רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: עמיר בניון מרגש, שי גבסו נוירוטי

וגם: מריונטה סול מודעים למיגבלותיהם, יאיר קז מדליק במינימליזם שלו, טל גור מטפל יפה בשירו של אברהם חלפי ושממל מבדרים לכבוד החנוכה

תגובות

"השלם גדול מסך חלקיו" הוא משפט שעושה קשר בתוך המוח, הוא מייצר פרדוקס לכל אדם בעל הגיון בריא וגישה ללוגיקה בסיסית, אבל ברמה הקוסמית יש בו משהו. נסו לספר לילד שסיים להרכיב את הפאזל בן אלף החלקים שזה לא אחד מרגעיו היפים ביותר עד כה. ושמישהו יגיד לי שהפאוור ריינג'ר הגדול לא יותר מדליק מכל הפאוור ריינג'רים הקטנים שמרכיבים אותו גם יחד. אנחנו אוהבים להסתכל על הדבר השלם ולהנות מהמוצר המוגמר. ובשם אותו ההגיון חורה לנו שהחלקים לא מצליחים להתחבר לכדי משהו אחיד וקוהרנטי. שי גבסו לא מצליח לחבר את עצמו למה שמביאים סאבו וקותי לאולפן. מריונטה סול, לעומת זאת, מזהים מה החוליות החלשות שלהם ועושים את השינויים הדרושים כדי שהשלם ישמע טוב. אבל בסופו של דבר דווקא עמיר בניון ויאיר קז לימדו אותנו שכשאתה יוצר לבד, סיכוי גבוה יותר שתצליח להוציא מוצר שלם ומדויק. אם אין אני לי מי לי.

סינגל השבוע: "אם אשכח אהובתי" של עמיר בניון עברנו הרבה עם עמיר בניון ומעולם לא היה לנו קל. תמיד קשה למקם אותו, הוא כל הזמן בתנועה. מוציא אלבום, פורש מיצירה מקצועית ומהופעות, חוזר לסצנה עם לייבל חדש שהקים, שולח מסרים לממשלה ולחברי הכנסת ומזדהה עם המפגינים בסוריה. סוג של אנומליה מעניינת. פעם בכמה זמן המוזיקה חוזרת ונותנת לנו סטירה, כמו אומרת: "תתעוררו, תפסיקו להתעסק בשטויות, תקשיבו לצלילים ותירגעו". השיר "אם אשכח אהובתי", מתוך האלבום שבדרך, הוא יצירה שלמה. אפשר להתחיל לפרק את השיר לגורמים ולדבר על ההפקה האפלה והמחמיאה, על הווקאליות המרשימה של בניון או על הפסנתר העוצמתי והמהפנט. אפשר, אבל זה עושה עוול, כי הטוב שביצירה שלמה בא לידי ביטוי בתוצר המוגמר. יש קסם בלהתמסר לחוויה הסופית מבלי להתעכב בניתוחים והגיגים שלא לצורך. והשיר הזה ממחיש איך יצירה עגולה ומלאה צריכה להישמע. בניון מחונן במיוחד בהתאמת הטקסטים שלו ללחנים יוצאי דופן, והקול המיוחד שלו מתלבש על הטקסט באופן מושלם. אסור להפריד ביניהם, זה נשמע כל כך נכון כשהם ביחד. מתברר שגם באלבום עשירי אמן יכול להפתיע ולרגש מחדש.

לא כל יום פורים: שי גבסו – נגמרו לנו השירים העצובים העולם המוזיקלי זז מהר, הרבה מעבר למה שרובנו מסוגלים לעקוב ברמה יומיומית. המוזיקה האלקטרונית מתרחבת כבר כמה שנים טובות ולאט לאט כובשת כל פינה על הכדור. קשה להאשים אמנים שמנסים ללכת בדרכים חדשות וכל הזמן להמציא עצמם מחדש. להפך, צריך להעריך אותם, להוריד את הכובע על האומץ. גם שי גבסו מנסה ללכת בדרכים חדשות שהוא לא מכיר, ובסינגל הראשון מתוך האלבום הרביעי שלו הוא חובר לצמד המפיקים סאבו וקותי, שמות שחוזרים ועולים בטור הזה כמעט מדי שבוע. אחרי הקשבה לשיר החדש הזה, פתאום גם אני לומד משהו חדש על העולם. יש גבול לקסם וליכולות של צמד מפיקים, מוכשרים ככל שיהיו, ואין זה הכרח שכל דבר בו יגעו יהפוך מיד לזהב. אין לי בעיה עם ההחלטה העקרונית לסחוב אמן כמו גבסו לכיוון הרוק-אלקטרוניקה-עדינה, לחבר אותו למשהו מאוד עכשווי מעולמות התוכן של אמנים גדולים כמו ארקייד פייר. אין לי בעיה כל עוד התוצר מגיע לרמות הגבוהות ההן. ההרגשה איתה יוצאים מהשיר הזה היא שגבסו לחוד וההפקה לחוד. המעטפת נשמעת טוב, קולות הרקע נעימים, הקצב מיוחד ומדבק ובסך הכל יש פוטנציאל הנאה. אבל החיבור של השירה של גבסו לשאר הגורמים לא עושה צדק גדול לאוזן. וזה דווקא מפתיע, כי גבסו הוא לא זמר חלש. יש בו איכויות ווקאליות מצוינות שאפשר בקלות להתחבר אליהן. אבל משהו פה לא עובד. לאורך כל השיר הוא משחק עם הקול ומרעיד אותו בצורה מאוד לא נעימה, מעט נוירוטית. זה מכניס ללחץ והחוויה כולה לא מממשת את הפוטנציאל שבחיבור הלא טבעי הזה.

מדיטציה: מריונטה סול – אל תגידי לי לא אחד היתרונות הגדולים של אמנים, ובכלל של אנשים, זה לדעת מה המגבלות שלהם. יש גדר סביב מה שמריונטה סול מסוגלים לעשות. יש נתוני פתיחה שאיתם צריך לעבוד, ונדמה שההרכב הזה יודע פחות או יותר מה קיים באמתחתו ואיך לחלץ מזה את המיטב. אחד הברגים המרכזיים בכל הרכב הוא הסולן, ואמיר גרומן כנראה יודע שהוא לא הקול הכי נקי ועדין באזור. אין לו מנעד רחב, והוא לא יכול להתרוצץ איתו לאורכו ולרוחבו של הספקטרום. הפתרון הוא להישאר יחסית מונוטוני ולנסות לשאוב מהמונוטוניות את האיכויות שלה, את הפן המהפנט שלה, המדיטטיבי. ובהתאם לקו הזה, נבנית מעטפת נכונה בסינגל החדש מתוך האלבום המתקרב שלהם. מקצב תופים אחיד בליווי סינטי אפלולי מלפני שניים או שלושה עשורים מספקים חוויה של מוזיקת רוק פשוטה, עם טוויסט. ההרגשה היא של דאייה באויר בקצב קבוע, ריחוף שאפשר מידי פעם לנדוד ממנו במחשבות ולחזור אחרי שורה או שתיים. השיר הזה לא תופס עד הסוף, כמעט כמו כל דבר שהם עשו בעבר, אבל כשנשארים בתוכו יש שם משהו מרגיע מאוד. החלקים המענגים יותר הם אלה בהם גרומן יורד נמוך, מזכיר קצת את האנרגיות של גבריאל בלחסן, על הגבול בין נפש מעורערת ליציבה. אבל בשאר הזמן גרומן מנסה להיות קצת יותר מלודי, וזה לא עובד יותר מידי טוב. כאמור, המגבלות ידועות, ולכן ההפקה החולמנית של השיר מאפשרת להיכנס ולצאת ולא לשים משקל רב מידי על הווקאליות. יש משהו משחרר בחופש השמיעתי הזה.

עמוק במחילת הארנב: יאיר קז – End of the Day כשמנהלים שיחת סלון על ג'ירפות בדרך כלל השם הראשון שקופץ הוא גלעד כהנא. טונה של כריזמה, יכולת אינסופית לברבר על ענייני דיומא, אלכוהוליזם רך ולשון חדה. אלה שהעמיקו עוד צעד למחילת הארנב מכירים טוב מאוד גם את יאיר קז, לפחות ויזואלית. הוא היה שם מההתחלה, תמיד לצידו של כהנא, שותף מלא לכתיבת השירים ומעבד ומפיק את רוב החומרים של הלהקה. הבחור עם המשקפיים והתלתלים, זה שבהופעות נראה כמו השוטר הרע והפדנט של הלהקה, משתעשע כבר תקופה בפרויקטי סולו. לפני חמש שנים הוציא אלבום אינסטרומנטלי, וכעת הוא עומד בפני פרויקט חדש, הפעם לצד כל הכלים וכל עבודת ההפקה, הוא גם תופס את המיקרופון. כי איזו עוד דרך יש לפדנט להבטיח שהכל ייצא בדיוק כמו שהוא רוצה. השיר הראשון מהאלבום שבדרך נותן תחושה של נפילה לתוך מחילת הארנב. מחילה שמחזירה אותנו אחורה בזמן. קז משתמש בקלידים חשמליים ומכונות צלילים שאהבנו לשחק איתם בתור ילדים. אלה עם הצלילים החלליים, האפקטים הזולים, ושבגדול נשמעו כמו תוכנת מחשב פרימיטיבית. אבל כמו שלמדנו כבר בשנים האחרונות, אפשר להוציא ממכונות כאלה דברים נפלאים. קז מוכיח את זה בגדול. זה שיר מונוטוני להפליא, אבל זו ממש לא המגרעה שלו, להפך. יש משהו מאוד מדליק במינימליזם שלו, וכדאי גם להביט בקליפ שמשרת את התחושה הזו. רוב הקליפ הוא ללא בגדים, אל תדאגו, יש צנזורה במקומות הנכונים.

כבוד: טל גור – שיר מהתלה רבים אוהבים להשתעשע עם היומרה להלחין שירי משוררים. רבים נכשלים ומולידים משהו אגבי, כנראה מתוך המחשבה שדי בטקסט מדהים כדי לייצר משהו ראוי. אז לא די בכך. צריך לדעת לטפל בטקסטים שכאלה בכבוד הראוי, בכל הרצינות, ולנסות ולהתעלות עם הלחן והעיבוד לפסגה הגבוהה של הטקסט. גם טל גור, בדרך כלל סקסופוניסט בשלל הרכבים, ניסה לעשות את זה, ואפילו הצליח. גור שחרר עד כה שלושה סינגלים מאלבום שירי המשוררים החדש שלו, ואפשר כבר לומר שהפער הזה שנפער בין טקסט ללחן לא קיים אצלו. "שיר מהתלה" של אברהם חלפי מקבל טיפול עדין ומדויק, עם גיטרת ג'אז-בלוז חמה שמכתיבה את הקצב האיטי והחורפי. ובכלל, הלחן הלכאורה פשוט הזה מזכיר קצת את יוני רכטר וברגעים מסוימים גם את אביתר בנאי. כל שנותר לעשות עם שירים מהסוג הזה הוא להישען אחורה בכורסה, זו כמעט תנועה בלתי נשלטת. אין דרך אחרת להתנהג מרגע הפריטה הראשונה על הגיטרה, זה לא רצוני. המינוס היחיד בשיר הזה וכנראה בפרויקט כולו הוא יכולת השירה של גור. הוא לא זמר נורא, רחוק מכך, אבל הוא גם רחוק מהווקאליסטים הטובים שלנו. הקול שלו נעים ולא מעיק לשמוע את השירה שלו, אבל אין ספק שאם אותם השירים היו מבוצעים על ידי גרונות מוכשרים יותר, הם היו מקבלים מעמד גבוה בהרבה.

*#