בשביל לנסות להבין מה קרה כאן עכשיו. הכל עובד, ואפילו העלייה לגבהים נדירים בשיא השיר, שעלולה להישמע כמו צווחה או יללה לא נעימה, עוברת מעולה כחלק מהנראטיב של היצירה כולה. צריך להוריד את הכובע בפני בן צור שמראה איך עושים מוזיקה איכותית ומפעימה. "Robin" לא מתכתב עם שום דבר עכשווי, אבל עם איך שהוא נשמע, אולי הגיע הזמן שהעכשווי יתחיל להתכתב עם אפרת בן צור. החיפזון מהשטן: "יש בינינו בית" של דודו טסה את דודו טסה לא צריך להציג. טסה משתדל לעבוד בקצב גבוה, מוציא אלבום בערך כל שנה וחצי או שנתיים, ולא שוכח בין לבין להופיע, להתראיין, לכתוב לאמנים אחרים, ופשוט להישאר בתמונה. יש לגישה הזו המון יתרונות, אבל החיסרון המרכזי הוא ברור. יש לזה מחיר אמנותי, והשיר השני מהאלבום החדש שבדרך מראה את זה. בכל אלבום של טסה (פרט ל"דודו טסה והכוויתים", אלבום יוצא דופן בפני עצמו), יש בדרך כלל שיר אחד מוצלח שגם עושה דרכו לאוזניהם של ההמונים. רוב השירים האחרים נבלעים ברקע. ראינו את זה עם "היה לי חבר, היה לי אח", "הלילה לא", או "איזה יום", כל אחד מהם מגיע מאלבום אחר. באלבום החדש עוד לא מצאתי את השיר הזה, ואני מקווה בשבילו שהוא עוד יגיע. "יש בינינו בית" הוא עוד שיר רוק שמשלב אלמנטים ערביים, וזו הנוסחה לפיה עובד טסה ברוב המקרים. אין פה משהו אמיץ או פורץ דרך, ואף יותר מכך, גם בתוך המסגרת המוכרת הוא לא מצליח לבלוט. זה שיר שכיח ונשכח בקלות, משהו שאולי היה נגנז במידה וההפרשים בין האלבומים של טסה היו גדולים יותר.

מחוברות

השליטה שלה מושלמת, והקול נעים ורגיש מתמיד. מיקה קרני (צילום: יונתן קרן) גלגולים: "ילידים" בני המה למי שעוד לא שותף לחגיגת הבאזז הגדולה, "בני המה" הם הצמד אהד פישוף וישי אדר, שני מייסדי נושאי המגבעת, שמאז פירוקה המשיכו לעבוד זה עם זה וכל אחד לחוד. לא מזמן יצא אלבום הבכורה שלהם בגלגול הנוכחי, לאחר כארבע שנים של הופעות וצבירת מוניטין וקהל, ועשה רעש לא קטן בזירת השוליים המקומית. בחודשים האחרונים קשה להעביר שבוע מבלי להיתקל בשם המסקרן הזה בכלי התקשורת או על לוחות המודעות ברחבי תל אביב. עכשיו יוצא הסינגל השלישי מתוך האלבום, "ילידים", והוא גם הרצועה החותמת את היצירה כולה. השיר שומר על הקו האלקטרוני המנוכר, המאוד ברור של האלבום. "מנוכר" היא מילה שחוזרת על עצמה ברבות מהתגובות לאלבום, ונדמה שזו הגדרה די מדויקת. יש משהו מאוד זר ומרוחק באלקטרוניקה הכמעט רובוטית ש"בני המה" מייצרים. גם "בילידים" אין כמעט מלודיה, אלא אסופה של צלילים חלליים שלעיתים נשמעים כמו צעצועים, ומתחברים זה לזה במקצועיות רבה. אם מטרופולין עושים פופ אלקטרוני מלודי וקומוניקטיבי, "בני המה" מייצגים את הפן האלקטרוני הפחות מסחרי ופחות מתקשר, מה שאוטומטית שם אותם בשוליים של היצירה הישראלית. ואולי טוב שכך, כי זו לא מוזיקה שצריכה להתנגן בהופעות ענק על במות גדולות, אלא במועדונים חשוכים ואפלים, כמו המוזיקה עצמה. באופן אישי אני חייב להודות שאני לא שותף לחיבוק המאוד חם שהתקשורת נותנת להם, זה לא מרטיט אותי כפי שהייתי מצפה ממוצר מיוחד שזוכה לתשבוחות שכאלה. יחד עם זאת, אין ספק שמדובר במשהו מיוחד ושונה שחייבים לפחות לנסות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ