סינגל שוט: מוניקה סקס ורונית שחר מפתיעים באנגלית

לפעמים דווקא כשנוטשים את העברית יוצאים השירים הכי טובים. וגם: ליהיא שגיא בפריחה מאוחרת, ברי סחרוף במחווה לחבר וצביקה פיק הולך לאיבוד

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

שנה הלכה, שנה באה, והאלכוהול זרם כמו המים שאין לנו. אחרי שנתפכח מסוף השבוע הקשוח הזה ואדי האלכוהול מעט יתנדפו, ננסה להבין מה בדיוק אנחנו חוגגים בסוף השנה האזרחית. את זה ששרדנו עוד שנה? את ההישגים של השנה החולפת? או דווקא את התקווה להתחלות חדשות? כן, השנה היא תפסיק לעשן, הוא יסיים את התסריט שנגרר כבר תקופה, והם סוף סוף יתחתנו. מוניקה סקס החליטו לחזור בזמן, לתקופה אחרת בה החלומות שלהם עוד היו גדולים. גם ברי סחרוף מתרפק על העבר ומקליט קטע לזכרו של המתופף ז'אן-ז'ק גולדברג. צביקה פיק, לעומתם, מנסה להסתכל אל העתיד, אבל הנסיונות לחדש רק מכשילים אותו. ורק רונית שחר פשוט ממשיכה בשלה ועושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב.

סינגל השבוע: מוניקה סקס – Spine מוניקה סקס, איפה הייתם עד עכשיו? כן, היו כמה אלבומים מצליחים באמצע שנות ה-90, ועכשיו איזה קאמבק מתוקשר. ויש מעריצים, וההופעות מלאות ברוך השם. אבל משהו, מבחינתי לפחות, לא סחף עד הסוף. והנה, כמו משום מקום, הפוטנציאל התפוצץ לי בפנים. באיחור של 15 שנה. ממש מיד אחרי האלבום המוצלח ההוא, "פצעים ונשיקות", נסעו המוניקות לניו יורק במטרה להגשים את החלום הבינלאומי. הם השתעשעו שם קצת, ואפילו יצרו כמה דברים שלא ממש ראו אור מאז. לקראת סיבוב ההופעות הקרוב, החליטו בלהקה להקליט מחדש ארבעה קטעים נבחרים מאותה התקופה, כשהראשון שבהם הוא Spine. ואיזה נחת. מצד אחד, אפשר לשמוע שם את מוניקה סקס. הקול של יהלי סובול ניתן לזיהוי בקלות על ידי האוזן הישראלית הממוצעת. מצד שני, יש פה משהו כל כך טרי ושונה, שזה מרגיש כמו עולם אחר. עולם פסיכדלי מעט, משהו שמתכתב עם פינק פלויד בשנים הראשונות שלהם, כשסיד בארט עוד היה בחיים ועדיין לא משוגע לחלוטין. זה רוק אפלולי קצת, מתגרה, לא ברור עד הסוף. מאוד מעניין, ולטעמי לפחות, הרבה יותר מוצלח ומרתק מרוק-שנות-ה-90 שאנחנו מכירים מהם.

נינוחות: רונית שחר – She Owns Me Now

אני חושב שאחד השירים הראשונים שאהבתי בעברית היה "אהוב יקר" של רונית שחר, שיצא באלבום הבכורה שלה ב-1996. היה משהו מאוד מחמם בקול שלה, ובתמונה הזו של אישה עם גיטרה אקוסטית שמבצעת שירים שהיא עצמה כתבה והלחינה. רוק רך בתקופה בה לא היו המון זמרות יוצרות דומיננטיות. במובן הזה, שחר הצליחה להתברג לרשימות ההשמעה הקבועות, ועד היום השירים מהאלבום ההוא מתנגנים מפעם לפעם. מאז, שחר לוקחת את הזמן. שני אלבומים נוספים שוחררו במרחקים ניכרים זה מזה, וגם האלבום החדש (יצא בספטמבר האחרון) הגיע אחרי הפסקה של חמש שנים. בעולם המודרני והתזזיתי היינו אומרים על הפרשים כאלה שהם הופכים יוצר ללא רלוונטי. אסור לך להיעלם ליותר מכמה דקות, צריך כל הזמן לעמוד על המשמר. אבל במקרה של שחר זה לא כל כך מפריע. אולי זה השקט שבמוזיקה שלה שמכריח אותנו לנוח רגע מהמירוץ, ולתת לה להפתיע אותנו עם גיחה חוזרת מידי כמה שנים. שחר לא נוהגת ליצור ולשיר באנגלית, כך ש-"She Owns Me Now" הוא בגדר הפתעה מאוד נעימה. אין ספק שזו אחת הפנינים המקסימות של האלבום החדש, ואולי של הקריירה שלה כולה. פתאום באנגלית היא מזכירה קצת את ג'וני מיטשל, וגם ממש לא נופלת ממנה. רונית שחר מגישה בשיר החדש את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – שירי אווירה. היזכרו רגע ב"אהוב יקר" ואיזה אנרגיה מטלטלת יש בו, ותבינו איך גם השיר החדש מגיע מאותו המקום, מאותו מעין יצירתי.

פועלת בקצב שלה. רונית שחר (צילום: יחצ) משבר זהות: צביקה פיק – רוני שלי צביקה פיק לא זקוק להקדמות. הוא נמצא בשטח כבר כמה עשורים טובים, וקשה להאמין שהוא פסח על מישהו לאורך השנים. גם מי שלא ממש רצה אותו בנגן שלו, קיבל אותו בפריים טיים של ערוץ 2, או בתוכנית הדוקו-ריאליטי המופלאה, "המאסטרו". לזכותו של פיק ייאמר שהוא נותר פעיל כל השנים, באופן רציף, וממשיך כל הזמן לשחרר חומרים חדשים. יחד עם זאת, קשה לומר שהוא תמיד פוגע. "רוני שלי" הוא השיר הראשון מתוך האלבום החדש, בו פיק משתף פעולה עם צמד המפיקים Knob. הבעיה מתחילה ונגמרת באיזון העדין בין שני עולמות שאמורים לשתף פעולה זה עם זה. Knob הם צמד מפיקים ישראלים, מייצרים מוזיקת דאנס-אלקטרו-האוס, ובפינה הקטנה הזו של העולם די מצליחים. פיק, לעומתם, הוא אשף הפופ, אם תשאלו אותו ודאי היה חוזר לשנות ה-70 בלי למצמץ. אז על אף שבין הפופ והדאנס המרחק לא מאוד גדול, גם אותו צריך לדעת לצלוח בחוכמה. המוצר השלם הוא לא לכאן ולא לכאן. לא בדיוק פופ אבל גם לא ממש דאנס. לא ברור לי איפה אני אמור להקשיב לזה. אני במסיבה? בחתונה? ברדיו באוטו בדרך לאילת? מוטב היה שפיק היה מניח לשני המפיקים הללו לקחת אותו לאן שירצו, ללכת איתם עד הסוף, לסמפל את הקול שלו לקטע האוס הארד קור שאולי היה יכול להיות להיט מסיבות. ואם הוא לא מוכן לשים את עצמו בידיים של אחרים, שיעשה מה שהוא יודע הכי טוב, יישב על הפסנתר וישקע לעולם הפופ פרטי שלו אותו הוא מכיר כל כך טוב.

נזכור: ברי סחרוף – גבעת הזהב בשבוע שעבר צוינו חמש שנים למותו של ז'אן-ז'ק גולדברג, שהיה אחד המתופפים המובילים במוזיקה הישראלית. למעשה, את גולדברג איבדנו פעמיים. בפעם הראשונה פרש מעשייה מוזיקלית ועבר להתגורר לצרפת, וכשחזר למוזיקה ב-2004, נפטר בסך הכל שנתיים מאוחר יותר. למרות זאת, בשנתיים האחרונות הספיק לעשות לא מעט, בין השאר ניגן עם פורטיסחרוף והקליט איתם את "על המשמרת". "גבעת הזהב" הוא קטע אינסטרומנטלי שנוצר בזמן החזרות לאלבום ההוא, ועכשיו, בעת ההקלטות לאלבום האחרון של סחרוף, "אתה נמצא כאן", הוקלט מחדש. כאמור, מדובר בקטע אינסטרומנטלי שעל אף שנוצר כמה שנים אחורה, הוא מרגיש כמו רצועה נסתרת מ"אתה נמצא כאן". הרוח ההפקתית נמצאת שם והמחשב של בן הנדלר דומיננטי מתמיד. זה קטע מעניין וקצבי, מתאים להיות סוג של אינטרו בהופעות של סחרוף, בשביל לחמם את הקהל. אבל מה שחשוב פה הוא הסנטימנט, היכולת לשמוע את הדבר הזה ולהיזכר בכל פעם מחדש מי עומד מאחוריו ועבור מי הוא הוקלט.

זוכר את החברים שלו. ברי סחרוף (צילום: מנחה נופה) לבלוב מאוחר: ליהיא שגיא – רגע זמני בעולם שבו די.ג'יי-ים בני 19 כובשים את העולם ומתקלטים במסיבות ענק, וסולניות בנות 20 מובילות להקות אלקטרוניות לפסגת מצעדי הבלוגים העולמיים, להתחיל לשיר בגיל 35 נשמע מעט אבסורדי ויומרני. ליהיא שגיא החליטה שהגיע הזמן, ממרום שנותיה, להראות מה נסיון וזמן יכולים לעשות למוזיקה. "רגע זמני" הוא הסינגל השני מתוך אלבום הבכורה שלה, והוא מראה עד כמה Late Bloomers יכולים לתפוס את מקומם בעולם צעיר לכאורה. זה שיר פשוט למדי, ממחוזות הפולק, שברובו הגיטרה היא היחידה שמעניקה את המקצב המלודי. כל השאר הוא הגרון של שגיא שמשרה אווירה נעימה ורגועה. לפעמים זה נשמע כמו שיר מאולתר ששני חברים משתעשעים איתו בסלון, אבל רמת הגימור פה מחסלת את תחושות החובבניות. באמצע הדרך מצטרפים הקלידים וכלי ההקשה, כמו גם רמזים עדינים ביותר לאלקטרוניקה, משהו בין העולם הישן של גיטרה קלאסית באמצע השדה לעולם החדש שכולו ממוחשב ובינארי. והאיזון הזה יוצר משהו מאוד נגיש שיכול להתאים להרבה מאוד אוזניים. אבל אולי החוזק הגדול ביותר של השיר היא המלודיה. אין מה לעשות, בסופו של יום השיר הכי פשוט עם הפזמונים הקליטים הוא זה שיעשה את העבודה, ושגיא מגישה מלודיה שמהדהדת בראש הרבה אחרי שהשיר מפסיק להתנגן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ