מוזיקאים עם חוזים בינלאומיים: האם השמיים באמת הגבול?

מה ההבדל בין חוזה דיסטריביושן לפאבלישינג? כמה חופש אמנותי נותנים הלייבלים הגדולים? והאם חובה לרדת מהארץ בשבילם? אסף אבידן, איזבו, טרי פויזן ועכשיו גם TYP ו-J.viewz. זכו לחוזים בינלאומיים. מה הם נותנים והאם הם שווים את זה?

עדית אזולאי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדית אזולאי, עכבר העיר

"אנחנו מגדילים את המרחב פעולה שלנו", מספר ג'וני גולדשטיין, חצי מהצוות TYP. "בינתיים השקנו את הפרויקט בישראל, ודרך האינטרנט זה הגיע למקומות אחרים. עם החתימה זה יתחיל להתפתח לטריטוריות נוספות בצרפת ושאר אירופה. הציפיות שלנו הן לגדול כמה שיותר. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לדבר לקהל רחב יותר". לגולדשטיין יש סיבה להיות אופטימי, רק לפני כשבועיים הוא חתם יחד עם שותפו עברי לידר על חוזה אמן לשלושה אלבומים עם חברת פולידור, השלוחה הצרפתית של יוניברסל. גם יונתן דגן, האיש מאחורי J.viewz, עלה לכותרות אחרי שחתם על חוזה פאבלישינג בלייבל אמריקאי. נדמה שהידיעות האלו חוזרות על עצמן לא מעט בשנים האחרונות עם אמנים והרכבים כמו אסף אבידן, גבע אלון, איזבו וטרי פויזן. "לצערי, הדברים שכן ציפינו לקבל מלייבל גדול ומשומן לא באמת קרו", אומר אסף אבידן, אולי האמן שהיה קרוב מכולם לקריירה באירופה, עם חתימה מתוקשרת ב-2009 מול השלוחה הגרמנית של חברת סוני קולומביה. "הלייבל אמור לספק שקט כלכלי מסוים, יכולת פרסום ושיווק גדולה, מנגנונים שעוזרים לשלב אותך בפעילויות שקשה להיכנס אליהם לבד, אנשים שעובדים בשביל לדחוף את היצירה שלך קדימה. מהניסיון שלי, זה יהיה מזל גדול ליפול על לייבל שבאמת מספק את הדברים האלה". אם המצב באמת קשה כמו שמתואר, מה מושך אמנים מקומיים להמשיך לנסות?הצליחו לעורר עניין בארצות הברית. J.viewz:

על ההבדל בין דיסטריביושן, פרומושן ופאבלישינג

המשמעות של עבודה עם לייבל זר משתנה מאמן לאמן ומחוזה לחוזה. "יש להבחין בין שני מודלים עיקריים של חוזים: המודל הראשון הוא חוזה אמן, ובו מדובר על השקעה בכל פן אפשרי של העשיה: החל ממימון ההקלטות, עבור בהשקעה בוידאו-קליפים וכלה בהפצת האלבומים, שיווקם, יחצ"נות וכו'", מסביר ג'רמי האלש, מנכ"ל אולה! רקורדס, עמותה הפועלת לקידום המיתוג והנראות של מוזיקאים ישראליים ברחבי העולם. "החוזה הזה הוא בעל פוטנציאל כלכלי גבוה מאוד, אבל קיימת האפשרות שהחברה, כגוף משקיע ומממן, תתערב בחופש ובהחלטות האמנותיות של היוצר. המודל השני והנפוץ יותר הוא חוזה דיסטריביושן (הפצה). מדובר הן על הפצה דיגיטלית והן על הפצה פיזית, ובמקרים רבים הדגש הוא על האחרונה. חוזה דיסטריביושן אמנם לא מבטיח תגמול כספי במעמד החתימה, אבל מסייע רבות בהפצת המוזיקה של האמן בחנויות רבות יותר ובחשיפתו לקהלים גדולים יותר. כלומר, גם אם החוזה הוא חוזה הפצה ולא חוזה אמן, הוא עדיין טומן בחובו את האפשרות להתפרנס בכבוד ואף למעלה מזה. ישנו מודל שלישי, הצובר תאוצה לאחרונה, של חוזה פאבלישינג, העוסק בדחיפת ומכירת השירים לשימוש במשחקי-וידאו, פרסומות, סרטים וכו' ומטפל בתמלוגים הכרוכים במכירות האלה".

"במקרה של חוזה דיסטריביושן, החברה מחליטה מראש כמה היא משקיעה בהפצה, בשיווק ובקידום מכירות", מוסיף עידן גרייף מטרי פויזן, שהוחתמו על חוזה דיסטריביושן ופרומושן מול הלייבל הצרפתי אקלרושוק. "המטרה שלהם היא להביא אותך למקסימום חשיפה. הלייבל מקדם את הדיסק שלנו בכל המדיומים האפשריים: הן דרך חברות הפצה, הן בשכירת חברת יח"צ הפועלת להביא אותנו לתודעה, והן בהופעות בפסטיבלים שונים שמקושרים ללייבל או באירועים של הלייבל עצמו. בעיקרון, הם מטפלים בכל הנושא של מסחור המוזיקה ובהבאתה לכל פורמט מכירה אפשרי שקיים". זכו בכל בקופה - חוזה אמן. TYP:עבור טרי פויזן, המשמעות המובהקת של שיתוף הפעולה עם הלייבל הצרפתי היא צמיחה מתמדת של קהל.  "לא מזמן הופענו בברלין מול 200,000 איש", אומר גרייף. "באירופה השוק גדול יותר ויש למוזיקה שלנו יותר ביקוש. בישראל ההפצה – הפיזית והדיגיטלית – היא מוגבלת. אין פה ביקוש לתקליטים, שזאת נישה חזקה אצל דיג'יים. מבחינתנו, חלק גדול מהקהל נבנה דרך רחבות הריקודים. לזה צריך הפצה מתאימה ואנשים שמבינים את השטח. כשהלייבל נמצא בסצנה ומחובר למה שקורה, האמן רק מרוויח מזה. במקרה שלנו למשל, הלייבל גם דואג לשיתופי-פעולה עם רימיקסרים ולהפצה של המיקסים לשירים שלנו". 

גם להקת איזבו חתמה בקיץ האחרון על חוזה דיסטריביושן בלייבל האנגלי 100% Records. "החברה הזאת מקושרת בעולם והם יודעים לעבוד עם רוקנרול", מדגיש מנהיג ההרכב, רן שם טוב, את חשיבות החיבור בין הלייבל לתחום ולשטח הפעילות. "יש להם יותר הבנה ויותר מסורת. אנחנו מכוונים לקהל של רוקנרול, שאולי לא נמצא רק באנגליה, אבל האנשים שם יודעים איך זה עובד". למסקנה הזו שותף גם קובי פרחי, מנהיג אורפנד לנד, הרכב המטאל הישראלי שחתום בחוזה-אמן בסנצ'ורי מדיה רקורדס, לייבל עם סניפים בגרמניה, לונדון ולוס-אנג'לס. "חברת התקליטים שלנו היא חברה חזקה עם מערך שיווק והפצה מצוין. החברה מופצת על ידי חברת EMI הבינלאומית וחולשת על כל העולם. הייתי אומר שההצלחה שלנו היא שילוב של מוזיקה טובה, חברת תקליטים נכונה וניהול ושיווק נכון". בארץ השוק קטן. מציגים את טרי פויזן לעולם:מחיר העצמאות אבל לא הכל חיובי בהיקשרות עם חברות גדולות. ככל שהקשר עם חברה גדולה ומסחרית אדוק יותר, כך גם השליטה האמנותית של האמן פוחתת. "סוני-קולומביה לא היו הלייבל הגדול היחיד שהתעניין בזמנו, אבל הם היו היחידים שהיו מוכנים לעשות פשרות בשבילינו", נזכר אבידן, שהחל את דרכו המוזיקלית בלייבל עצמאי, תלמבר רקורדס, שהקים עם אחיו. "ההתעקשות העיקרית שלי הייתה שאני לא אהיה אמן של סוני, אלא אמן של חברת התקליטים העצמאית שלי. הסכם הזכיינות מול סוני-קולומביה אפשר להם לשווק ולהפיץ את האלבומים, והבטיח לי שדבר לא ישתנה בצורה שבה ראינו לנכון לעשות את המוזיקה שלנו. בבוקר שאחרי, המשכנו ליצור לבד ולתכנן סיבובי הופעות ופעילויות שונות בעצמנו". החוזה של אבידן עם סוני-קלומביה נגע לשלושת האלבומים הראשונים שלו והגיע אל קיצו הטבעי. למרות הביקורת והגישה העצמאית החזקה שלו, שוקל אבידן להעביר את מוקד הפעילות השיווקית ללייבל צרפתי, לאור ההצלחה יוצאת-הדופן של המוזיקה שלו שם בתקופה האחרונה. "אני עובד על שני פרוייקטים שונים כרגע, בשניהם אין שיתוף פעולה עם הלייבל", הוא מוסיף. "גם עם לייבל חזק ומתפקד, האמן חייב לעבוד ללא הפסקה כדי לקדם את עצמו ואת היצירה שלו. כיום, עולם הלייב הוא השוק העיקרי לאמנים שרוצים להתפרנס מהיצירה שלהם, ובזה הלייבל הוא לא פקטור". ג'וני גולדשטיין, שמעמד החתימה עדיין טרי לו,  שומר על אופטימיות. "למרות שאנחנו חתומים בחוזה אמן, אנחנו לא חוששים מהתערבות בתכנים וביצירה שלנו", הוא אומר. "ובכל מקרה, כל התערבות כזאת היא למען קידומינו, וזה נעשה עם הרבה כבוד הדדי". "האמן חייב לעבוד ללא הפסקה". אבידן והמוג'וס לייב בגרמניה:גם יונתן דגן, כמו אבידן, דוגל בגישה עצמאית, ופעל עד לאחרונה ללא חברת תקליטים. "חוזה דיסטריביושן, ששם את הדיסקים בחנויות, לא עניין אותי, כי יש לי הפצה דיגיטלית מעולה ואת העותקים הפיזיים אני מוכר באתר של ג'יי-ויוז ודרך אמאזון", הוא אומר. "חוזה אמן היה יכול להיות מועיל עבורי, להוריד ממני המון עבודה ולשמש כבנק, אבל עד לרגע זה לא מצאתי חוזה שמשאיר לי את החופש ליצור ואת הבעלות על היצירות של עצמי בצורה שאני מחפש". מה שהוא כן חיפש, זו דרך להיות מושמע יותר בערוצי המדיה השונים, ולחדור באופן משמעותי לתודעת הקהל, שלא דרך הופעות. "חיפשתי חברה, שמלבד איסוף התמלוגים, שמתרוצצים בעולם, גם תיזום את החדרת השירים לסרטים, סדרות ופרסומות, שרלוונטיים למוזיקה שלי. אבל עדיין היה חשוב לי לשמור את הזכויות על המוזיקה אצלי. אם כבר הגעתי עד הלום לבד, אז זה צריך להיות חוזה מאוד מיוחד כדי שאוותר על זה". החוזה המיוחד, שנחתם לפני כשבוע, הגיע מכיוונה של "קובאלט" האמריקאית, חברת פאבלישינג בעלת מודל חדשני לניטור התמלוגים המגיעים לאומן. "בחוזה מול קובאלט הזכויות נשארות אצלי", מסביר דגן. "אני מקבל מקדמות באיזה שלב שאבחר על סמך רווחים עתידיים, ויש לי מערכת מעולה לעקוב אחרי מה שעושים עם כל שיר שלי בכל שלב. כשביררתי קצת מסביב, התברר לי שהתחילה נדידה של הרבה אמנים מחברות המייג'ור לכיוון קובאלט בזכות המודל שלהם, ואמנים שאני מעריך את ההתנהלות שלהם בתעשיית המוזיקה עברו לשם: טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילס), פרל ג'אם, בק ועוד. דיל עם חברה טובה, שאתה יודע שעובדת בשבילך בזמן שאתה בסטודיו, יכול לפנות המון זמן להתפתחות אומנותית". מתבססים על ישראליותם. אורפנד לנד:נשארים ישראלים?

רן שם-טוב מסכים שאכן, מבחינה כלכלית השינוי הוא משמעותי, אבל לא הכול ורוד: "כל פעולה שאנחנו רוצים לעשות, בין אם זו הופעה או קידום מכירות, כרוכה בתקציבים הרבה יותר גדולים. אנחנו צריכים לטוס לשם, כל הלהקה, וזה דווקא יותר קשה מבחינה כלכלית".  גם עידן גרייף, שחזר לא מזמן מסיבוב הופעות אירופאי עם טרי פויזן, מסכים: "זה נכון שכשבאמת מצליחים, אז הסכומים שמרוויחים באירופה הם לא הסכומים שמרוויחים פה, אבל גם ההוצאות גדלות בהתאמה".

השאלה הגדולה עבור אמנים שחולמים חו"ל, היא האם להשאר בארץ או להעתיק את חייהם בעקבות החוזה. "אם אתה רוצה להופיע בטיים אאוט של לונדון או צרפת – אתה לא יכול להשאר בישראל", אומר גרייף. "אתה צריך להיות בשטח שבו אתה רוצה להצליח. זה מה שקשה. הזיגזוגים בין חו"ל לארץ הם אפשריים, אבל צריך להיות בסיס מקומי (בחו"ל) שמתפעל את זה. צריך אמרגן, מנג'מנט, צריך לבלות תקופה במקום. ישראל היא המקום שבו אני מייצר ויוצר, היא לב היצירה, אבל בתקופה של פרומושן של אלבום או של ריליס, ישראל היא דווקא המקום שאני בא לנוח בו". אבידן מוסיף: "חשוב להסביר, שמחשבות על העתקת הפעילות לחו"ל הן לא בגלל שהלייבל נמצא שם. הן בגלל שהפעילות וההצלחה שם גדולות, ובגלל זה יש שם לייבל. בשלב מסוים חשבתי שהבית שלי זה בארץ. היום שוב יש לי תהיות בנושא". לאורפנד לנד יש גישה קצת שונה. "המוזיקה שלנו היא ישראל בהתגלמותה ובגלל זה היא מצליחה בעולם", מדגיש פרחי. "הלייבל בסך הכול עוזר לנו להיות להקה חובקת עולם".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ