רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: רוני סופרסטאר מוכרת פופ לילדים, מיכל אמדורסקי להורים שלהם

וגם: ישראל ברייט מרגש עם טקסט קצר ואקורדיון, איזבו משמחים בעיקר את מעריציהם, לרות נודלמן יש פוטנציאל ולליטל גבאי קול מופלא

תגובות

לפעמים אנחנו תוהים למה למין האנושי יש שפה. מדוע התפתחה אצלנו היכולת המדהימה הזו להוציא צלילים מהגרון כך שהצד המקשיב יוכל להרכיב את התמונה של המציאות אותה אנחנו מנסים להעביר. אחד השימושים הכי מרתקים בשפה הוא הסיפור. כולנו אוהבים לברבר באוזני כל מי שיקשיב, לייצג את העמדה שלהם בעולם. גשו למספרה הקרובה, הקשיבו איך הסבתא מתרברבת באוזניי חברתה על הנכדה המוכשרת, או איך שהבן הצליח בהיי טק, ותבינו על מה אני מדבר. גם מוזיקה ללא שפה היא דבר אחר, לטוב ולרע. מיכל אמדורסקי מכניסה אותנו לנעליים שלה, המאוד מודעות לעצמן, ומרביצה בנו תורה. ישראל ברייט מצייר סיפור על זמני על אהבה, ומראה שאפשר לעשות את זה גם עם טקסט קצר. ליטל גבאי מבקשת רק שלוש מילים מתוך השפה כולה, ואיזבו, שבכלל מספרים באנגלית, בטוחים שהחיים יפים. ללא ליווי הורים: "SOS" של רוני סופרסטאר מי שעוד לא הביאו ילדים בעולם, לפעמים שוכחים עד כמה התעשייה הבידורית הפונה לקהל הזה היא רצינית ואגרסיבית. אין טעם להתחיל למנות את כל הארועים המיוחדים לילדים, החל מהצגות ועד לפסטיגל המפלצתי, או את הסחורה שמפמפמים כל הזמן החל מיומני נוער ועד לבשמים ומוצרי טיפוח. יש המון נהרות של קשקושיאדה שרוכבת על החיבור ההולך ומתחזק אצל ילדים בין כסף לאהבה. רוני סופרסטאר היא בדיוק מוצר שמכוון למחוזות האלה. מהרגע שעלתה על הבמות או נכנסה לאולפן היא מותגה כמוצר נוער, וזה המנוע השיווקי והכלכלי של הקונצרן סביבה. אז בין פסטיגלים להנחיה קבועה בערוץ הילדים, היא גם מקדמת קריירה מוזיקלית על טהרת הפופ שלא צריך לחשוב עבורו. מוצר פשוט, מתעכל בקלות, עטוף בצלופן ורוד, מוכן להגשה לגיל הרך, לא צריך השגחת הורים. את השיר החדש אני לא מצליח להבדיל מדברים אחרים שלה ששמעתי אי פעם. אם אתם מתחת לגיל 17 ואתם בעניין להוציא להפסקה את חצי המוח השמאלי שלכם, זה המוצר בשבילכם. ציניות בצד, כנראה שהמוזיקה הזו והאיידול שעומדת מאחוריה מוכרים לא מעט מוצרים נלווים, ומצליחים לשים לחם על כמה שולחנות עמוסים. איך אומרים, לא מחליפים סוס מנצח, לא משנה כמה הוא מחריב ומזהם את הסביבה בה הוא חי. מודעות עצמית: "המדריך לתל אביבי המתחיל" של מיכל אמדורסקי בואו נשחק במשחק האסוציאציות, אני אכתוב "מיכל אמדורסקי" ואתם תגידו מה עובר לכם בראש. פרובוקציה? אסף אמדורסקי? קוגרית? ביקיני נופל בשידור חי בערוץ 24? התמונה כנראה ברורה. אמדורסקי אוהבת את הזרקורים, וגם משחקת את המשחק בצורה מאוד מודעת לעצמה. מצד אחד חושפת ונחשפת, מצד שני נסגרת בבית ומתרחקת כשזה טיפה יותר מדי. פרפר שמתקרב למנורה, נכווה ומתרחק, נכווה ומתרחק וחוזר חלילה. אז כחלק מהאג'נדה הזו, יוצא הסינגל החדש שלה, "המדריך לתל אביבי המתחיל", שאין בו ולו אות אחת של סאבטקסט. הטקסט מתגרה בנו לקחת אותו הכי מילולי שאפשר. "אז אני אולי פאסה/ אבל עדיין מהממת... אני עשיתי כבר דברים שלא קראת בספרים/והתעלפתי ברוקסן/ כשעוד אכלת מבקבוק". הטקסט אמנם פרי עטה של איה כורם, אבל נתפר במידותיה המתבגרות של אמדורסקי, שנדמה כי מאמינה לכל מילה. גם מבחינה מוזיקלית השיר הוא בדיוק מיכל אמדורסקי. פופ קליל שיכול להיות אפילו כיף בשמיעה השלישית או הרביעית. בקטע טראשי-קליט-הפוך-על-הפוך. יש דבר כזה פופ איכותי, מדליק, אינטיליגנטי, אבל זה לא הסיפור במקרה הזה. נדמה שיש באמדורסקי את כל הכלים להתפתח למקום ההוא, אבל בינתיים זה לא ממש קורה.

על זמני: "כוכבים במקום עיניים" של ישראל ברייט ישראל ברייט, אני מאמין לו. אבל לא כמו בסיסמת בחירות של ליברמן, שם זה בכפייה. אם היום היו בחירות, והייתי מקשיב לסינגל הראשון מתוך האלבום הרביעי של ברייט, כנראה שהייתי מצביע לו. יש לו קול עמוק, מלא כוונה, רצינות וחוכמת חיים. האקורדיון שמכתיב את הקצב מההתחלה מקנה אווירה על זמנית, סיפור שמתאים לכל דור ותמיד רלוונטי. השימוש בו ככלי ראשי מעניק גם תחושה סיפורית עמוקה, כמו ליווי מוזיקלי בפסטיבל מספרי סיפורים. וברייט נכנס למשבצת הזו די בקלות. למרות הטקסט הקצר, יש פה סיפור לספר. על אהבה, איך לא, כי איזה עוד נושא יכול להיות כל כך על זמני? והעיבוד המוזיקלי מכתיב את קצב התקדמות הסיפור. בהתחלה לאט, נותן את הרקע הדרוש, ולאחר מכן מתגבר ומשרטט את רגעי השיא. הסיומת חזקה ומשאירה את חותמה גם לאחר שהשיר מסתיים. ספר לי עוד משהו, ישראל, ואולי עוד תהיה ראש ממשלה.

סינגל השבוע: "שלוש מילים" של ליטל גבאי איזו תחושה מספקת היא תחושת הוודאות המוחלטת. לפעמים, כשפורחת בפנים תחושה ממלאת, תחושה של דעת, של בטחון עצמי, משהו שאי אפשר להסביר אותו בהכרח בכלים רציונאליים אבל יודעים שהוא פשוט נכון, חווים רגע של שלמות. יכול להיות שהנורה הדלוקה מעל הדמות המצוירת שהעלתה רעיון מבריק היא התיאור הויזואלי המוצלח ביותר של התחושה הזו. ככה מרגישים כשמקשיבים לקול של ליטל גבאי. יש לה קול כל כך נקי, כל כך לא מתאמץ, נטול מסכות ותעלולים מסובכים, שברור שצריך להמשיך להקשיב לו. יכולות כאלה זקוקות אך ורק להכוונה נכונה, והתוצרים יהיו מופלאים. בינתיים, נראה שזה עובד. גבאי צברה נסיון באחד מבתי הספר הטובים בארץ, הפרויקט של עידן רייכל, כשליוותה אותו במשך כמה שנים. היא גם שותפה למחזות זמר שמציגים על הבמות הגדולות בארץ כך שהיא לא זמרת מתחילה. "שלוש מילים", שהולחן על ידי מארינה מאקסימיליאן בלומין, הוא שיר סול קצבי, נע בין הבלוז לפופ בעדינות ובמקצועיות, עם הפקה מוזיקלית אינטיליגנטית של אורי זך ומרק קקון. על אף שהוא מרגיש לעיתים מינימליסטי, זה שיר לא פשוט בכלל, המילים שזורות בתוך הלחן כמעט כמו דקלום, אבל לא, וגם הפזמון הקצר עושה את העבודה ונשאר במוח המזמזם. המעטפת של גבאי מרגישה נכונה וטובה, מסקרן לגלות מה יקרה איתה בהמשך.

סאונד מוכר: "Life is on My Side" של איזבו יש אמנים ומפיקים שכששומעים משהו שלהם, לא צריך לנבור ברשת כדי לברר למי זה שייך. חתימת הסאונד שלהם כל כך מובחנת, שברור שאין אף אחד אחר בעולם שנשמע ככה. רן שם טוב הוא אחד מאלה, גם בעבודתו כמפיק מוזיקלי בכלל, אבל בעיקר כחלק מאיזבו. השיר הזה מהאלבום השלישי של איזבו, שייצא בקרוב, מוכיח את הנקודה הזו בשלמותה. אי אפשר לטעות, אין עוד הרכב שעושה מוזיקה שנשמעת כך, בארץ או בעולם. וכנראה שבין השאר זו גם הסיבה להצלחה שלהם מחוץ לגבולות ישראל, וההחתמה שלהם בלייבל בינלאומי שיקדם אותם אפילו עוד צעד קדימה. מה שנחמד עם איזבו זה שאין פה הרבה מקום להרהורים ומחשבות מיותרות.כאילו הם אומרים: "זה הסאונד שלנו, ככה נשמענו בעבר, ככה זה היום, וככה זה יהיה גם בעתיד. טייק איט אור ליב איט". הגיטרות המיוחדות האלה לא ייעלמו, גם לא המקצבים המרתקים של התופים, לא הבס הרוקד ולא השירה הקרקסית. בתוך הגבולות הללו יש מקום להתפתח, לשנות ולשחק, אבל הם לא ייצאו מהקוים שמלווים אותם מהרגע הראשון. אז ההחלטה פה היא פשוטה, או שאתה אוהב את הדבר בשלמותו ומתמכר אליו, או שזה לא מתאים לך ואתה ממשיך הלאה מבלי להסתובב. אני אוהב.

לא יוצאים מהקוים שמלווים אותם מהרגע הראשון. איזבו (צילום: יחצ)תמהיל טעים: "מלח" של רות נודלמן

לאט לאט אנחנו מתקרבים לעולם, מצמצמים את הפערים. בהתחלה הגיעו אלה השרים באנגלית שהפכו עצמם לבין לאומיים. ואליהם מצטרפים לאיטם אלה שרוצים ליצור בעברית מוזיקה שהיא יותר מרוק רך ורגיש או סאונד ים תיכוני. רות נודלמן היא דוגמא טובה ומוצלחת לנסיון שכזה. המוזיקה שלה היא לא משהו ששכיח לשמוע בארץ, בוודאי שלא בעברית. "מלח", סינגל הבכורה שלה בהפקתו המיומנת של אורי וורטהיים מהתפוחים, נשמע כמו מתנה שהביא הדוד מאמריקה, או אנגליה, תלוי באיזה חלק של השיר מתמקדים. ההתחלה האלקטרונית שלו בשילוב הפסנתר נשמעת כמו משהו מאזור החיוג של רדיוהד ופורטיסהד. המקצב הלא סדיר בהמשך מזכיר לי קצת את הרכב הפוסט רוק אלקטרוני הישראלי, לורנה בי. בפזמונים מביאה מעצמה נודלמן עומק ווקאלי ממחוזות הרוק של נינט בשירים היותר טובים שלה. וכל זה בעברית. ועם כל האזכורים האלה, וורטהיים מכנס את הכל לכדי מוצר אחד אנרגטי, שהפסנתר שכל הזמן קיים ברקע מעניק לו את הרוך הרצוי והמענג. אני חייב להודות שלדעתי זה עוד לא מושלם. יש עבודה, וזה בסדר, אבל נקודת הפתיחה היא מרתקת ומחייבת להמשיך ולעקוב.

*#