אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: "הצמד" מפתיעים, נערות ריינס מאכזבים

וגם: אלון עדר וחבורתו המוכשרת מרעננים, רוני פיטרסון ממוצע וסקאזי לא יוצא מגבולות מסיבת הטבע

תגובות

אבולוציה היא תהליך ברירה טבעית שדורש זמן, והרבה ממנו. את התהליכים האבולוציונים בטבע אנו מגלים לאורך יובלות שלמים, ודרוש מחקר רוחב רציני בשביל להבין איך הציפור הצמיחה כנפיים, או לאן נעלם הזנב של ההולכים על שניים עד שנותרה רק עצם באיזור האגן. תאוריות חדשניות מדברות על כך שהזמנים משתנים, והתהליכים הללו נעשים מהר יותר ויותר, עד שבעתיד נוכל לחזות בכמה שלבים אבולוציונים במחזור חיים אחד. או בפשטות, בני האדם של העתיד יזכו לראות לעת זקנה גרסאות חדשות לעין שיעור של עצמם, ולהביט בקנאה על היכולות הטבעיות איתם נולדים הנכדים שלהם.

במוזיקה, כך נדמה, העתיד כבר כאן. מידי יום מסתעף תרשים הזרימה של הסוגות המוזיקליות, ואלה שרק לפני כמה עשורים היו שיא החדשנות משפשפים עיניהם בפליאה לנוכח המוצרים שקיימים היום בשוק. במחזור חיים אחד, אפשר לראות את מי שהתגלגל קדימה לעומת אלה שנותרו בעולם מעט פשטני יותר. רוני פיטרסון נאחז בכוח בעולם הרוקנרול בו הגיטרה החשמלית מככבת. סקאזי לא נוטש את הטראנס שנולד בשנות ה-90 והספיק להשתנות מאז לאין שיעור. לעומתם, "הצמד" ואלון עדר נשענים על שלבים מוקדמים, אבל מצליחים לטפס במעלה הסולם ההתפתחותי ולהמציא שלבים אבולוציונים חדשים ומרעננים.

נוסחה מנצחת: הצמד – מערבולות בשמיים תחשבו מה שתרצו על כוכב נולד, אי אפשר להתעלם מהקיום המתמיד של המפעל הזה בחיינו המוזיקלים בעשור האחרון. אנחנו נדרשים לא מעט פעמים לבקר את התוצרים של יוצאיה, והאצבע בדרך כלל קלה מאוד על ההדק. יש בנו אנטגוניזם כלפי הדרך הקלה מידי שהם עושים אל האוזניים שלנו. אנחנו אוהבים להעריך עבודה קשה שמביאה לתוצאות, והתחלה מלמטה. אבל לא הכל שחור. גם אמנים מתחילים איכותיים מבינים שזו לאט לאט הופכת להיות דרך לגיטימית להגיע לקהל רחב בזמן קצר. אסף שלם ונדב הופמן, להלן "הצמד", הם דוגמא מובהקת לכך. שני חבר'ה רציניים, עם רקע מוזיקלי נרחב (אסף הוא סולנה של מלכה באיה ונדב היה עד לא מזמן מבקר מוזיקה חד עט) סומנו כבר במהלך העונה בה השתתפו כמשהו שאנחנו לא רגילים לראות בתחרויות מסוג זה. גם התגובות, הן מהשופטים והן מהקהל, היו מאוד חיוביות. ובצדק. מזמן לא שמענו זוג הרמוני כל כך, שעושה מאוד נעים באוזן.

עכשיו, אחרי שחדרו לתודעה, הגיע הזמן לשחרר חומרים עצמאיים, ו"מערבולות בשמיים" הוא השיר המקורי הראשון שלהם. וזה יפה, נעים ומלטף. המלודיה מקסימה בפשטותה, השירה המשותפת שלהם מדויקת ונכונה, וכל החבילה אסתטית להפליא. מה שיפה במיוחד היא היכולת שלהם לשלב אינטילגנציה מוזיקלית עם קומוניקטיביות, נוסחה שאמורה להבטיח את הישארותם באיזור לאורך זמן.

סינגל השבוע: אלון עדר והלהקה – כל טיפה של רגש אלון עדר הוא הבן של יהודה עדר. הנה אמרתי את זה, עכשיו אפשר להסיר את העז הזו ולפנות לביקורת אמיתית על אמן בפני עצמו. וזו אמירה קריטית, ההתחלה של הביקורת, ואולי החלק החשוב ביותר בה. צקצקו כמה שתרצו על פרוטקציות ופתיחת דלתות, יש פה בחור צעיר שמקומו בעולם הוא עשיית מוזיקה, חד משמעית. מאחוריו אלבום בכורה שיצא לפני כשנה וכלל שירי משוררים. אחרי ההדים של אז, הגיע הזמן לאלבום שני, הפעם עם חומרים מקוריים לחלוטין. ולצידו – הלהקה. לכאורה מושג שנזרק לחלל האויר כלאחר יד, אבל עם להקה כזו, מי צריך פרוטקציות. ספי ציזלינג, אחד האנשים הכי עסוקים בתעשיה, מכשף כמו היה החצוצרן מהמלין ואנחנו היינו העכברים. אבנר קלמר על הכינור, רן דרום עם הגיטרה החשמלית ואיתן אפרת על התופים משלימים את התמונה המלודית, ואפילו רות דולורס וייס מעניקה קולות רקע מהפנטים. לא סתם כל אלה נרתמים לעשייה של עדר הצעיר, שאת המוזיקה שלו אוהבים לשייך לשנות ה-70. וזה נכון במידה מסוימת. האנרגיות המתוקות והעיסוק הנקי, הטהור והתמים באהבה בהחלט מתכתבים עם העשור ההוא. אבל זה לא נשמע מיושן בכלל. אם תרצו, שם טוב לוי ושלמה יידוב פינת אביתר בנאי. מעל הפופיק: נערות ריינס – בית אחרון (לי) לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הסינגל הראשון של נערות ריינס מתוך האלבום החדש שלהם. "הילוך איטי" היה בסימן הצהרת כוונות, להראות שהנערות עדיין בועטות, עדיין יפות ומכוערות גם יחד, כמו שצריך. הסינגל השני מתוך אותו אלבום הוא הזדמנות מצוינת לבחון האם הקו ממשיך וההצהרות מתגבשות לכדי מימוש, ולמרבה הצער לא כך הדבר. את החתימה המוזיקלית שלהם מזהים מקילומטר, והיא, כמובן, עדיין קיימת. יחד עם זאת, היתרונות שבחתימה הזו לא באים לידי ביטוי בשיר החדש. רועי פרייליך, הסולן העוצמתי ואולי החוזקה המובהקת ביותר של ההרכב, לא מביא את היכולות שלו במלוא הדרן. הוא עדיין אנרגטי, והקול שלו עמוק כתמיד, אבל נעדרת הדרמה והאפלוליות שהתרגלנו לקבל ממנו, ושבהחלט הייתה שם בסינגל הקודם. נקודת האור המרכזית בשיר הנוכחי היא גיטרת הבס המדליקה שעושה עבודתה נאמנה. מעבר לכך, אין פה בשורה חדשה או התקדמות גדולה. ככה זה כשמכוונים גבוה מהרגע הראשון. לא כל כך פשוט להישאר בפסגה.  

גיבור גיטרה: רוני פיטרסון – Hey Hey (I Feel Alright) את רוני פיטרסון אנחנו מכירים כנראה בזכות שלום חנוך, שהביא אותו לארץ הקודש ומאז הם מנגנים ביחד. על יכולות הגיטרה שלו אין עוררין, אין ספק שהוא אחד מהגיטריסטים המוכשרים שלנו. לא נמאס לראות אותו על הבמות, עם משקפי השמש והקרחת, בין אם כגיטריסט של חנוך או בהופעות מחווה לג'ימי הנדריקס בשעות לילה מאוחרות. לאוהבי הרוקנרול זה כיף צרוף, אבל בין מוזיקאי ליוצר צריך לעבור מרחק מסוים - ולא ברור אם פיטרסון נמצא שם. בקרוב ייצא כבר אלבום הסולו החמישי שלו, וקשה לזכור שמשהו מחומריו המקוריים עשה רעש גדול בעבר. נדמה שגם האלבום הקרוב יישאר בצללים, לחובבי הז'אנר בלבד, הרבה בגלל הנאמנות הבלתי מתפשרת שלו לסגנון שהביא מהבית. פיטרסון לא זז ימינה או שמאלה, והוא מייצר רוק קלאסי במלוא מובן המילה. כן, ביצועי הגיטרה טובים כתמיד, אבל קשה לומר שכיוצר מקורי זה מעניין או מרגש במיוחד. זהו הסינגל השני מתוך האלבום שבדרך, והוא יושב בדיוק בתוך התבנית הצרה שהייתה שם מאז ומעולם, וכנראה תישאר שם לתמיד. יחד עם זאת, מאוד מורגש שפיטרסון נמצא במקום בו הוא רוצה להיות. הוא עושה זאת בשביל הכיף, וכנראה שאין לו שאיפות לפרוץ קדימה כאמן מחדש ומרענן. הוא מקליט מוזיקה כמו שהוא אוהב, עבור אנשים שכמותו. וטוב לו עם זה.

*#