אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: אלון לוטרינגר הבטחה גדולה, אביב גפן גילה את הנוסחה

וגם: גרין מביא איתו את המקצוענות שרכש בימי "נקמת הטרקטור", עמרי ויטיס לא מצליח לבלוט בסצנת הפולק המקומית ו-The Waonderers יודעים להגיש דואט כמו בספר

תגובות

אומרים שאמנות משמשת כדי להעביר אל הקהל את מה שהשפה האנושית לא יכולה. כמה פעמים ביקשו מכם לנסות לתאר מה זו אהבה וכמובן שכשלתם? מוזיקה עושה זאת טוב בהרבה. משהו בשפה המוזיקלית מביא עימו רובד נוסף. אלון לוטרינגר הבין בדיוק את זה, ובסינגל הבכורה שלו הוא מצליח לטלטל את האדמה שמתחת למגברים. גם "The Waonderers" מספקים דואט בנוי כהלכה שאפילו מצליח קצת לצמרר. גרין, לעומת זאת, עשה הכל נכון, פרט לרגש. ועמרי ויטיס, שמנסה את מזלו בטריטוריה הצפופה של הפולק הישראלי, עדיין לא מצליח להביא את הרגש השונה שיבליט אותו מהאחרים.

לונדון מחכה: "טיפות" של אביב גפן הפרודיה הכי מוכרת על אביב גפן, מאז הפך למנטור ב"The Voice", היא סביב המגלומניה הקלה שהוא לוקה בה. כל מתמודד שנכנס איתו לשיחה מתגלגל איכשהו לתוך קורי העכביש של הקריירה המוזיקלית של גפן. המשפט הקבוע שלו, כשהוא מנסה לשכנע מתמודד לבחור בו, הוא: "אם את/ה רוצה כינורות בלונדון, תבחר/י בי". רוצה לומר שהוא את הלונדון שלו כבר כבש, ושלרגע לא נשכח את זה. מי שלא ממש מבין מה אומר המושג "כינורות בלונדון", צריך פשוט להקשיב לשיר החדש של גפן בהפקתו של עופר מאירי.

זחוח או לא, האיש עדיין יוצר מוזיקה, וכשהסיסמה המופשטת של "כינורות בלונדון" מתהווה לכדי משהו ממשי כמו "טיפות", חייבים להודות שזה לא נורא כל כך. להפך, זה די כיף. השיר מפוצץ בכלי מיתר ובקול הכל כך מוכר של גפן, והשילוב של אלה עם הסאונד של מאירי יוצרים שיר קליל, קליט וחביב. לפרקים זה מזכיר אפילו שיר אירוויזיוני, במובן הטוב של המילה, של הכיף הטהור, של הסחיפה המלודית, של המקצב הקליט. רוק-פופ של אמצע הדרך, אבל איכותי ומדויק. כל כך אמצע הדרך שאני אפילו מדמיין אותו נועל טקס סיום של איזה תיכון תל אביבי עוד כמה שנים.

סינגל השבוע: "כל השערים" של אלון לוטרינגר לא מזמן התפניתי סוף סוף לצפות בפרק הראשון והמדובר של האלבומים מבית היוצר של יואב קוטנר, שעסק באלבום הבכורה המופתי של אביתר בנאי. גם עכשיו, בדיוק כמו לפני 15 שנה כשהאלבום ההוא יצא, מתהפכת לי הבטן באותה הצורה, באותה עוצמה, ובאותה ההנאה. כל הקשה על הפסנתר וכל הרעדה של מיתרי הקול אצל בנאי הן כמעט בלתי נסבלות מרוב שזה טוב. זו אמנות כל כך מוצלחת עד שאי אפשר לשאת אותה, אי אפשר להכיל את כל היופי. אלון לוטרינגר, ואני נזהר פה מאוד, עושה בי תכסיסים ומעללים שמזכירים לי את החוויה של השמיעה הראשונה של "יש לי סיכוי" של בנאי. כן, עד כדי כך.

יכול להיות שרק מאלבום בכורה אפשר לקבל את סטירת הלחי הכואבת והמרגשת הזו. בדרך כלל רק יוצרים חדשים מצליחים להביא משהו טרי באמת. לוטרינגר מנגן על רוב הכלים ואחראי על הטקסט, הלחן, העיבוד וההפקה. לכבוד השיר הוא השקיע בכל רכיב טכנולוגי, קנה מיקרופונים מיוחדים, אסף כלים מפה ומשם, הכל כדי להביא את החזון שכנראה הסתובב לו בראש. ומה יש לומר, זה פשוט עבד. ההקלטה של קטעי השירה מהפנטת. גם שאר הכלים משתלבים זה בזה, מונהגים על ידי המקצב הממכר של התופים של שחר חזיזה. והטקסט הכל כך מרשים שהוא עושה קלקול קיבה בריא. הרבה זמן לא שמעתי שיר אחד כל כך הרבה פעמים ברצף. בא לי עוד.

כתבות שאולי פספסתם

*#