שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סינגל שוט: היוונית המרגשת של פוליקר ופס הייצור של גבע אלון

את השיר של פוליקר כדאי ורצוי לדגום בגרסתו היוונית, גבע אלון ממשיך בפס היצור הקבוע, גם איה כורם לא מייצרת אמירה חדשה, דיויד ברוזה לא מצליח להשאיר חותם ורק אור בן עזרא מצליח להביא משהו חדש - כנות. מדור סינגלים שבועי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

געגוע הוא קונספט חמקמק. אנחנו כמהים למשהו שהיה בעבר, שבכלל לא בטוח שאנחנו זוכרים אותו עד הסוף לפרטי פרטים, ואם בכלל ראוי שנתגעגע אליו. זה יכול להיות אדם, ארוע או מקום, כל דבר שימשוך אותנו לזמנים אחרים. אנחנו נזכור את הנעימה של הצלצול בבת הספר שמבשר על החופש, את השיר ההוא שנזעק שוב ושוב מהיציע בבלומפילד וחיבר אותנו לקולקטיב, או מה שהתנגן ברדיו בשבת בבוקר אצל סבא וסבתא. יהודה פוליקר ניסה לייצר פסקול שכזה, שיחזיר אותנו ואותו למערכת יחסים אמורפית, ועשה את זה אולי טוב מדי. אור בן עזרא מתגעגע לברצלונה ואי אפשר ממש להאשים אותו בזה, כיף שם. אצל איה כורם קשה להבין אם היא מתגעגעת לסיני או לניו יורק, או שאולי יש משהו אחר שהיא מנסה להגיד לנו ולא ממש מצליחה.עמידה תוך כדי תנועה: גבע אלון – I Wonder if She's Fineבלי הרבה רעש, כעבור חמש שנים, גבע אלון מוציא את אלבומו הרביעי. כל האלבומים באנגלית, כולם בניחוח פולק-רוק-נעים-רך-שקט. אני מכיר את כל החומרים של אלון שיצאו עד כה. לכולם הקשבתי פעמים רבות, ולכולם אני חוזר מפעם לפעם. אבל כשאני נדרש לבחור מתוך התיקיה שלו בנגן את האלבום שאני רוצה לשמוע, אני אף פעם לא יודע לאן לגשת. אני אפילו לא מצליח לשייך שיר לאלבום, או לפעמים להבחין בין שיר לשיר. הכל מרגיש כמו מקשה אחת בלתי נגמרת, והשיר הראשון מהאלבום הרביעי ממשיך אותה באופן ישיר, מצטרף לדבוקה כאילו היה שם תמיד. לרוב הייתי זועף על דבר כזה. במיוחד בתקופה בה אנו חיים, קשה לי להתלהב מדברים שאינם מתחדשים ומתפתחים. אבל אצל גבע אלון ישנה איכות אחרת שלא תמיד אפשר לשים עליה את האצבע, משהו שמיד מרגיע את הנרגנות, שקט ושלוה שקשה למצוא בעולם עצבני. אז זה לא משנה איזה אלבום אני בוחר, לא למרות שהכל נשמע אותו הדבר, אלא בזכות העובדה שהכל נשמע אותו הדבר. ונראה שגם האלבום החדש ייכנס לרולטת הבחירה, שווה ערך לקודמיו, מעניק את האפרוריות הנעימה שאני לא זוכר שקיבלתי ממישהו מאז Beck עם Sea Change.

עוד שיר לפלייליסט. גבע אלון (צילום: יניב דרוקר)סינגל השבוע: יהודה פוליקר – כל דבר מזכיר לי יהודה פוליקר הוא אמן מרגש ואני לא מתכוון לזה במובן השטחי, התואר שמצמידים למשהו שגורם לנו לדמוע. אני מתכוון לזה במובן המילולי, הבסיסי ביותר של המילה. הוא יודע להעביר רגש דרך גלי הקול, בין אם שמחה וצחוק, או עצב ובכי. חווינו את זה דרכו לאורך כל הקריירה המפוארת שלו, ומי שזכה להיות בהופעה שלו יודע איך קשת של רגשות יכולה להתכנס בתוך שעתיים וחצי, בין חגיגה יוונית לצמרמורת שואתית. "כל דבר מזכיר לי" מתוך האלבום המתקרב נשאר נאמן למוזיקה היוונית שפוליקר כל כך אוהב, וכולל גם גירסה מיוחדת ביוונית בשיתוף חאריס אלקסיו. זה שיר על פרידה, או אפילו לא על הפרידה עצמה אלא על מה שבא אחריה. "כל דבר מזכיר לי/ דברים קטנים שלנו/ דברים פשוטים בינינו/ שאין אותם עכשיו". וגם אם לא תקשיבו למילים, יהיה קשה לפספס את הלך הרוח מתוך הלחן המאוד מדויק של השיר הזה, כולל הביצוע המרטיט שמגיע מתוך גרון עתיר נסיון, פעלולן של רגשות, אלוף המסכות. ואם לא די בכך, אסור לפספס את הגירסה היוונית, שאיכשהו מתוך שפה שנשמעת כמו ג'יבריש מצליחה לטלטל אפילו יותר. אלקסיו מספקת את הזוית הנשית שמוסיפה כל כך הרבה, והיא לא נופלת מהרמה הגבוהה של פוליקר. הגרסה העברית:

התהום הגדולה: דויד ברוזה – זר געגועים לדויד ברוזה שני פנים. האחד הוא הפן היבש, על הנייר, שבו הוא אחד האמנים הפוריים ביותר בישראל. מאז תחילת שנות ה-80 הוציא אינספור אלבומים בעברית, אנגלית וספרדית. אבל בפן השני, זה של המציאות ושל מדד הפופולריות, נדמה שהמצב קצת שונה ואין קורלציה בין הפוריות למידת ההצלחה. כן, כולם מכירים את השם וכמה מיצירותיו הגדולות ביותר. חלקנו ראינו אותו במופעי הזריחה המפורסמים במצדה, ובוודאי רבים יוכלו להיזכר בחיקוי שלו בארץ נהדרת לפני כמה שנים. אבל עד כמה אנחנו אוהבים אותו, עד כמה רחב החיבוק שהוא מקבל מהקהל הישראלי? יש לו תדמית כזו של טרחן, וירטואוז בלתי נדלה (וזו האמת) על הגיטרה, חובב מקצבים ספרדיים ולא פוחד להראות את אלה לאורך דקות ארוכות. כל אלה מספקים את ההרגשה של משהו לא מהודק, לא חד מספיק. לעומת זאת, באלבום האחרון בעברית שהוציא ממש לפני כמה חודשים, יכול להיות שמשהו השתנה. "זר געגועים" מתוכו דווקא לא טרחני וכן מהודק ומסודר. נכון, עדיין יש שם את הפריטה המהירה ושינויי המקצב התכופים, אבל הם מדודים ומדוייקים. ולמרות זאת, משהו בשיר הזה לא ממש עובד. אני קצת נודד במחשבות, לא נשאר עם חותם משמעותי. אני לא מתגעגע. אני מבין שאני שומע מוצר ברמה יחסית גבוהה, אני מבין שיש פה עיבוד מוצלח ועבודת גיטרה לא פשוטה בכלל, אבל זה לא ממש מעניין אותי. זה שכלתני מידי. כנראה שהשיר הזה מתאר בצורה הכי מדויקת את שני הפנים השונים של דויד ברוזה.

לשבור את הראש: איה כורם – סיני, ניו יורק כמה שאנחנו אוהבים לדבר על ההשפעה של בית הספר "רימון" על המוזיקה בישראל. אנחנו במיוחד אוהבים לחלק אותו לחלקים, לסמן קבוצות של יוצרים ולהצמיד אותם ביחד לפי איכות העבודה שלהם. איה כורם נתפסת בצד המושמץ של ביה"ס, סוכריות הקיץ המתוקות לצד קרן פלס ומירי מסיקה, שאפשר לדבר על איכות הקול שלהן והביצוע, אבל השירים במקרים רבים משמימים, צפויים, עם טקסטים צפופים ועמוסים מידי. הלוואי ויום אחד אתעורר ויוצר או יוצרת מהקבוצה הזו יפתיעו אותי וישברו למקום אחר. זה אפשרי, כבר ראינו את זה עם אמנים כמו נינט, וזה עושה רק טוב, לכולם. איה כורם הוציאה אלבום שלישי, ואין שבירה לשום מקום אחר. "סיני, ניו יורק" אולי אמור היה להיות השינוי הזו, אבל הוא נכשל. זה שיר מונוטוני ומרדים בתחפושת של יצירה שאמורה להיות אפלולית וסגרירית. לא ככה מייצרים אווירה אפורה. ההפקה כוללת נגיעונת קלה של אלקטרוניקה שמזכירה מאוד את "מטרופולין", רק פחות מוצלחת. וזה לא מפתיע, שכן תומר אדם לנצינגר שעבד עם עופר מאירי על האלבום הראשון של "מטרופולין", שותף להפקה והעיבוד. אני מסכים שזה עשוי להיות כיוון מוצלח לזמרת כמוה, שבידיים אמיצות ומקצועיות יכולה לספק משהו מעניין, וראינו את זה בפרויקט ההוא עם לא מעט זמרות. הפעם זה לא כל כך מצליח, ואנחנו נמשיך לחכות להפתעה שאולי לעולם לא תבוא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ