רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: עידן יניב בנאלי, דניאלה פיק חקיינית

וגם: אטליז מרגשים, הארנב הלבן ממחזרים ואת דובב אלפרסון כדאי לכם להכיר. מדור סינגלים שבועי

תגובות

אוהבי מוזיקה מושבעים בוודאי זוכרים את האלבום הראשון שקנו או קיבלו במתנה. הם זוכרים את הרגע הזה בו יושבים על המיטה, מכניסים את הקלטת לטייפ או את התקליט לפטיפון (כן, היו כאלה פעם) ושוקעים בפעם הראשונה בעולם הצלילים. מאותו הרגע רובנו מחליטים שזהו זה, מצאנו את הייעוד לחיים, ככה אנחנו רוצים, בדיוק כמו הגיטריסט שאוכל את הבמה או הזמרת שמגיעה לגבוהים שיכולים לשבור את הואזה בסלון. המוזיקאים שבינינו, שמחליטים לממש את פנטזיית הילדות, מתחילים לנסות לחקות את גיבוריהם, להוכיח שגם הם יכולים. אבל אז מגיע השלב שבו צריך להתנתק קצת מההשראה ולהתחיל להיות אינדיבידואל, יוצר בעל קול עצמאי שביום מן הימים ילדים חדשים יוכלו להרים עיניהם אליו. איטליז, למשל, הצליחו לקחת את מחוזות המטאל והרוק המתקדם ולנחס לעצמם משהו חדש ומקורי. דניאלה פיק, לעומת זאת, לא מצליחה להתנתק משאקירה, ו"הארנב הלבן" לא מוצאים את עצמם בין "אחרית הימים", "הצ'רצ'ילים" ו"מרסדס בנד". ורק עידן יניב לא בוחר צד כדי לא לעצבן אף אחד.

יושב על הגדר: עידן יניב – קיבוץ ומושב מי אתה עידן יניב? יכול להיות שלנצח תישאר בתודעה כנער שפרץ עם "חושב עליה" אי שם ב-2006? האם זה כל מה שיש לך להציע או שאולי אתה ממליץ לנו להישאר, לעקוב, לצפות ולחכות לעוד להיטים? מה בכלל מעניין אותך מוזיקלית? חפלת חתונות, בלדת אהבה נבובה, רוק רך או להיט רדיופוני ניטרלי שיצעד לפחות כמה שבועות בחמישיה הראשונה של תחנת הרדיו המקומית? ואולי הגיע הזמן להחליט, אתה לא חושב? בכל זאת, מאז אותה הפריצה הספקת לשחרר ארבעה אלבומי אולפן, האחרון שבהם רק במרץ האחרון, והנה אתה כבר ממהר לאגד 21 רצועות באוסף הראשון שלך. הגדלת לעשות והחלטת לקדם אותו עם שיר חדש, מעין הקדמה שאולי תכריע בשאלת הזהות, אולי תגלה לנו מה בעצם אתה רוצה, מה החשקים שלך, התשוקות, האהבות. אה, אז אתה רוצה לצאת מהעיר, לחיות חיי שקט ושלווה עם בחירת ליבך, רחוק מהעשן והרעש של העיר הגדולה. בסדר, אבל מוזיקלית לא בטוח שזה מובן. מצד אחד זה שיר נעים, בלדה שצועדת על הגבול בין המזרחי לרוק, נזהרת להישאר בזרם המרכזי, לא לדרוך על אצבעות של אף אחד, אתה הרי לא רוצה להכעיס. מצד שני, לא גילית מה הכיוון האמיתי שלך, מה מדליק אותך. ואם אתה לא נדלק, גם אנחנו לא נדלקים. אז מי אתה, עידן יניב?

דניאלה פינת שאקירה: דניאלה פיק – יאללה יאללה כבר תקופה שהמקצבים הערביים עושים חיל ברחבי העולם, ונראה שאם יש דבר אחד טוב שיוצא מהמזרח התיכון רווי המאבקים הוא המוזיקה. אם זה המצב, אפשר לשאול את עצמנו למה לעזאזל אין יותר אמנים ישראלים שמצליחים ביבשות אחרות, שהרי אנחנו המועמדים המושלמים לספק פופ-רוק ים תיכוני ברמה גבוהה. המקצבים האלה הם בדמנו, גדלנו איתם, פיתחנו אותם, ויש לנו מספיק ידע וחשיפה לעולם המוזיקה הרחב בשביל לשלב את עצמנו בתוכו. גם דניאלה פיק בוודאי שאלה את עצמה את אותן השאלות, והחליטה שאין סיבה שלא תשיג ייצוג בינלאומי, סוכן לונדוני מסוקס עם המבטא הנכון, שיידע לדחוף אותה לאן שצריך. ואכן, הסינגל הזה מכוון בדיוק לשם. ההפקה ברמה גבוהה למדי, השיר שהלחינה אחותה התאומה קליט מאוד, מהנה, ומספק חוויה ים תיכונית קלילה וזורמת. על פניו, הכל טוב ויפה, אבל אז עוצמים עיניים לרגע, ומה מגלים? מי הזמרת המסלסלת באנגלית עם קמצוץ ערבית, זו דניאלה פיק או שאולי שאקירה? הבעיה המרכזית של השיר הזה היא שהוא גורם לפיק להישמע כמו חקיינית ממש, אבל ממש, טובה של שאקירה. וכשיש את הדבר האמיתי זמין ופעיל, מי צריך חיקויים? יכול להיות שזו מחמאה להגיד עלייך שאת נשמעת כמו שאקירה, בכל זאת כוכבת ענקית, אבל מלהיות דומים למישהו אחר קשה מאוד לעשות קריירה ולפרוץ קדימה. האנרגיות האלה עושות טוב לדניאלה פיק, אבל אולי כדאי שתנסה לתעל אותן למקומות חדשים ולא מוכרים.

סינגל השבוע: איטליז– Lose This Child אטליז היא להקה של שינויים, תמורות, רכבות הרים. האלבום הראשון היה רוק מתקדם מפתיע ומלבב. האלבום השני לקח אותנו למקומות קצת יותר ניסיוניים עם כניסה יותר מסיבית של סינתיסייזרים. בשני המקרים התוצרים היו משובחים ומרעננים, מה שמעלה את רף הסקרנות לגבי ההמשך. בינתיים, שוחרר טיזר קטן שנועד ללוות את מסע ההופעות המתקרב של הלהקה בישראל, אחרי טור צפוף בארצות הברית. הטיזר, כמו הלהקה, הוא די מלבב. אין בו את המטאל והכבדות שהיינו מורגלים להם בעבר. יש בו דווקא איפוק מסוים, שאם נעשה במידה הנכונה יכול לשדרג רוק טוב לרוק מצוין. הכל בשיר הזה מדוד על המיליליטר, כמו מתכון משובח לעוגה רבת שכבות. לאט לאט מוסיפים שכבה על שכבה עד שמתקבל המוצר הסופי שעבר התפחה. קולות הרקע נעימים ונבלעים בתוך הגיטרות המלוות, והכניסה של כלי הנשיפה בדיוק באמצע הדרך מוסיפה את הדבק הדרוש. יש בשיר הזה משהו חולמני ונעים, אבל לא מעופף מידי. מזכיר קצת את ארקייד פייר בקטעים השקטים יותר שלהם. כדאי גם לשים לב לקליפ המיוחד המלווה את השיר, גם הוא חלק מהחבילה השלמה והטעימה שנקראת אטליז. התפוח לא נפל רחוק מהעץ: הארנב הלבן – חלודה הארנב הלבן הוציאו את אלבום הבכורה שלהם כבר ב-2009, אבל רק עכשיו משחררים סינגל מתוכו. באופן כללי, לא ברור הרציונאל של שחרור סינגל שנתיים אחרי הוצאת האלבום, שהרי אפשר ורצוי פשוט להוציא חומרים חדשים. אפשר לשמוע בסינגל את ההשפעות על חברי ההרכב, והן שואבות בעיקר מעולם הרוק הקלאסי הישראלי. מאוד ברור שחברי הארנב הלבן התחנכו על ענקי רוק כמו "אחרית הימים" או "הצ'רצ'ילים". הזרימה של הגיטרה עם הקול של הסולן, כמעט על גבול הFאנק, מזכירה את אותם הימים בשנות ה-60 וה-70, כשהרוק המקומי היה אולי בשיא תפרחתו, והשיר הזה מרגיש כמו המשך ישיר של אותה התקופה. כשמסתכלים על זה ככה, זה לא ממש משנה אם השיר יצא עכשיו, לפני שנתיים, או לפני 20, כי מוזיקה מהסוג הזה נוטה להיות על זמנית. וכאן גם נעוצה הבעיה של הארנב הלבן. כי מצד אחד, מוזיקה על זמנית טובה היא מוזיקה ממש טובה, אבל מצד שני, קשה לשים את ההרכב הזה באותו המקום של אבותיו הרוחניים, וכשזה המצב לא בטוח כמה כדאי לנסות וללכת על עקבותיהם אחד לאחד. ההשפעה השנייה שנשמעת מתוך הסינגל הזה היא של להקת רוק מודרנית יותר, "מרסדס בנד", שהצליחה בדרכה שלה להביא את הגבול הזה שבין רוק לFאנק למקום עדכני, מחדש ומרענן. וככה, הארנב הלבן קורסים תחת קודמיהם, לא מצליחים להגיע לרמה הגבוהה של שנות ה-60, אבל גם לא מצליחים להביא את הטוויסט המרענן והמחדש של ימינו. מלהישאר באמצע אי אפשר לעשות קריירה ובטח שלא מוזיקה מעניינת. נדמה שעל הנייר יש בהרכב הזה כל מה שצריך כדי לעשות מוזיקה מעניינת ומפתיעה, אז יכול להיות שכדאי להתרכז בזה במקום לשחרר סינגלים שכבר הספיקו להישכח בתחתית ישיבות הפלייליסט.

פריצה לילדות: דובב אלפרסון – מישל יכול להיות שכל שיר ראשון שגבר כותב הוא על אהבה. בדרך כלל זה מגיע עם הגיטרה הראשונה, איפשהו בגיל 13 כשגם ההתעניינות בבנות מתחילה להתעורר. מתיישבים על המיטה, פורטים כמה אקורדים פשוטים, ומגלים את החדווה שבמוזיקה בסיסית. ועל מה עוד אפשר לשיר אם לא על החברה לכיתה עליה חולמים ימים ולילות ומפנטזים על ללכת יד ביד לקולנוע. סינגל הבכורה של דובב אלפרסון נשמע ככה, אבל במובן הטוב ביותר. זה לא שיר ברמה של גיל 13, אבל הוא בהחלט מביא פשטות ילדותית בהסתכלות על אהבה ועל יחסים, וכנראה בגלל זה הקליפ כולל ילד המנסה לחזר אחרי בחירת ליבו. השיר הוא מאוד פשוט, ויש בו לא יותר מכמה משפטים, אבל אלפרסון מוכיח שלא צריך הרבה יותר מזה בשביל להציף רגשות וזכרונות מהעבר. הלחן כל כך נעים, אפילו אם בנאלי, שזה כמעט לא ברור איך זה קורה. נקודת הזכות העיקרית של אלפרסון היא היכולת הווקאלית שלו שמפתיעה לטובה ביחס לעובדה שמדובר בשיר ראשון שהוקלט אי פעם על ידו. הקול שלו סוחב את השיר בצורה נפלאה, וחוסר המבטא הישראלי כשהוא שר באנגלית עושה חסד ומשרת את המטרות הרגשניות של השיר. נדמה שגם ההפקה בוצעה בעדינות יתרה, כמו נסיון ללכת בשקט באמצע הלילה בבית כשההורים שלך ישנים. ההורים לא התעוררו, הכל בסדר, אפשר להמשיך לרבוץ בסלון ולשקוע בתוך הספה.

*#