אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: אריק ברמן ותומר יוסף לא ממצים את הפוטנציאל

וגם: ריף כהן מרעננת, הקרטל מייבשים, והקרוס אובר שעשו אלי גורנשטיין וסגול 59 היה החלטה נבונה עבור שניהם. טור סינגלים שבועי

תגובות

אנחנו אוהבים שנוח לנו. מרגישים טוב לפגוש פנים מוכרות במקום חדש, שמחים לחזור הביתה אחרי העדרות ממושכת ובעיקר מרגישים רגועים. מצד שני, כנראה שרק ביציאה מהאזורים המוכרים קורים הדברים הגדולים באמת, כמו גם הכשלונות הגדולים באמת. אריק ברמן הרחיק עד ארצות הברית בשביל לבדוק את הגבולות וחזר עם קצת יותר מידי תובנות. ריף כהן חשבה שדווקא אירופה יותר נחמדה והוכיחה שפריז היא הבחירה הנכונה בשבילה, תומר יוסף זנח את הגלובליות של הבלקן ביט בוקס בשביל חומר מקומי, אלי גורנשטיין פזל מהתאטרון למוזיקה וסגול 59 גלש מההיפ הופ לבלוז והרוק. אפילו שינוי קטן כמו לצעוד עם נערות ריינס ולא עם נערות דיזנגוף יכול לעשות פלאים. לעומת זאת, הקרטל משמרים כמעט באדיקות את דרך האמצע, איפה שנוח להם, ואולי יגלו בקרוב שהמאזין לא אוהב שמשעמם לו. כבר עדיף לנסות מחוזות אחרים ולא להרשים מאשר להישאר באזור הנוחות ולשעמם.

הסיפור שאינו נגמר: אריק ברמן – יש 'זה דיבור שיהיה לי קשה לחזור אני קרוע. מצד אחד, אני רוצה להיות בעד אריק ברמן, באמת. אני זוכר שלשמוע אותו בפעם הראשונה הפתיע אותי לטובה, משהו שלא קרה הרבה עם גל בוגרי "רימון" ששטף אלינו את ברמן מלכתחילה. מצד שני, יש במוזיקה שלו ובדרך שבה הוא מציג את עצמו משהו מעט טרחני. למי שפספס, לאחרונה ברמן משחרר בהדרגה פרויקט גרנדיוזי בן ארבעה חלקים, כשמידי שבוע יוצא סינגל אחר מתוכו. כרגע עומדים בחנויות שלושה חלקים, והרביעי עוד בדרך, כולם מהווים סוג של יומן מסע בארצות הברית. זה נחמד לשאוף לעשות סיפור בהמשכים, אבל בניגוד להארי פוטר או אייפד 2, אין מיליונים שמחכים ליציאת הדבר הבא, ולא בטוח שהרוכש המזדמן בחנות התקליטים יידע איך לאכול את זה. גם שם השיר ששוחרר השבוע, "יש 'זה דיבור שיהיה לי קשה לחזור", מלמד על חשיבות השטיק ביצירה של ברמן. שזה בסדר, אבל רק במידה הנכונה. השיר עצמו הוא פשוט למדי, שקט עד כמעט לא קיים. לא ההישג הגדול ביותר שביצירותיו, אבל גם לא השפל הנמוך שבהן. הטקסט נחמד ואפשר להזדהות איתו, אבל עם עיבוד כל כך שקט ההצלחה של השיר נמדדת ביכולת ההגשה הסיפורית שלו. במקרה הזה המשבצת הישראלית תפוסה חזק על ידי שלומי שבן, וכדי להדיח אותו משם יזדקק ברמן להרבה יותר מהשיר הזה.

התפוח רחוק מהעץ: תומר יוסף – כאלו מילים אפשר להבין אמן שמשקיע את כל כולו בלהקה אבל מידי פעם רוצה לתת משהו משל עצמו. הבעיה היא שאותו אמן כנראה יישפט בהתאם להישגים שלו בלהקת האם, כי זו נקודת הייחוס הטובה ביותר שיש לנו. תומר יוסף קשור חזק לתופעה הבינלאומית "בלקן ביט בוקס" עם המוזיקה הצוענית שמעורבבת עם אלמנטים מהרבה עולמות אחרים. לעומת זאת, בחודשים הקרובים ייצא אלבום הסולו השלישי של יוסף, והוא שונה בתכלית מהמוזיקה שהוא עושה בבלקן. ואפילו ששותפו לדרך תמיר מוסקט מפיק את האלבום החדש, אל תצפו לקבל גירסה נוספת של הבלקן האהובים. "כאלו מילים" הוא שיר רגאיי קטן, אינטימי ודל בכלים. מדובר בשיר יפה, קליט מאוד, אם כי לא עצום. אם בכל זאת נתקנן את כל המוזיקה בעולם לסקאלה איכותית אחת, הבלקן נמצאים אי שם למעלה, וצריך הרבה על מנת להתקרב אליהם. וזו השוואה בלתי נמנעת כי מאדם היוצר דברים כמו שאנחנו רגילים לשמוע מהבלקן יש ציפיות גבוהות למדי. לעומת זאת, קשה לקרוא לשיר הזה אכזבה, כי הוא לא רע. סביר להניח שאנחנו אלה שצריכים לעשות את השינוי המחשבתי כדי לקבל את הדבר הזה כפרויקט נפרד, ואז נוכל להנות ממנו כמו שצריך.

סינגל השבוע: ריף כהן – A Paris אם יש משהו טוב ביוטיוב בפרט ובאינטרנט בכלל, זו היכולת להפיץ מוזיקה חדשה ולגלות עולמות בעוד דרכים חוץ מגלגל"צ. זה מאפשר לנו מפעם לפעם לגלות איזה משהו חדש, מרעיש, מטלטל ומרגש, שאם אנחנו תופסים אותו מספיק מוקדם (בואו נגיד, מתחת ל-5,000 צפיות) אז אנחנו מרשים לעצמנו לחוש סוג של גאווה, תחושת ראשוניות. הסינגל הראשון הזה של ריף כהן המוכשרת הוא פנינת רשת שכזו, מסתובב כבר חצי שנה במיילים בין חברים ומתנגן מחלונות הדירות בערבי שישי לפני עוד יציאה לכבוש את העיר. וזה נעשה מסיבה טובה. זה פשוט שיר שחורט על דגלו את הגוד וויבז, אותו אלמנט כל כך חשוב בדור הזה, בכל סוג אמנות שהוא צורך. A Paris של כהן נתמך על ידי רביד כחלני וביחד הם מייצרים שיר בצרפתית (את מילותיו כתבה אימה של ריף) עם לחן בדואי, גרוב ערבי, וערימות של תנועות גוף. המוזיקה הזו היא כל כך טרייה שמצב רוח טוב מובטח. ככה נשמעת מוזיקה שהופכת עולמות. שמרנות טובה: נערות ריינס – הילוך איטי לפי "מילון עולמי לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, נערות ריינס הן בחורות לא אטרקטיביות שכדי לא להתבייש בהן בעת הצעידה ברחוב דיזנגוף, שבו בוודאי תפגשו לפחות אדם או שניים שאתם מכירים, כדאי שתצעדו איתן בריינס המקביל והשקט. לטעמי לפחות, זו שמרנות שאין שניה לה. ללכת בתלם, להתחשב במה יגידו השכנים, לחשוש למעמד החברתי. גם רוק אנד רול, עם כל המהפכנות והפראות שלו, יכול להיות שמרני ביותר. לכאורה, נערות ריינס, הלהקה, הם שמרנים בני שמרנים. חברים בה רק השילוש הקדוש, גיטרה, בס ותופים. והמוזיקה בהתאם, היא ישירה, רועשת ונועצת, כמעט פשוטה. זה אולי נשמע כאילו אני מתלונן, אבל ההפך הוא הנכון. אחרי אלבום בכורה מפתיע באיכותו, והמון הופעות אנרגטיות ומוצלחות, מגיע בקרוב אלבום שני. הסינגל הזה מתוכו תופס כבר מהשנייה הראשונה. הקול של רועי פרייליך נשמע טוב מתמיד, ובלהקה יחסית דלה באמצעים מוזיקלים ופירוטכניקה, זה אלמנט חשוב מאוד. הפזמונים מתבלטים פה במיוחד, והשילוב בין התחנונים של פרייליך לקולות הרקע העמומים של שני החברים האחרים עושה פלאים ומשאיר חותם לאורך זמן.

פריחה מאוחרת: אלי גורנשטיין – ונחיה מוזר לחשוב על אלי גורנשטיין כזמר. הרי מדובר באחד הפרצופים המוכרים ביותר בתאטרון הישראלי. לבחור הגבוה יש נוכחות בימתית לא סבירה וקול עמוק שמוסיף המון דרמה לבמה,  אבל למה לחצות את הקוים למחוזות אחרים? למען האמת אי אפשר לחשוב על מועמד טוב יותר. החיבה שלו למחזות זמר מוכרת, ובזמנו הפנוי הוא אפילו זמר אופרה. אבל המרחק בינה לבין כתיבת אלבום שלם שישמע טוב הוא לא קצר. "ונחיה" הוא שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה שלו, והתוצאה כל כך טובה, כל כך נעימה, שלא ברור איפה זה היה עד היום. הטקסט של אברהם חלפי (כל שירי האלבום הם לחנים של גורנשטיין לטקסטים של משוררים) מתגלגל ברוך על גבי הבס והעומק של גורנשטיין, מלווה בעיבוד בלוזי עדין ורגוע. הקלידים והגיטרה מתבלטים במיוחד, וברקע מונחים במקצועיות מעוררת השראה כלי מיתר וקונטרה בס, כמו גם קולות רקע נשיים. מה שבכל זאת קצת מפריע בזרימה של השיר הוא ההתפתחות הקלאסית שלו. במחצית הראשונה הכלים עדינים ושקטים יותר, בעוד שאחרי הבית השלישי נכנסים התופים בשביל לתת קצת קצב ולהעלות את הדופק. השיר הזה לא זקוק להעלאה הזו. הוא מצוין כפי שהוא בדקה וחצי הראשונות שלו, ובמקרה הזה ראוי היה להמשיך אותו קטן ושקט, לשמור על אווירת הרוגע שהוא משרה.

הבאזז והיפוכו: הקרטל – רואים את הסוף הייתה איזו תקופה של באזז סביב "הקרטל". הרכב רוק אלקטרוני של שני מפיקים, יונתן גלילה ויקיר בן-טוב, עשה קצת רעש בשכונה, הרעיד כמה במות ועשה לעצמו שם כספק  רוק איכותי. יצאו מהם כמה דברים לא רעים בכלל, כמו למשל "לשים לך דיסק" החביב מהאלבום הראשון, שיר חמוד וקליל עם נגיעות אלקטרוניות עדינות. אבל בטווח הרחוק קשה להשוות אותם ללהקות רוק צעירות אחרות בנוף המקומי כמו "אומללה", "הקולקטיב" או "טייגר לאב" שממש לפני כמה ימים נתנו את אחת הופעות החימום הטובות שנראו על במות בישראל (בהופעה של מארק רונסון). כשניגשים למשהו חדש בדרך כלל מחפשים הטרפה שתהפוך את הבטן. בכל המוזכרות לעיל יש את האלמנט הזה, אצל "הקרטל" – פשוט לא. הסינגל הזה מתוך האלבום השני מוכיח את הנקודה. שיר סביר, נחמד, מעביר את הזמן ולא הרבה יותר. במיוחד צורמים לאוזן המעברים החדים בין המקטעים. ההתחלה של הקלידים השקטים שהופכת בין רגע לגיטרות מטאל שבאחת מוקטנות שוב יוצרת מרקם לא נעים, כמו גם במעברים שבין הבתים לפזמון. וזה חבל, כי נדמה שיש שם כשרון, וגם השירה מוצלחת למדי, אבל אלה מתגמדים לעומת הבחירות המקצועיות הלא נכונות.

מחוץ לאזור הנוחות: סגול 59 – הכל אותו דבר סגול 59 הוא לא ילד. גם אם בתודעה הציבורית זה מרגיש לפעמים כאילו רק לא מזמן שמענו עליו, עדיין מדובר באחד מיוצרי המוזיקה השחורה הותיקים שלנו. מאחוריו כמה וכמה אלבומי היפ הופ, וכמקובל בסצנה המדוברת, המון שיתופי פעולה עם מיטב בנינו כמו "הדג נחש", "הבליינים", מוקי וקוואמי. ואיכשהו, למרות כל העשייה, ולמרות הידע העצום במוזיקה, תמיד ישנה ההרגשה שזה נעשה קצת בצללים. אפילו כשהוא מגיע לקדמת הבמה, זה נעשה דרך הצל. כלומר, "הצל", ההוא מסאבלימינל. ב-2003 סגול הקליט רצועה פארודית בת 40 שניות ש"הצל" הוא הנושא שלה. מושא הצחוק חיכה לסגול לפני הופעה והחזיר לעצמו את הכבוד. הרבה מים זרמו מאז, ובחודש שעבר הוציא סגול 59 אלבום נוסף, אבל הפעם עם טוויסט. מי שהרגיל אותנו להיפ הופ החליט לצאת מאזור הנחת שלו והגיש אלבום בלוזי למדי, עם רוק ופולק, והכל בעברית. "הכל אותו דבר" הוא רצועה בלוזית קלאסית, וכמה שזה כיף לשמוע את זה בעברית. מאוד ניכר הידע המוזיקלי של סגול והקילומטראז' שעשה כדי להשיג אותו. זה נשמע בוגר, נינוח, נעים – ההפך המוחלט מהסטירה ההיא של "הצל" לפני שמונה שנים. אני אוהב את שינויי הכיוון האלה, וגם אם לא מדובר בזמר הטוב בעולם, הוא מנסה, לומד, מתפתח כל הזמן. והתפתחות מאתגרת את המאזין, בקטע טוב.

*#