אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: תומר יוסף מאופק, אמיר דדון מתבגר

וגם: נורית גלרון מרגשת עם שיר ישן של עלי מוהר, בועז ריינשרייבר לא הולך עד הסוף בסינגל הסולו הראשון שלו ומאור ביטון מפתיע לטובה

תגובות

יחסים שבינו לבינה, אהבה, מה יכול להיות יותר נדוש ועתיק מזה? זו הסיבה שאנחנו מטפסים על האוורסט, קופצים ממטוסים או מזנקים עם אופנוע מעל 15 משאיות. וזו גם הסיבה שאנחנו יוצרים, מפסלים, כותבים, מציירים או שרים, הכל כדי לנסות להעביר בכלים שאינם שפה מדוברת ודלה את מה שעובר עלינו כשאנחנו מטפלים באהבה. ואחרי כל השנים האלה, כל המסורת של התרבות האנושית הממשיכה להתקיים אך ורק על בסיס הדבר הזה, זה מפליא שעדיין לא נמאס לנו ושעדיין יש שם יצירות חדשות על אהבה שמצליחות לעניין ולרגש. תומר יוסף נעזר ביענקל'ה רוטבליט כדי להגיש פן מעט הומוריסטי וקליל של הנושא. מאור ביטון האנונימי, בשלב זה לפחות, הופך את הקיטש לדבר הכי כיף בסביבה. בועז ריינשרייבר מבקש שלא תוותרי עליו, אפילו אם את לא מבינה עד הסוף מה קורה שם בפנים. ונורית גלרון מציירת את מילותיו של עלי מוהר על מי שהייתה וכבר אינה מבינה איפה היא היום בתוך העולם הזה.

סינגל השבוע: "כפרה" של תומר יוסף הם יושבים בשני שולחנות נפרדים, אחד מול השני. קרב המבטים בעיצומו, שניהם לוכדים זו את זה, ולהפך. חיוך קל על השפתיים שלו. אדמומיות מתפשטת לאיטה על הלחי שלה. ואז הוא קורץ לה. והיא נבוכה מריקודי החיזור, מצחקקת חרישית, מורידה מבט, מסיטה את השיער וחושפת צוואר. אולי הם יתחתנו, אבל זה כבר לא מעניין. מה שחשוב זו הקריצה שהתחילה את הכל. השיר החדש של תומר יוסף מאלבום הסולו שלו הוא קריצה אחת גדולה, מעודנת ומדויקת. הכל מתחיל מהטקסט המופלא בפשטותו של יענקל'ה רוטבליט, שמלהטט בשפת הרחוב ומייצר תרכיב מושלם בין הפשוט לאסתטי. יוסף, מצידו, זיהה בצורה מושלמת את רוח הדברים והצמיד לחן רגאיי-ים-תיכוני, על גבול הטברנה, כדי להפוך את הקריצה לסקסית ומושכת.

בניגוד לשאר שירי האלבום, לפחות לפי מה ששמענו עד כה, מדובר בשיר משוחרר בלי איזה מסר או סיפור אישי ואינטימי. וזו סטייה חשובה ומרעננת מהקו המנחה, בעיקר כשהיא מטופלת בצורה כל כך חיננית. הריסון שיש בשיר הזה בשיר מאוד מורגש. הקריצה מעט מסתורית, לא חושפת הכל. בקלות הוא יכול היה להיגרר לכיוון החפלה. אבל האנרגיה נשארת סולידית, נעימה, קורצת. מתאים לך, בואי תתנועעי בכיף. לא מתאים? נתראה בסיבוב הבא, בינתיים יש אחרות. שבירת מוסכמות: "לא סתם" של אמיר דדון אמיר דדון אף פעם לא עשה לי את זה. נכון, יש כמה שירים מאלבום הבכורה שלו שהפכו להמנונים של ממש. "אור גדול", אחד השירים הכי מושמעים בשנה האחרונה, ליווה אפילו את הארוע הטלוויזיוני הגדול של השנה – חזרתו של גלעד שליט. השירים ההם, שכל כך הצליחו, מאוד צפויים לטעמי. בלדות רוק חצי עוצמתיות, קול עמוק ויפה (באמת יפה, על זה אני לא מערער), ובניה דרמטית של השיר לעבר הפזמון שאמור להציף את המוח עם חומרים כימיים שיביאו לתחושה של רגשות מתפוצצים בחזה. עם כל הכבוד, שמענו אלף כאלה, ונשמע עוד אלפיים. מסחרית, אין ספק, זה עובד. אופיום להמונים שעובד נהדר, ולא סתם בוחרים רבים מהמפרסמים להשתמש בשירים שלו לפרסומות ופרומואים בערוצים השונים. אבל אומנותית אני לא מצליח להבין מה הערך המוסף של זה. לכל היותר, דדון עושה את הכי טוב שאפשר בקטגוריה בה הוא נמצא.

לשמחתי הרבה, השיר החדש, מהאלבום השני שבדרך, הצליח להפתיע אותי ולשבור לי את התבנית בתוכה מסגרתי את דדון. "לא סתם" הוא שיר מאופק, בוגר בהרבה מאותן הבלדות העוצמתיות והממוסחרות. אין שם את השקט שלפני הסערה (כלי מיתר) ושניה אחרי זה הסערה עצמה (גיטרות חשמליות), ואין שם תכסיסים זולים. מה שכן יש זה קצב אחיד ואיטי, בלי רכבות הרים רגשיות, את הקול הנפלא של דדון ואת עידן רייכל על הפסנתר. ובגרות, הרבה בגרות.

נוסטלגית: "הייתי" של נורית גלרון בשבוע שעבר התייחסתי לנר הזכרון שהדליק ברי סחרוף לציון חמש שנים למותו של ז'אן-ז'ק גולדברג, בדמות קטע אינסטרומנטלי שעבדו עליו יחד לפני מותו. גם השבוע אנחנו מציינים חמש שנים ללכתו של ענק ישראלי אחר, עלי מוהר, אחד מכותבי השירים הכי פעילים ומוכשרים שידענו. וכדי לכבד אותו ואת יצירתו, יעלה החודש מופע שירכז קטעים מרכזיים מהעשייה שלו. בין השאר, יהיה שם גם "הייתי" שהלחין אבי גרייניק ותבצע נורית גלרון. על גלרון כבר כתבתי בעבר שהיא אחת מבוחרות השירים הכי טובות שיש לנו, וזה כמעט מעצבן לגלות כל פעם מחדש כמה שזו אמירה נכונה ומדויקת. לא בטוח שאני יכול לדמיין מישהו אחר מבצע את השיר הזה, והלחן היפהפה של גרייניק יושב עליה במדויק. אולי אחד היתרונות הגדולים של גלרון כמבצעת היא האינטונציה המושלמת שלה, שחשובה לעין שיעור כשמטפלים בטקסטים גדולים כמו של מוהר, או למעשה של כל המשוררים שטיפלה בהם בעבר. תוסיפו לזה את המנעד הרחב שלה, ואת היכולת התאטרלית כמעט לנוע בחופשיות בין שקט, קצביות, עוצמה וצמרמורת, וקבלו חבילה מושלמת למדי. 

כמו הוריקן. בועז ריינשרייבר (צילום: יח"צ) בוסר בשל: "מאז שפגשתי אותך" של מאור ביטון בנבירה בעולם המוזיקה, אפילו אם נצטמצם לרגע רק למוזיקה הישראלית, יש משהו נורא מתיש. מידי יום ישנם אינספור יוצרים אנונימים שמנסים את מזלם ומשחררים כל מיני קטעים שלא נעים לומר, לא ראויים עדיין לראות אור יום, ולא צריכים לזרום בכבלים לעבר הרמקולים או האוזניות. אבל לא היינו ממשיכים בזה אם לא היה תגמול מפעם לפעם, אפילו אם זה לעיתים יחסית רחוקות. מאור ביטון הוא התגמול שלי השבוע. "מאז שפגשתי אותך" הוא שיר קיטשי ביותר, ואפשר היה להניח שהוא יהיה נדוש, מלוקק ולא מעניין בשום צורה. איזה כיף להתבדות. במקום זה קיבלנו דואט נעים (מאור ביטון ועדי זלצר), מלא קסם ותמימות, שעם כל הפשטנות שבו הוא מלא ועשיר בתוכן. יש בו פסנתר וגיטרה שמזכירים את אביתר בנאי בקטעים היותר שמחים ורומנטים שלו. ויש בו שיח טהור וממותק על אהבה. סוכר לבן, לא סוכרזית. וגם יש בו שני זמרים עם קולות נקיים שמתאימים כמו כפפה ללחן. שלא יהיה ספק, זה בוסרי ביותר, אבל את הפירות האלה אפשר וצריך לקטוף, הם ראויים למאכל ומלאי טעם. אפילו הקליפ הפשוט מצביע על משהו שנוצר ברגעים אמיתיים של חברים שמנגנים באיזה חדר נעורים מלא רגש ופוסטרים של פרדי מרקורי. אז ככה נראית אהבה.

כתבות שאולי פספסתם

*#