סינגל שוט: קורין אלאל קודרת, עמית ארז שמח

וגם: רועי דהן מונוטוני, רננה רז ועופר עמרם רב תחומיים, סול קונספטואלית ולורנה בי יותר בריטים מישראלים

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

חלק מהתפקיד של אמן זה לדעת מי הקהל שעומד מולו. אם הוא ימכור מוצר לקהל יעד לא מתאים, כנראה שלא ייעשה במוצר שהוא מוכר שימוש ראוי. כשרוצים לתאר איש מכירות מוצלח אומרים עליו שהוא יכול למכור שלג לאסקימואים. זה אולי נכון, אבל מה קורה אחרי זה עם השלג? סביר להניח שהאסקימואי התמים יבין שעשה טעות וישליך את השלג החוצה. גם במוזיקה חשוב להבין מי קהל היעד שלך, ולדעת לרצות אותו כך שימשיך להשתמש ולצרוך, ולא יזרוק אותך. קורין אלאל החליטה לכוון עצמה לקהל הילדים. לא בטוח שזו בחירה טבעית אבל היא עדיפה בהרבה על האלטרנטיבות בשוק. לורנה בי הבינו שהקהל שלהם לא נמצא בארץ, ואת האי.פי. החדש כבר יחגגו בלונדון. רועי דהן נשאר נאמן לקהל הפולק, רננה רז יצרה פרויקט המכוון לדור שצורך חלק ניכר מהתרבות שלו מיוטיוב, ורק עמית ארז שיחרר סינגל שקצת פספס את הקהל הוותיק שלו.

זאב זאב: "השקרן" של קורין אלאל "השקרן", הוא הסינגל השני מתוך אלבום שירי הילדים של קורין אלאל "ארנבות משוקולד", עניין בדורש מאיתנו להביט בו דרך משקפיים שונים. מתוקף תו האיכות של יוצרת כמו קורין אלאל, אנחנו מרשים לעצמנו להתייחס לשיר הזה כיצירה מוזיקלית בפני עצמה. זהו בדיוק ההבדל בין יובל המבולבל ורינת גבאי לחווה אלברשטיין ואלבום שירי הילדים שהוציאה לאחרונה. כיצירה בפני עצמה, מדובר ששיר מרתק המשלב בין טקסט כאילו ילדותי, ללחן כמעט אפל, דרמטי ותיאטרלי. בולט במיוחד החליל של תומר קרלינג שמזכיר את האווירה הקשוחה שב"פטר והזאב". נוסיף לזה את הקול הצרוד והעמוק של אלאל, שהוא לא הבחירה הטבעית לשיר שירי ילדים, ונקבל שילוב מעניין שהופך את היצירה כולה ליפה יותר. מצד השני, צריך לזכור מי קהל היעד. במקרה זה, לא בטוח כמה שיר על ילד שמקרצף את המצח כי אמא שלו אמרה ששקרים לפעמים נחרטים עליו, בלחן שכזה ובביצוע של אלאל, מתאים לאוזניים רכות של ילדים. במחשבה שנייה, כשמסתכלים על האלטרנטיבות, תנו לילד שלי כל יום את קורין אלאל וחווה אלברשטיין, הרבה לפני ה"נהארדע" המלחיץ של יובל המבולבל. שיפחד קצת משקרים, מה יש?

חושך ואור: "Killing Light" של Amit Erez & The Secret Sea שנתיים וחצי אני מחכה לשמוע מעמית ארז, אחרי האלבום המקסים האחרון שלו. הגיטריסט המוכשר של איטליז כבר הספיק להוציא כמה אלבומי סולו, ולשזור לתוכם את סגנון הגיטרה הייחודי שלו, מלווה בקול שקט וצנום שמצליח ללחוש חזק מבעד למגברים. עכשיו הוא חוזר אלינו עם אלבום חדש ולהקה חדשה, "Amit Erez & The Secret Sea", ואני כבר סקרן לקראת מה שיבוא. את הסינגל החדש ניגנתי בלופ מספר רב של פעמים כדי לנסות להבין מה אני מרגיש לגביו, ואני עדיין מנוע מלהציג דעה נחרצת. מבחינה מוזיקלית השיר עובד, וניכר שהלהקה החדשה של ארז לא נבחרה כלאחר יד. התופים מדויקים ומובילים במקצב הנכון, וכלי המיתר של יעל שפירא, שמלווה את ארז כבר תקופה ארוכה, מוסיפים את הרוך הדרוש. גם השירה של ארז יציבה מתמיד. יש לו קול מאוד אינדיקטיבי שאי אפשר לטעות לגביו. יחד עם זאת, משהו חסר בחבילה. כמה מוזר שזה אולי יישמע, השיר הזה שמח מידי בשביל יצירה של עמית ארז. כנראה שאני חסיד של השירים היותר חשוכים שלו, שמתכתבים עם הלחישה המהפנטת והגיטרה המצמררת. לא ברור עדיין אם הסינגל השמח הוא בגדר הצהרת כוונות לקראת האלבום והלהקה החדשים, אבל כולי תקווה שתישאר עדיין פינה קטנה וחשוכה לשירים השקטים.

סינגל השבוע: "Waste" של לורנה בי אין מוזיקה בארץ כמו זו של "לורנה בי". זו אולי נשמעת כמו מחמאה ללהקה, אבל מעבר לכך זו תעודת עניות ליצירה המקומית. כנראה שהתעשייה שלנו לא בוגרת מספיק בשביל לקלוט מוזיקת שוליים, לחבק אותה, ולאפשר ליוצרים אותה לחיות בכבוד ולהפיץ את המוצר שלהם לכמה שיותר אוזניים. עניין מטריד עוד יותר הוא שהמוזיקה של ההרכב הירושלמי הזה כבר מזמן לא נחשבת למוזיקת שוליים בעולם. הסצינה הלונדונית הביאה בשנה האחרונה את ג'יימס בלייק, מה שסימן את זינוקה לצמרת של תרבות הדאבסטפ והפוסט רוק אלקטרוני. תרבות שבארץ חיה רק במועדונים ובמסיבות אנדרגראונד. אז בעוד בלייק מגיע לתקלט כאן בסוף החודש, "לורנה בי" טסים דווקא ללונדון. לשם הם עוזבים מיד אחרי ההופעה האחרונה בבארבי בסוף השבוע, בה הם יחגגו את השקת האי.פי. החדש והיציאה לעולם הגדול.

לצערי הרב אני נאלץ להודות שהם עושים צעד נכון. מה שמאפיין את ההרכב הזה יותר מכל הוא היכולת להישאר עדכניים, להבין את הרחשים במוזיקה האלקטרונית העולמית ולהתאים את עצמם לכך, הן מבחינת עדכניות הסאונד, והן מבחינת קצב העבודה (האי.פי. החדש יוצא חודשים ספורים בלבד אחרי אלבום הבכורה שלהם). שיטת העבודה הזו עדיין לא רלוונטית בארץ, וזו הסיבה שהרבה אמנים חדשים מכוונים מיד את כל המאמצים לשוק הבינלאומי. השיר הראשון מתוך האי.פי. החדש הוא קטע עדכני, סקסי, עמוס בהפקה אלקטרונית משובחת שעשוי להישמע לאוזן בלתי מזוינת כמו בליל של צלילים לא מחוברים. למעשה מדובר בפאזל עגול ושלם. פירשו כנפיים ועופו ללונדון, שם תוכלו להתחיל לעוף באמת. רק אל תשכחו לחזור להופיע בתל אביב מפעם לפעם. לא כולנו יכולים לקחת את עצמנו ולנדוד בעקבות המוזיקה.

הפולק ושברו: "State of Mind" של רועי דהן את השם רועי דהן שומעים כבר תקופה ארוכה. השמועות אומרות שהוא מופיע לא מעט, ושההופעות שלו מלאות בקהל נאמן. דהן התחיל את הקריירה על הבמה, ואלבום הבכורה יצא רק אחרי שכבר היה לו מופע מגובש. הסינגל השלישי מתוכו נשמע בדיוק ככה, כמו אמן שיודע בדיוק איך הוא רוצה שהדברים יישמעו. מה שבוקע מהרמקולים זה שקט חולמני, מעין שלווה עוטפת כמו רוח מזרחית חמימה באמצע הקיץ. מה שבולט במיוחד בשיר הזה הוא הדיוק המושלם בין השירה של דהן לבין קולות הרקע החלושים של אורית שפירא, שתומכים ומוסיפים עוד נפח מלודי, והצ'לו של יובל מסנר שמכשף את המאזין ומכריח לעצום עיניים ולהתרכז במיתרים. יחד עם זאת, לפחות אצלי, יש לפולק מהסוג הזה נטייה מעצבנת להישמע מעט מונוטוני ומשעמם. כשיר יחיד בפני עצמו זה נפלא, אבל לא בטוח כמה אפשר למשוך עם מוזיקה שהיא בבסיסה יחסית לא ורסטילית. מיועד בעיקר לאוהבי פולק.

אמנות מודרנית: "ציפור בלי כנפיים" של עופר עמרם בסוף החודש עולה בפעם השנייה ערב מעניין העונה לשם "YouMake, ReMake", בניהולה והפקתה של רננה רז. במסגרתו אמנים ישראלים מגיבים על הבמה לסרטוני יוטיוב מפורסמים יותר או פחות, ונותנים להם אינטרפטציה מעניינת בכל תחום יצירתי שיבחרו. "ציפור בלי כנפיים" בביצועו של עופר עמרם, משתמש בטקסט המופתי שחיות הרשת שבינכם ודאי כבר זיהו, הלקוח מהתוכנית של בילי מוסקונה לרמן מערוץ 2 הנסיוני, אי אז ב-1991. בתוכנית ההיא מוצגות שתי משפחות קיצוניות בישראל, שתיהן כבר הפכו מזמן ללהיטי יוטיוב. מן הצד האחד יש את משפחת קרייטלר הליברלית (גבינת הקממבר הבלתי נשכחת) ומן הצד השני את משפחתו של אבי כהן שכתב את הטקסט הנפלא לשיר הזה. "ציפור בלי כנפיים/לא יכול לעוף/אישה אם הייתה לה רגליים בריאות/מזמן היתה בורחת... אני לא אתן צ'אנס לאישה/שהיא תהיה מעלי/בחיים לא". כך מספר כהן בראיון המקורי כשלצידו יושבת אישתו בכיסא גלגלים. זה אחד המקרים האלה שאפשר להגיד "לא נגענו", כי גם אם היינו מתאמצים לא היינו יכולים להמציא דמות כזו. הטקסט כולו נאמר מול מצלמות הטלוויזיה, וכעת נותר רק להלחין אותו ולהעלותו על הבמה.

מילא שהטקסט הוא מרכז העניינים, ומילא שכולנו מכירים את הסיפור, אבל מה שבאמת נחמד פה הוא שיצא שיר לכל דבר ועניין. אפילו אחד יפה. הלחן הים תיכוני יחד עם הקול העמוק של עמרם יוצרים תחינה שבאה מתוך נשמתו של זכר שמרן ופרימיטיבי שמרגיש בכל רגע שעוד שניה יאבד את שליטתו כזכר אלפא בעולם. מתברר שהקדמה היא לא רק רוע ואיבוד הנשמה, ואפשר לרתום את המדיום המודרני בכדי ליצור אמנות מודעת לעצמה ולעולם בתוכו היא קיימת. אגב, למי שאיכשהו לא מכיר את הסרטון המקורי מומלץ לצפות בקליפ ששתי הדקות הראשונות שלו הן הקטע הרלוונטי מתוך הראיון. אומץ קונספטואלי: "מילים על החול" של סול

יש לה אומץ, לזמרת הזו העונה לשם הקצר סול, שמכיל בתוכו כל כך הרבה משמעויות וקונוטציות. אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת בקרוב הוא אלבום קונספט, בו לפני כל רצועה מקריא אמן אחר תסכית פתיחה. במקרה הזה תורם את קולו חמי רודנר לקטע קצרצר שלבדו היה כל המאמץ, בליווי קליפ אנימציה קצר שמעביר את האווירה של השיר אותו הוא מקדם. ולא רק הוא, יש עוד אמנים רבים שאמורים לקחת חלק באלבום, וזה תמיד מעלה את התהייה, למה דווקא היא? למה היוצרת הזו מקבלת במה ושיתוף פעולה נרחב שכזה? אתם מוזמנים ללחוץ פליי ולגלות. גם כשהיא מרוסנת ושומרת על עצמה, בעלייה שלה לטונים הגבוהים היא מזכירה לעיתים את נורית גלרון. מעבר לקול היפה שלה, מדובר בשיר מקסים, בהפקתו של איתי פרל שגם מנגן איתה, ונותן לכל הארוע להעלות ניחוח לטיני במקצת, אבל מספיק עדין בכדי שזה לא יעיק ועדיין ישמע ישראלי. לפי ההצהרות של סול, השיר הזה הוא הפרק הרביעי באלבום הקונספט שמגולל סיפור שלם. מעניין לגלות מה היה בפרקים הקודמים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ