ברי סחרוף ב"אלבומים": יצירה מושלמת של חוסר ביטחון

אמנם מי שחתום על היצירה הוא סחרוף, אבל לרע מוכיח היה תפקיד חשוב לא פחות. סער גמזו צפה ב"אלבומים" וגילה מחדש את אחת היצירות החשובות והנדירות שידע הרוק הישראלי

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

יואב קוטנר מנסה ללחוץ את אורי ברק, אחד מטכנאי ההקלטה של "סימנים של חולשה", ולקבל ממנו תשובה לשאלה הקריטית – של מי בעצם האלבום? ברק לא נשבר בחקירה ודובק בתשובה שלו: "זה אלבום של רע וברי". ברי סחרוף הוא אמנם האמן שחתום על האלבום, אבל החלק של רע מוכיח חשוב לא פחות. הדינמיקה בין שניהם, המטען המוזיקלי והיצירתי שלהם, הדרייב המשותף לניסיונות ולגילויים חדשים, הכישרון העצום שלהם, הפתיחות לרעיונות אחרים, ההתעקשות על עדכנות המוצר והתמיכה הלא-מובנת-מאליה שהם זכו לה מצד ההפקה – כל אלה פעלו יחד כדי ליצור את אלבום הפריצה הנהדר הזה."האלבומים" בערוץ 8 - כל הטוריםבתקופה שלפני הקלטת האלבום המוזיקה האלקטרונית התחילה לתפוס תאוצה. הרכבים כמו הפרודיג'י ואפקס טווין נכנסו לתודעה והביאו איתם בשורה מוזיקלית חדשה. סחרוף, סקרן וחדשן מטבעו, מצא המון עניין בז'אנר החדש. הוא השתעמם מהסיפור המוכר של שתי גיטרות-בס-תופים והחליט לנסות ולשלב בו נגיעה אלקטרונית. האיש שנבחר לטובת הפרויקט הוא מתופף צעיר ומוכשר בשם רע מוכיח. ברקורד שלו כבר הייתה עבודה עם מאיר אריאל וזקני צפת והשם שלו הסתובב בעיר. העובדה שמוכיח החזיק גם בסמפלר חדש, הפכה אותו לבחירה המושלמת. הצעד הראשון בדרך לאלבום נעשה.פתיחות לרעיונות חדשים. חבל שאת לא:להיות ברי סחרוף בראיון שערכתי בעבר עם סחרוף הוא סיפר על תהליך העבודה שלו ואמר "אני אוהב לעבוד עם אנשים, הם הופכים אותי ליותר טוב. במהלך היצירה אני חייב שותף, חייב תגובה. אני מרגל כל הזמן ומנסה לעבוד עם הטובים ביותר". את תחילת הדרך שלו הוא עשה במינימל קומפקט, שם מרכז הבמה היה שייך לסמי בירנבך ולרמי פורטיס. אחר כך המשיך לתחזק את העמדה האחורית בעבודה המשותפת שלו עם פורטיס. למרות שהפעם היה מדובר באלבום שלו, ולמרות שאפילו פורטיס מעיד ש"זה היה הרגע הנכון של ברי להיות ברי סחרוף", האגו לא השתלט עליו והכתיב את הקצב. הוא נתן לכל השותפים באלבום חופש פעולה גבוה מאד. מוכיח מעיד עליו ש"הוא לא נתן תחושה של חוסר ביטחון". המקום הזה שהוא משאיר לאחרים ולתרומה שלהם מצליח לייצר לו (בכל אלבומיו, ולא רק ב"סימנים") מוזיקה עשירה, מסקרנת ורב גונית. יכול מאד להיות שהשנים ככינור שני, לימדו אותו שיעור ברגישות ובהקשבה.או שאולי זה נבע מתחושה אישית של חוסר ביטחון? בתחילת העבודה לא היה חזון ברור לאלבום. היה רצון ליצור משהו שלא נוצר בארץ בעבר, אבל לא הייתה משנה סדורה באשר לתוצר המבוקש. סחרוף הושפע מאד באותם ימים מציטוט של קפקא שטען שהיצירה באה דווקא מחולשה ולא מכוח. שם האלבום הוא רק ביטוי אחד לכך. הפרידה מפורטיס והיציאה לדרך חדשה היו בוודאי לא קלות. השיתוף של מוכיח הקל מאד על הלחץ. הרעב האדיר שלו להביא משהו חדש ולא מוכר התאים מאד למצב של סחרוף. התמיכה שנתן להם ניצן זעירא וההתעקשות שלו על הקו היצירתי נתנו להם את המשענת הכל כך נחוצה שלה הזדקקו.איפשר חופש פעולה לכל הסובבים אותו. בשבילך:ג'אז ופורנו מתמזגים החלק המעניין ביותר של תהליך היצירה שמופיע בפרק הזה הוא כתיבת הטקסטים. סחרוף, שעכשיו נדרש לכתוב את החומרים, מתייחס למילים כמו חומר גלם. עם עזרה של דן תורן הוא מתחיל לשחק איתן ומניח מילה על מילה. השירים, שנראו תמיד כאילו הם מחזיקים בתוכם סוד כמוס של כתיבה אחרת, התחילו כשרבוטים במחברת והפכו תוך כדי עבודה לטקסטים שאותם אנחנו מכירים היום. "רעש לבן" התחיל בכלל כ"שבר ענן" עד שהתגלה שלקלפטר כבר יש שיר בשם הזה. "כמה יוסי" הוא בעצם בדיחה פרטית של ההרכב. במחשבה ראשונה קצת מאכזב לגלות את אותה קלות דעת שבה המילים מוחלפות. במחשבה שנייה מנסים לפצח את הקסם שעובד כאן – אם למילים אין חשיבות תהומית, איך השירים עדיין נשמעים כל כך קוהרנטים ומדויקים? מהו אותו אקס פקטור שסחרוף מביא איתו ומצליח להפוך בעזרתו כמעט כל שיר לקסם? איך, בעזרת הגשה חכמה והפקה מצוינת, גם דאחקות הופכות לנכסי צאן ברזל מוזיקליים?החלק בתכנית שמוקדש לשבוע ההקלטות (לא בטוח שזה באמת היה שבוע, חלק מהמשתתפים זוכרים 10 ימים או יותר) מעניין לא פחות. לצד אורי ברק בעמדת הטכנאי ישב פרנקי ליבארט ויחד הם הנהיגו משטר עבודה מסביב לשעון. במשך כל התקופה האולפן רחש מפעילות ורעיונות חדשים נולדו.האינטנסיבות של התהליך עברה גם לתוך האלבום – השירים צפופים ומרובי שכבות, עמוסים בפרטים קטנים ומגלים בכל האזנה עוד משהו קטן שלא היה שם קודם. חלק מהשירים באלבום נולדו והתהוו בתוך האולפן במהלך ההקלטות. הדוגמא הבולטת היא "אני רוצה מידבר", שנולד מתוך ג'אם פרוע ומשחק של מוכיח מול המיקרופון. הבמאי רני בלייר, שביים לסחרוף את הקליפ הראשון, מתאר דינמיקת עבודה שאפשרה לו ללמוד ממנה המון על תחום העיסוק שלו. הוא הוקסם מהיכולת של ברי להכיל את האינפוט שמביא כל חבר בהרכב ולשלב את הכל ליצירה אחידה ומגובשת אחת. לכל אחד הייתה תרומה קטנה – ג'וני שועלי הביא בס רווי אסיד, זעירא הביא קלטת אודיו-פורנו שסומפלה לתוך "הדמעות של לילי". התוצר הסופי, בטח ממרחק השנים, הוא סינרגטי להפליא. יש בו את כל מאפייני היצירה של סחרוף שילוו אותו בהמשך הקריירה, לצד השירים שליוו את ההתבגרות של בני דורי והפכו לחלק מהותי מהחינוך המוזיקלי שלנו. שירים מרובי שכבות ועמוסים בפרטים. הזיות:אני אמנם לא מכיר לעומק את כל כתביו של קפקא, ולא מכיר את אותו ציטוט באשר למקור כוחה של היצירה. אני גם לא בטוח ש"סימנים של חולשה" אכן מסמן חולשה. צניעות? כן. היסוס? כן. סקרנות מהלא נודע? כן. קונספט נהדר ועיבודים מצוינים? כן וכן. דווקא מתוך אותה תחושת חולשה, דווקא מתוך אותו חוסר ביטחון נולד האלבום הזה. האלבום שהפך באופן רשמי את ברי לקיסר הרוק הישראלי ושינה את פני המוזיקה בישראל. מעולם לא היה כל כך חזק להיות חלש.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ