האיש שנעלם מהעולם: דיוויד בואי בן 65

לפני עשור זכה דיוויד בואי לפריחה מחודשת בקריירה שלו. התקף לב שעבר על הבמה החזיר אותו לקרקע והביא אותו לכדי פרישה מוחלטת. האם יש סיכוי שיחזור להקליט ולהופיע? כמו תמיד אצל בואי, הצפוי הוא הבלתי צפוי

עידן חגואל, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר

אגדות מוזיקה חיות ומצליחות לא פורשות, עובדה: בוב דילן, פול מקרטני, לאונרד כהן, מיק ג'אגר וניל יאנג מצליחים להפתיע גם היום. עם ממוצע גילאים של 70 פלוס, כוכבי הרוק שהחלו את דרכם בשנות ה-60 לא מפנים את הבמה בקלות. היום יותר מתמיד, לנוסטלגיה יש ביקוש אדיר, ובשארית כוחותיהם הם ממשיכים לעלות על במות ברחבי העולם. חלקם מצליחים לשחרר אלבום חדש כל כמה שנים ולשמר רלוונטיות רגעית אצל הקהל. דיוויד בואי, שיחגוג ביום ראשון 65, היה יכול להיות הצעיר שבחבורה. אבל האמן שהיה ידוע יותר מכול ביכולת לפרוץ מוסכמות ולהמציא עצמו מחדש נעלם מתעשיית המוזיקה הלכה למעשה ב-2004. 

התרסקות הקאמבק בסוף המילניום הקודם, אחרי קריירה הפכפכה ועשור ניסיוני מבחינה מוזיקלית, חזר בואי לכיוון המרכז עם האלבום Hours, שיצא ב-99 וסימן שינוי דרך מרוכך. הוא ניסה להגיש שירים יותר אקוסטיים ופשוטים אבל החומרים באלבום היו די חלשים. לאחר עשור בו התכחש לעברו, הפתיע בואי כשחזר לאמץ את המורשת הישנה. במהלך שנת 2000 הופיע מעט מאוד, אבל הופעותיו סומנו כמימוש מקומו ההיסטורי כאגדת רוק. עם סטים שכללו שוב את שיריו הגדולים מכל התקופות (כולל המאוחרות יותר), ושיפור ניכר בביצועים הווקלים, חזר בואי לרגש קהלים גדולים. המהלך הושלם עם אלבום הקאמבק האמיתי שלו, יצירתית ומסחרית, "Heathen". את האלבום הפיק עם טוני ויסקונטי (שתפקד כמפיק באופן רציף בין השנים 77' עד 80', עד שהשניים הסתכסכו), והוא נחשב בזמנו על ידי המבקרים כאלבום האחיד והטוב ביותר שיצר מאז "שנות הזהב". פחות משנה אחריו הוא שחרר אלבום המשך, "Reality", ויצא לסיבוב ההופעות עולמי. נדמה אז שבואי חווה רנסנס מוזיקלי ומסחרי. ב-25 ליוני 2004 עלה בואי לבמת "פסטיבל הוריקן" בגרמניה, ובמהלך הסט התלונן על כאבים מתחזקים בכתף. במשך 30 שנות הופעות והקלטות יצא לבואי מוניטין של מקצוען וג'נטלמן שלא מבטל הופעות. גם כאשר סבל מדלקת גרון כרונית לפני ההופעה המסיימת של פסטיבל גלסטונברי 2000 נעזר בסטרואידים ונתן את אחת ההופעות המהוללות שהוא והפסטיבל ידעו, אל מול קרוב לחצי מיליון איש. הגיג בהוריקן לא הופסק, אבל כשירד מהבמה נלקח לבית חולים ושם התברר שהכאב בכתף הוא למעשה אירוע לב. בואי עבר צנתור חירום לפתיחת עורק חסום. שארית ההופעות שנותרו לסיבוב העולמי (המקיף ביותר בקריירה שלו והמרוויח ביותר מבין הופעות הרוק לאותה שנה) בוטלו, והוא יצא להפסקת החלמה שהדאיגה מעריצים. האיש שהקליט 26 אלבומי אולפן והופיע קרוב ל-40 שנה בלי הפסק, גזר על עצמו שתיקה.

סיים את ההופעה כמו גיבור. בואי בפסטיבל הוריקן:

הופעות תקשורתיות אחרונות ב-2005 הוזמן להופיע בטקס פרסי האופנה של VH1. בואי הסכים להשתתף בטקס בתנאי שמצטרפת אליו להקה לא ממש מוכרת מקנדה, בשם ארקייד פייר. שנה מאז הניתוח צץ בואי עם הלהקה הכי חמה מחוץ למיינסטרים, והציג אותה לקהל שלם שלא ידע על קיומה. בואי בחר לבצע את השיר "Wake Up", מאלבומם הראשון של ארקייד פייר, ולא בכדי. הוא נפתח בשורה: "Something Filled Up My Heart, with Nothing". מפיו של בואי השורה נטענה במשמעויות כואבות מוחשיות של מעבר לדיכאון אבסטרקטי. הוא איפר עצמו להופעה בחבלות סימבוליות, ובאותו לילה נדמה היה שמאז ההופעה האחרונה בהוריקן לא עברה שנה, אלא עשור. הטראומה הרפואית השאירה חותם על צורתו החיצונית. בדיעבד ההופעה ההיא, מלפני שבע שנים, הייתה מעין העברת לפיד רשמית לארקייד פייר. כיוצרים הבולטים של שנות ה-2000, שבדומה לבואי מצליחים ליצוק אמת ואוונגרד אל תוך הפופ ולאתגר את המיינסטרים בהצלחה.בין 2005 ל-2007 המחשבה שדיוויד בואי ישוב לפעילות מלאה עוד הייתה מתקבלת על הדעת. בין השאר הוא תרם קולות רקע באלבומים המעולים של TV On The Radio וסקרלט ג'והנסון, נתן הופעת אורח מדויקת בתוכנית "ניצבים" של ריקי ג'רבייס, השתתף בתפקיד קטן כניקולה טסלה בסרט "היוקרה" וגם בסדרת הילדים "בוב ספוג". הוא גם הספיק לשיר דואט מפתיע בקונצרט של דיוויד גילמור ועלה לגיחה של שלושה שירים בנשף צדקה ב-2006. אבל מאז עברו כבר שש שנים וכלום. לא ראיון, לא הופעה, לא שיר, לא אלבום, רק שמועות מלאות תקווה - שצצות כל שנה.

טקס העברת הלפיד. בואי וארקייד פייר:

התאבדות רוקנרולית בואי הוא הנון קונפורמיסט הנצחי שמודע היטב לחוקי המשחק ובוחר שלא לציית להם. הוא יכול היה להיתקע עם זיגי סטארדאסט לנצח (בדומה לאליס קופר). הוא יכול היה להישאר שחקן מרכזי בתעשיית המוזיקה האמריקאית. הוא יכול היה למלוך על השוליים שנים רבות. הוא יכול היה להמשיך ולפוצץ אצטדיונים והוא גם יכול היה להמשיך ולתפקד כאגדת רוק חייה ולמצוץ ממנה כל דולר. אבל לאן שכולם הלכו הוא תמיד הפנה גב.ההיגיון אומר שקאמבק לא הולך לקרות. בגיל 59 עשה בואי צעד נועז נוסף בעולם המוזיקה שאף כוכב רוק לא עשה לפניו – הוא פרש. בואי הבין ששיאו מאחוריו ולאחר בהלת הלב הוא יודע שלא יוכל לתת את מלוא כוחו על הבמה. פרישתו הפכה לנדבך משמעותי באייקוניות של האיש הזה ותוספת למסתורין שממשיך לעטוף. כמו גרטה גארבו לפניו, שהתרחקה מאור הזרקורים והתהילה בשיא הצלחתה, וכמו אלילתו מרלן דיטריך, שנסוגה אל דירתה וסירבה להראות את זקנתה לעולם. כך משכיל דיוויד בואי לשמור על אנונימיות ולא נותן לזקנתו לבייש את נעוריו.

חלוץ גם בפרישתו. Rock'n'roll suicide:

אבל הלב מקווה אחרת. אם לאונרד כהן עולה על במה בגיל 80 מקומט כמו קבנוס ומצליח להשמיע קול באלבום חדש. אם בוב דילן מסוגל למלמל הופעה כל יומיים. אם פול מקרטני עדיין רוכב חזק על הביטלס בגיל 70. אם ניל יאנג חוטף שבץ מוחי ושב להופיע ולהקליט אלבומים ראויים, אז למה לא? למה דיוויד בואי לא יכול לחזור להופיע ולהקליט? התשובה כנראה טמונה במורשת המוזיקלית שהותיר אחריו, שנעשתה תמיד במודעות עצמית מאוד גבוהה. בואי הבין (אולי יותר טוב מכולם) מהם המרכיבים הדרושים ליצירת סיפור אגדי של כוכב רוק: אמנם האזרח בואי בן ה-65 חי וקיים (ומגדל את ביתו הקטנה), אבל כוכב הרוק בואי ביצע "Rock'n'roll suicide" ראוי להערצה והשאיר סימן שאלה גדול מעל לביוגרפיה שלו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ