אביתר בנאי ב"אלבומים": הכאב הפרטי שהפך לנחלת הכלל

חברת התקליטים אמנם הפכה את האלבום של בנאי לפופי ונגיש יותר, אבל ככה הצליחה לחשוף אמן מיוחד ומיוסר לקהל גדול. סער גמזו גילה יוצר פגיע שנשאר נאמן לעצמו, גם כשהחליף את האהבה במסורת

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

“צעקה גדולה של חוסר תכלית, של חוסר משמעות". ככה מגדיר אביתר בנאי את אלבום הבכורה שלו בפרק הפתיחה של הסדרה "האלבומים". הריקנות הנוראית הזו שבנאי מתאר הגיעה בעקבות פרידה מזוגתו דאז, אפרת בן צור. למרות התפקיד המכריע שלה כמחוללת של היצירה הנהדרת הזו, בן צור מיוצגת בתכנית דרך תמונת סטילס בודדת. יואב קוטנר, שערך את הסדרה, בנה לעצמו מוניטין של עיתונאי (הוא בטח יתנגד להגדרה הזו) שמתרחק מהצהוב ומהזול. כהמשך ישיר של אותה אג'נדה, הוא בחר שלא לראיין את בן צור. הוא רצה להביא לצופים את הסיפור של המוזיקה, את תהליך ההתהוות של אחד מהאלבומים החשובים שנעשו כאן ובוודאי אחד מאלבומי הבכורה המוצלחים אי פעם במוזיקה הישראלית.»  הוצאה מחודשת: שני שירים נדירים להאזנה» "האלבומים": שיר אהבה לרוק הישראליעד פופ

הכמות והאינטנסיביות של הרגש שמובעות באלבום הצליחו ללכוד כבר בהאזנה ראשונה את אלה שנחשפו אליהן. חיים שמש (אז מפיק בחברת התקליטים הד ארצי) ואריק קנלר, שהפך למנהלו האישי של בנאי, זיהו את הכישרון העצום ואת הערך האמנותי של אביתר. אבל זה לא ההישג המרכזי שלהם. ההצלחה הגדולה טמונה בהבנה של השבריריות והעדינות של כל הפרויקט. בנאי, שעבד על הפרויקט עם צח דרורי, היה מסוגר וקשה לפיצוח בדיוק כמוהו. שמש תפקד במהלך העבודה על האלבום כמעין מפעיל בובות-על-חוט והפיק את האלבום בפועל. הבינגו הגדול היה הבחירה באסף אמדורסקי ובקורין אלאל לעבוד עם בנאי על העיבודים. הגישה הפופית הקלילה אך מקצועית שלהם עזרה לעטוף את הטקסטים הקשים לעיכול בעטיפה מרוככת וקומוניקטיבית. ה"שיוף" הבלתי נמנע הזה שיזם שמש היה מעין תכתיב של המצב. הד ארצי לא היו מסתכנים בהפקה והפצה של אלבום כל כך לא נגיש. אלבום פרידה כואב שהפך לרב מכר. אביתר בנאי (עטיפת האלבום)

ההצלחה לא איחרה לבוא. שערים בעיתונים, הופעות מכורות מראש, ראיונות, השמעות ברדיו וכל שאר העניינים שבאים עם כוכבות. חובבי הפופ התחברו למלודיות המחויכות של "מתי נתנשק" ו"שמתי לי פודרה", הציניים והמתוחכמים הוקסמו מ"כלום לא עצוב" ומ"יש לי סיכוי", שבורי הלב אימצו מיידית את "תיאטרון רוסי" ו"שמח באת". באופן מפתיע מאד, הפך אלבום פרידה כואב ופוצע לרב-מכר שכל מאזין יכול למצוא בו נקודת חיבור. סביר מדי להניח שבמציאות של היום אלבום כזה היה זוכה להפקה עצמאית וזולה יותר, ובמקרה הטוב נהפך ליקירם של יודעי ח"ן ומיטיבי הלכת של הסצנה העצמאית המקומית. נוסחת הקסם של האלבום הזה היא לא רק כישרון, תבונה ורגישות, אלא גם עיתוי מושלם. את שילוב הפרמטרים הזה אפשר לזהות ברוב האלבומים שהפכו לקלאסיקות. האמירה הזו יכולה להסביר גם את העובדה שאלבומו השלישי של בנאי, "עומד על נייר" מכר כמות עותקים גדולה באופן משמעותי מאלבום הבכורה שלו, אבל מעולם לא הגיע למעמד האייקוני שלו.

ההצלחה המסחררת של האלבום לא התאימה לבנאי. הבחור הרגיש, שבור הלב והתמהוני לא היה מוכן לחיבוק התקשורתי והציבורי שהגיע בעקבות האלבום. המילים שנכתבו בדם ליבו נשמעו עכשיו בכל תחנות הרדיו, האסון הפרטי שלו הפך לנחלת הכלל. נדמה שבנקודה הזו החל תהליך הדרגתי של התרחקות מהמיינסטרים והסתגרות סגפנית יותר. האהדה והאהבה הדגישו אפילו יותר את תחושת הניכור שממנה חרד בנאי. הוא התרחק עד הודו והתקרב עד מצפה רמון אבל לא חזר לעיר הזו שטרפה והטריפה אותו. בסופו של דבר הוא מצא את האמת שלו בחיקה של היהדות. תגובת הנגד שלו להצלחה המטאורית שהביא איתו האלבום הראשון, הייתה אלבומו השני והאקספרימנטלי מאד. כאילו ניסה בנאי להוכיח לעולם בצעקה אדירה שהוא לא אמן פופ אלא מוזיקאי עמוק ומורכב יותר. האלבומים שהגיעו בהמשך הציגו תמונה של חיפוש מתמיד, אולי אפילו של פחד נוראי מפני דריכה במקום. בנאי מתעקש לחדש לעצמו ולמאזיניו, גם אם המחיר לפעמים הוא התרחקות מעמדת הסטאר.הטקסטים הקשים קיבלו עטיפה מרוככת. יש לי סיכוי:

הכעס הלך, הרגישות נשארה  אביתר המזוקן וחובש הכיפה מספר על אביתר הצעיר שגר בדירה שכורה בתל אביב ועובד בחנות תקליטים, סיפורים מלאי חמלה. ברוב הראיון נדמה שהוא מלא רחמים על אותו בחור אבוד ומבולבל, מנסה לחבק אותו ממרחק הזמן. לדבריו, כוונת היצירה שלו לא השתנתה עד היום, גם אחרי תהליך החזרה בתשובה. הוא טוען שבאלבום ההוא יש ביטוי לערכים כמו עוצמה, כנות וחרות, שאותם הוא מבקש לעצמו גם היום. מנגד הוא יודע לספר שאת המקום שאז מילאה המוזיקה ממלאים היום "החיים, התורה והמשפחה". גם בהאזנה חטופה לאלבומים שלו אפשר לזהות את הערכים הללו וכיצד החשיבות שלהם משתנה במהלך חייו. לא מדובר רק בהבדלים בין הנמענים בשירים "אבות ובנים" ו"אבא", אלא בכוונה של בנאי. עם מכלול יצירה רחב ומגוון יותר, קל יותר להבין מדוע דווקא אלבום הבכורה שלו הוא פסגת היצירה שלו עד היום.

את הגאונות המוזיקלית והרגישות האנושית שלו אי אפשר להסתיר עם כיפה וזקן. בכל אחד מארבעת האלבומים שלו אפשר למצוא רגעי קסם שובי לב. הכישרון העצום שלו ברור לאוזן גם כשהמניע ליצירה מתחלף בין אהבה, מוות, משפחה, אלוהים ומסורת. השאלה שמהדהדת חזק ביותר אחרי הצפייה בפרק היא מה היה קורה אם איגי וקסמן לא הייתה עורכת את ההיכרות הראשונית בין בנאי ושמש? לאן היה מתגלגל הכישרון הזה ומה ממנו היה מגיע בסופו של דבר אל הקהל? האם צירוף המקרים הזה יכול להתקיים פעמיים אצל אותו האמן?כמה אלימות, כמה עצבים. בנאי מודל 97:

פרק הפתיחה של "האלבומים" מביא, לצד הסיפור על האלבום, גם שיעור מעניין. הוא מלמד על החשיבות של המעשה הארכיאולוגי הזה, על מצבה של התעשייה המקומית, על התפתחותה של המוזיקה הישראלית, על הערך האמנותי והתרפויטי של המוזיקה ועל כך שמוזיקה פופולארית היא לא בהכרח טראש דו-אקורדי שעטוף בהמון נוצצים. מי שלא הבין את החומר בשיעור הזה, יוכל להשלים אותו בארבעת השיעורים הקרובים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ