סינגל שוט: ברי סחרוף בנעליו של יוסי בנאי, קרולינה לא עומדת בציפיות

וגם: בלקן ביט בוקס מגישים מוזיקה אפריקאית במקצועיות, אמילי קרפל מגלה רבדים חדשים עם הסינגל השני וה-Brain Candies כנראה יצליחו יותר באלבומם מאשר בסינגלים

טל הנדלס, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל הנדלס, עכבר העיר

כשאמן עובד על אלבום, לרוב לא מדובר אך ורק באסופת שירים בלתי תלויים, אלא על יצירה שלמה עם נראטיב ברור ושפה פנימית עקבית. לא כל אלבום חייב להיות קונספטואלי עד הסוף, אבל בוודאי שיש מחשבה מאחורי סדר השירים שבונה אצל המאזין חוויה מאוד מסוימת. קחו למשל את "צד א" של אסף אמדורסקי. עכשיו כשאני כבר רגיל לאלבום כמו שהוא, קשה לי לדמיין אותו מוגש בסדר אחר, ונורא ברור לי למה הוא נשמע כמו שהוא נשמע. אבל בכל אמנות יש קצת עסקנות. קידום המכירות מתבצע דרך שחרור קטעים בודדים ונפרדים מתוך האלבום, טרם יציאת המוצר השלם לחנויות. נהוג לפתוח עם הקטע הקליט, המוצלח או הקומוניקטיבי ביותר בכדי לתפוס את האוזן ולהגביר את הסקרנות. ואז מגיעה המשימה הקשה באמת, מבחן הסינגל השני שיכול להיות הצלחה מסחררת או כשלון חרוץ. אמילי קרפל שברה לכיוון הרגשני והצליחה להתעלות על הסינגל הראשון שלה. בלקן ביט בוקס המשיכו לעשות את מה שהם יודעים, וגם בסינגל השני שומרים על אווירת מסיבה ברמה גבוהה. קרולינה החליטה דווקא להוריד הילוך אחרי הסינגל הראשון. ו-Brain Candies מגלים עולם חדש ושונה ומצהירים שכדאי לחכות לאלבום המלא.

רף גבוה: "מול הים" של קרולינה קרולינה והקול העצום שלה חוזרים עם סינגל שני מתוך האלבום החדש, אחרי ש"אל תאחר" המשיך בדרך רצופת הציפיות שהתחילה עוד באלבום הבכורה שלה. הפרק הראשון הצליח להעיף את המאזין למחוזות אחרים. הסאונד המיוחד שבנתה לעצמה עם הסופר גרופ שסביבה היה נפלא ומרענן. הפרק השני, אם להודות על האמת, זורק לכיוונים אחרים. פחות מטריפים, הרבה יותר שקולים ורגועים. "מול הים" מדבר על כמיהה לשלווה, לרוגע, לקיץ החופשי שמנקה את הראש ממחשבות. העיבוד וההפקה של אורי כנרות הם בהתאם, גיטרות ים תיכוניות קליטות על מקצב מעולם השאנטי.

בחלקים המוצלחים יותר של השיר, כמו הפתיחה המהנה שלו, אפשר להתמסר למלודיה השלווה של הגיטרות. לעומת זאת, החסרון המרכזי הוא דווקא המונוטוניות שלעיתים קרולינה נופלת אליה. אפשר להניח שזה אפקט שנעשה במתכוון, כחלק מהאווירה הכללית של השיר, אבל המנעד היחסית צר של הצלילים בו הופכים לקצת מעיקים לקראת סופו. בסך הכל השיר משיג את המטרה שלו והוא לא באמת רע, אבל כשבאים עם ציפיות גבוהות כל כך, הכרח שגם קצת נתאכזב.

יוסי בנאירע מוכיחברי סחרוף

ואז מגיעה בחירת המבצע. בחירה אמיצה. סחרוף לא ידוע בשירי האהבה הפשוטים והמתוקים שלו. הוא נסיך הרוק הישראלי, החספוס והלכלוך. יחד עם רע מוכיח הוא עשה דרך מאוד ארוכה להשיג את המוניטין הזה. והנה, השניים שוב משלבים ידיים לכבוד הפרויקט, ועל אף הבחירה המעט משונה הם מגישים זאת בצורה מושלמת. סחרוף מראה עד כמה הרוקיסט יודע להישען על המלודיה, להדגיש את הטקסט ולהסיט את הגיטרה הצידה. מעבר לרתימתו של סחרוף לשיר שכזה, צריך להוריד את הכובע בפניו של מוכיח על ההישג המרשים ביותר של הביצוע, והוא האפשרות לשמוע את יוסי בנאי בין הצלילים. שומעים אותו בכל תו, בכל מילה, הוא נוכח בין השורות ויוצא מגרונו המחוספס של סחרוף. ואולי זה כל הסיפור של האלבום הזה, להנציח את בנאי ואת יצירתו, ולהעניק לה חיים גם אחרי מותו.

האפקט הזה מושג בעיקר על ידי שני אלמנטים. הראשון שבהם הוא קרפל עצמה. הזמרת החיננית בונה את המתח לאורך השיר בצורה מושלמת, מתחננת לתוך המיקרופון שיגיע כבר האושר, ובה בעת מביעה את התסכול הגדול מכך שהוא חומק בין האצבעות, ואי אפשר לאחוז בו יותר מכמה שניות. זמרת פחות מחוננת הייתה מציגה את הטקסט, אבל לא חיה אותו. אצל קרפל אפשר לחוות את התסכול ובהעברה ישירה להיות מתוסכלים בעצמנו. האלמנט השני הוא בנייה נכונה של השיר, כלומר, הפקה מוצלחת. יש הבדל גדול בין הבתים לפזמון, מה שמעצים את הרגשות שמגישה קרפל. יש משהו מאוד מענג במעברים החדים בין השקט והמתח של הבתים לבין העוצמה של הפזמון המתפוצץ, וכשזה קורה כמה פעמים לאורך השיר, מתקבלת רכבת הרים של ממש.

פעם אחר פעם מציג ההרכב המצליח מוזיקה מסיבתית שהיא כיף טהור. גם מי שלא מאוד מחובר לעולמות התוכן האלה יתקשה להישאר אדיש, כי הייחודיות של הבלקנים היא שהם מאוד מעודכנים על מה שקורה בעולם, ויודעים ליישם את זה על הצד הטוב ביותר. זה לא נסיון חובבני לחקות משהו שהדליק אותם באיזה טיול. יש כאן מקצועיות בלתי מתפשרת והסאונד נשמע נכון ומדויק. ולא רק על המוזיקה האפריקאית אפשר ללמוד במקרה הזה, אלא גם על הריקודים שמתלווים לה. עשו בחוכמה הבלקנים והגיעו לתחנה המרכזית בכדי לצלם את הקליפ המרקיד שכולל בעיקר את תושבי השכונה נהנים ורוקדים ברחוב לצלילים מוכרים. התוצר השלם הוא חוויה תרבותית מקפיצה שלא הייתי מתנגד לתפוס מידי פעם, בספונטניות, למטה ברחוב. רטרו מהעתיד: "Love You Lied" של Brain Candies את ממתקי המוח פגשתי לראשונה לפני כחודשיים וחצי, כששחררו את סינגל הבכורה שלהם, עליו נכתבה ביקורת בטור זה. השיר ההוא היה פסיכדליה נעימה, משהו מאוד שנות ה-60', אפלולי אך שמח, פנטסטי אך ארצי. ועכשיו הגיעה העת למבחן הסינגל השני, להבין לאן נושבות הרוחות, האם מדובר בארוע חד פעמי או שנוצרת שגרה ששווה לעקוב אחריה. "Love You Lied" מעניק זווית נוספת על ההרכב המעניין הזה, נותן עומק, חושף צדדים שלא היו שם בסינגל הבכורה. הפעם לוקחים אותנו הממתקים למקום קצת יותר שקט, פחות משתולל או מתהולל. ההפקה הדוקה, לא מתפזרת. השירה של איל פיק מדויקת, מלאת רגש, מאופקת כשצריך, מתפוצצת בשיא לקראת הסוף. אני מאמין לו.

בולטים במיוחד הקלידים של ניר יונה שמלווים את השירה של פיק, סוחבים אותה עליהם, ונושאים אותה למרחקים. וכשהשירה נוחתת, צועדים הקלידים קדימה, מבצעים את תפקיד הסולן באיפוק נפלא. מזכיר בהרבה מובנים את הקלידים המפורסמים של דיפ פרפל. בסך הכל זה שיר מהנה, אם כי אני מתקשה להתחבר אליו עד הסוף כשהוא עומד בפני עצמו, מנותק מהקשר. כשאני מנגיד אותו מול הסינגל הקודם שהיה מאוד שונה, פתאום מתקבלים צבעים אחרים שמעלים את קרנו. הרושם הכללי הוא של הרכב שיודע מה הוא עושה, וכנראה שההמתנה לאלבום השלם תצדיק את עצמה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ