סינגל שוט: לאריק איינשטיין ושלמה ארצי מגיעה הזדמנות נוספת

וגם: גידי גוב ורוני אלטר מצליחים לרגש, יוני בלוך ומאיה בלזיצמן מפספסים בגדול, יעל דקלבאום לוקחת סיכון ומצליחה בגדול, דוד לביא ממשיך לסקרן וטל כהן שלו עדיין לא בשל לפריצה אמיתית

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

יש משהו מעצבן במשפט "על טעם וריח אין להתווכח". מעצבן בגלל שהוא שומט את הקרקע תחת הדיון כולו, ומייתר את השאלה המעניינת על מהות היופי. אם לא נתווכח על אסתטיקה של דברים וננסה לשכנע אחד את השני, מה כבר נותר? ראשונים ייעלמו תחרויות כמו "כוכב נולד". תארו לכם את פתיחת התחרות כשכל המתמודדות והמתמודדים עומדים זה לצד זה, והמנחה מכריז על ההתחלה, כי כולם מנצחים כי כולם שווים. יותר מדויק יהיה להגיד שכולם מפסידים, כולל אנחנו. ובתוך העולם הזה שבו אנו נדרשים להכריע מה יפה, מה הכלים העומדים לרשותנו? לצד שלל מדידות אובייקטיביות בסופו של דבר אנחנו נותרים עם הרגש. כי מי שהרטיט אותנו הוא זה שבסופו של דבר יזכה בתהילה. אבל דווקא על מה גרם לנו להתרגש אנו מתקשים לשים את האצבע. נדמה שיש מרכיב סודי שאת זהותו אין לגלות, שעושה את העבודה וגורם לנו עונג. רן שם-טוב מצא את זה בתוך הביצוע היפה של גידי גוב ורוני אלטר ל"אבשלום" האלמותי. גם יעל דקלבאום יודעת סוד או שניים, ואפילו כשהיא משנה כיוון מצליחה להכניס את המרכיב החסר לתוך המתכון. אפילו דוד לביא יודע איך עושים זאת, ועוד בסינגל הבכורה שלו. לעומתם, טל כהן שלו כבר עם אלבום שני ועדיין לא בטוח על מה כולם מדברים, יוני בלוך ומאיה בלזיצמן לא מוצאים את עצמם עם "מכופף הבננות", ודווקא משלמה ארצי ואריק איינשטיין היינו מצפים לקצת יותר קסם.

אוויר פסגות: "חוזרים הביתה" של שלמה ארצי ואריק איינשטיין בקרוב יצא אלבום חדש לשלמה ארצי, והסינגלים מתוכו מתחילים לצאת. "חוזרים הביתה" הוא הראשון לתזכר אותנו. עד כאן אין חדש תחת השמש, ואין סיבה להתרגשות. ההיסטריה מתחילה כשמגלים שהשיר הוא בעצם דואט ראשון של ארצי עם אריק איינשטיין, והרי כל דבר שקשור לאיינשטיין יוצר רעידת אדמה. אז נכון, מפגש פסגה בין שני עמודי תווך בתרבות הישראלית הוא משהו שצריך לדבר עליו. רמת הציפיות אוטומטית מרקיעה שחקים, ומתוקף כך, סביר להניח שנתאכזב.

הדואט ההיסטורי הוא בשום צורה לא יצירת מופת, ורחוק מלהיות אבן דרך מעניינת במוזיקה הישראלית. בסופו של דבר מדובר בשיר קטן, נעים, די קליט, ודומה להרבה דברים אחרים שעשה ארצי בקריירה הארוכה שלו. אין ספק שכיף לשמוע את קולו של איינשטיין, שעדיין נוסך איזה שקט נפשי לא הגיוני, אבל השיר לא מתרומם. הוא גם לא מתיימר לעשות את זה. את השיר מלווה קליפ שמתעד סוללה של מצחיקנים, מוזיקאים וסתם אנונימים מקשיבים ליצירה החדשה במבט רציני ומלא יראת כבוד. רק גורי אלפי שובר את ההגמוניה ומתבדח על רקע אחד הפזמונים, כמו אומר לשאר חבריו בקליפ להפסיק להיות כל כך רציניים ולהתחיל לחזור לפרופורציות. להרגשתי, זה הכיוון ממנו צריך לגשת למפלצת הזו. קצת פרופורציות ואנחנו עוד עלולים ליהנות מהשיר במקום להיות עסוקים בגודל המעמד. חצי סינגל השבוע: מכופף הבננות / אבשלום מבית היוצר של "עבודה עברית" מגיע עכשיו פרויקט חדש המגיש גרסאות כיסוי למיטב שירי הילדים של שלום חנוך. את הפרויקט מקדם סינגל כפול, כאשר האחד הוא ביצוע של יוני בלוך ומאיה בלזיצמן ל"מכופף הבננות", והשני הוא ביצוע של גידי גוב ורוני אלטר ל"אבשלום". על הנייר שניהם נשמעים מסקרנים. כל המרכיבים הנכונים קיימים, החל מבחירות השירים, דרך הצימודים המעניינים שנבחרו לכל ביצוע, ועד ההפקה המוצלחת שהורגלנו אליה בפרויקטים הקודמים. ובפועל? שיר אחד עובד. "מכופף הבננות" מייצג במקרה הזה את הצד הפחות סימפטי בסיפור. הביצוע העדכני איטי ומעייף, לא כל כך מעניין, ובהחלט לא זכיר. לא ארחיק לכת ואצהיר שיוני בלוך (שהפיק) הרס פה שיר יפה, פשוט כי חסרה ההרגשה שנעשתה עבודה כלשהי, לאף כיוון. היתרון היחסי היחיד שיש במקרה הזה הוא עצם הביצוע בדואט, וההרמוניות בין שני הקולות בהחלט נעימים, אבל לחלוטין לא סוחפים ולא מצדיקים את הביצוע כולו.

יוני בלוך ומאיה בלזיצמן - מכופף הבננות

בצד הנגדי עומד בגאון "אבשלום", אותו הפיק רן שם-טוב, וההבדל הוא שמיים וארץ. השיר העדין והשקט מקבל זווית קשוחה יותר, אם כי הוא שומר על התום המקורי בזכות הקולות של גוב ואלטר שמקנים רוך ולא סוטים לכיוון הרוק. השילוב יוצר שיר קצבי עם גיטרות מעולם התוכן של שם-טוב ואיזבו. מילה טובה במיוחד צריך להגיד לאלטר שמלהטטת לאורך כל השיר, גם בקטעי הסולו שלה וגם כשהיא תומכת כקול שני, ובלעדיה כנראה שגוב היה הולך לאיבוד ולא מוצא את ידיו ורגליו.גידי גוב ורוני אלטר - אבשלום

הבנות נחמה

זו עבודה לא פשוטה לנדוד לעולמות פחות מוכרים, וגם הימור לא קטן, כי הכי בטוח זה להמשיך עם מה שקהל האוהדים שלך מכיר ואוהב. הימור, אלא אם אתה יוצר מוכשר שיודע להתבטא בכמה מישורים. בשיר החדש גיליתי שדקלבאום יודעת לעשות את זה. היא לא מפחדת להיכנס לתוך עולם קשוח שהיא לא שייכת אליו, והיא עושה את זה נפלא. להפך, עצם זה שהיא מביאה עימה רוך ומלודיה רכה לפינה חשוכה ועצבנית, מייצר שיר עגול ומלא ניגודים יפהפיים שרק בונים זה את זה. "קצוות" הוא מהשירים הבודדים שאוהבים גם בשמיעה ראשונה וגם בשמיעה ה-20. שמחבבים אותו גם המבקרים וגם הקהל. 

בקומוניקט שמלווה את השיר החדש של דוד לביא מתארים אותו כ"אחד המתמודדים היותר מסקרנים בעונה האחרונה של כוכב נולד". כדאי אולי לתקן משהו קטן בניסוח. דוד לביא הוא המתמודד הכי מסקרן של העונה, חד משמעית. וכמובן שהוא גם לא הזוכה הגדול, כי אי אפשר גם לזכות במלכות המיינסטרים וגם להיות מאוד מעניין ומסקרן (להוציא את נינט, שהתגלתה כתופעה בפני עצמה). מאז שראיתי אותו מבצע את "מבול" באודישן הכי מרתק בתולדות התוכנית, סיקרן אותי לגלות מה יהיה עם החומרים המקוריים שלו. והנה הגיעה העת, וסינגל ראשון ומקורי יוצא לאור. זה לא שיר שמתחברים אליו מיד. הוא דורש זמן וסבלנות לקלף את השכבות בשביל לגלות את המורכבות שבפשטות.

זה שיר קטן, עם עיבוד שמושפע באופן ישיר מרדיוהד אבל לא מעתיק שום דבר. אחת החוזקות המרכזיות של לביא היא היכולת הווקאלית שלו. הוא לא וירטואוז אבל בהחלט יש לו יכולת לנוע על מנעד רחב, עם נטיה מובהקת לקפוץ לגבוהים כמו היה תום יורק. ומה שמפתיע בסינגל הבכורה שלו הוא שאין שימוש בקפיצה הזו, והשיר כולו נשען על סולם ומקצב אחידים בלי שינויים חדים. מה שבעיקר הפך אותו לדמות מסקרנת היא האינטיליגנציה המוזיקלית הנדירה שלו, ואת זה בהחלט אפשר שמוע בשיר החדש. במיוחד לאור הבחירה שלא להתרוצץ יותר מידי, אלא להישאר מאופק, קטן, סולידי ויפה, אפילו בפזמון האחרון בו מתבקש שהוא יתפרע ויגיע לשיא של אמוציות. זה שיר מוצלח, מלודי להפליא, ובעיקר מעודדת ההבנה שיש מחשבה מאחורי העיבוד וההפקה. באתי מסוקרן ונשארתי מסוקרן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ