איפה הילד ב"אלבומים": הצלחה שלא הגיעה בלילה אחד

למרות הנחישות וההתמדה של חמי רודנר, במשך תקופה ארוכה אף אחד לא ממש שם לב ל"איפה הילד". סער גמזו נזכר בתקופה בה כדי להקליט אלבום אחד, צריך לעבוד שלוש שנים

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

לדור שגדל על "כוכב נולד" ותכניות דומות, כוכבות היא עניין של אינסטנט. אתה מגיע לאודישן, מתקבל לתכנית וכמה אלפי אס.אמ.אסים אחר כך אתה נולד מחדש ככוכב. תקופת הדגירה הקצרה הזו מקבילה, ברוב המקרים, לאורך הקריירה שצפויה לאותו כוכב, או במילים של שלום חנוך – "מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם". יובל שפריר, האיש שהפיק את "זמן סוכר" לא מתייחס ישירות לתופעת תחרויות השירה, אבל טוען בביטחון גמור שתהליך הבשלה של להקה דורש זמן ממושך. זמן שנמדד בשנים. שלוש שנים במקרה של איפה הילד. הפרק השני של "האלבומים" מספר בעיקר על אותו תהליך.חמי רודנר, סולן הלהקה, מספר שאחרי שהחליט להקים להקה, נדרשו לו יומיים בלבד כדי ליישם את הרעיון. אז היו לצידו אסף שריג, עומר דגני ומארק הבסיסט. מה שנשאר משני האחרונים הוא שם הלהקה. הם ניגנו בעיקר קאברים והופיעו בקיבוצים בצפון, ניסו להביא רוח חדשה מהעולם לגבעת ברנר. משהו שם לא הקליק לגמרי וההרכב נכנס למעין הקפאה. רק אחרי שרודנר ושריג נפגשו מחדש בתל אביב, איפה הילד התחילה להתגלגל לכיוון תקליט ראשון. הם גיבשו מחדש את ההרכב ופנו לשלב הבא - חוזה אמן בחברת תקליטים גדולה.לא היה קל להגיע לטלוויזיה. קוטנר מציג את איפה הילד בערוץ 2 הניסיוני:איך עושים תקליט? היום, ממרחק הזמן, נראה כמעט תמוה לעבור את כל מסכת הייסורים הזו כדי להוציא תקליט. הרכבים צעירים מקליטים היום אלבומים שלמים באולפנים ביתיים קטנים ומפיצים אותם בחינם דרך הרשת. איפה הילד חיכו לחוזה הזה שלוש שנים ארוכות. כל הישג נרכש בעמל רב, והכניס עוד משב רוח במפרשי הלהקה. "אחד אלוהים" משך אליהם קצת תשומת לב וגרם לניצן זעירא להכניס אותם ל"אוסף נענע 2", חיים שמש בא לבדוק את הסחורה בהופעה (והחתים בסוף דווקא את איגי וקסמן), NMC גילו עניין אבל לא שלפו חוזה, ורק בסוף חיים שמש "גנב" אותם להד ארצי. עד אותו הרגע מפלס הלחץ עלה באופן מתמיד – כל הלהקות האחרות בשכונה (תערובת אסקוט, גן חיות, אלגנט, זקני צפת) כבר קיבלו חוזה וחברי איפה הילד עדיין שטפו כלים במטבחים של ברים שכונתיים. ההחתמה המיוחלת הייתה לחברים מעין תו תקן, אישור רשמי לזה שהם להקה שווה ומוערכת. את הקרדיט לסבלנות הזו, להתמדה ולעקשנות נותנים כולם לחמי רודנר.הסבלנות וההתעקשות של רודנר להמשיך ולנסות, נעשית מובנת יותר כשמגלים את נסיבות חייו האישיים. כשעזב את קיבוץ גבעת ברנר, בו נולד וגדל, זה היה עם כרטיס בכיוון אחד. הקיום שלו כאינדיבידואליסט לא הסתדר עם צורת החיים הקולקטיבית. היה בו משהו שגרם לחברים אי-נוחות. המעבר לתל אביב היה התקווה האחרונה והגדולה שלו. רודנר משתמש בדימוי נפלא כדי להסביר את התחושה הזו – "הגפרור הזה, ששרפתי איתו את הגשר, הפך לעוד שיר ועוד שיר". הוא לא הגיע ממשפחה מבוססת, לא למד מקצוע ולא שקל קריירה אחרת פרט למוזיקה. אם מוסיפים לתחושת האין ברירה הזו את ההצלחה של להקות דומות אחרות, את התחרותיות שמובנית בו ואת הרעב להצלחה והכרה, אפשר להבין מאיפה שאב את אורך הרוח שלו. שרון מולדאבי מספר שבכל הזמן הזה איפה הילד הלכו והשתפרו, יובל שפריר משווה את התקופה לתקופת לימודים לתואר BA. השורה התחתונה היא אלבום שבושל במשך שלוש שנים ארוכות של עבודה קשה. הכוכבות של איפה הילד לא הגיעה בין לילה.רעב להצלחה והכרה. מה שעובר עלי:להגיע לשיא בטרם עת אבל גם אחרי יציאת האלבום, לא הגיעה הצלחה אדירה במימדים ארציים. "זמן סוכר" אמנם התכתב עם הרכבי רוק שהיו אהובים מאד, אבל הקהל הישראלי נזקק לעוד שכנוע. בעיקר כי מופע הארנבות של ד"ר קספר וכנסיית השכל זכו לחשיפה תקשורתית רחבה על חשבונם. רק אחרי שהוציאו את הלהיט "מישהו שומע אותי" (שנכלל אחר כך באלבום "שדים"), הגיע הרגע המיוחל. האלבום מכר פלטינה, ההופעות היו מלאות ובהד ארצי היו מאושרים. השנתיים הבאות היו פוריות מאד עבור הלהקה, ששחררה שני אלבומים נוספים. כמו בהרבה מקרים עצובים נוספים, הייתה זו ההצלחה שהביאה לפירוק הלהקה. אחרי "מסעותיי עם עצמי", ההרכב התפרק. וחזר. והתפרק. וחזר. אבל מעולם לא שחזר את הקסם של "זמן סוכר".זה יכול להיות הרעב של חבורה צעירה ומוכשרת שההכרה בוערת בעצמותיה, זה יכול להיות הימור מוצלח של חברת תקליטים מסחרית על להקה לא מנוסה, זה יכול להיות תזמון נכון ברמה הארצית וברמה הבינלאומית, זה יכול להיות תוצאה של סבלנות ועבודה מקצועית. זה יכול להיות צירוף מקרים נדיר או צירוף של כל הסיבות האלו יחד. בכל מקרה, מדובר באלבום שלא היה מצליח בזמן אחר ובמקום אחר. פריחת הרוק המקומי של תחילת שנות ה-90, הישראליות (ואולי זו הקיבוצניקיות) של הלהקה וזעקת הניכור שעולה מהאלבום הפכו אותו לקלאסיקה שראוי לדבר בה. קלאסיקה שבושלה, שויפה, עובדה וצברה משקל אמנותי ואמירה מגובשת במשך לא מעט שנים. סוג של פריבילגיה שכוכבי הזמריאליטי לא זוכים לקבל. ובאמת, אתם יכולים לדמיין אלבום בן ימינו שמחזיק על גבו סיפור כל כך יפה על נחישות והצלחה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ