רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: שלום חנוך מיח"צן הופעה, מאיה איזקוביץ ממכרת

אצל שלום חנוך ונורית גלרון שומעים את העבר, אצל סן פדרו וצנזורה שומעים את העתיד, ואצל מאיה איזקוביץ שומעים את ההווה. רק את אביהו שבת וג'ולייטה עדיף לא לשמוע בכלל

תגובות

אומרים שהזמן עושה את שלו. בדרך כלל האמירה מתייחסת לכל מיני מכאובים ובעיות שהזמן נוטה להעלים, אבל הזמן עושה את שלו גם באופנים אחרים. נסו להוציא מהמקרר מלפפון ששכב שם שבועיים וחצי  ותראו עליו את טוב מאוד את סימני הזמן. גם על הבניינים בדרום תל אביב הזמן לא פסח. להפך, הוא התשקע שם ועשה בהם את זממו. וגם אנחנו, בני האדם, מושפעים מהזמן ואפשר לראות את זה בתקופות שונות בחיים שלנו. בגיל ההתבגרות, למשל, אפשר לראות את הזמן שעוד יבוא, את העתיד שמתחיל ממש שם. בכל זאת רובנו מייחלים לתקופה הזו שתחלוף כמה שיותר מהר, כי תקופה שבה פצעונים מכסים את הפנים לא יכולה להיות טובה במיוחד. צנזורה וסן פדרו הן שתי להקות שנמצאות בגיל ההתבגרות שלהן, ובתקווה עוד יצמחו. מאיה איזקוביץ, לעומתן, רק בת 23 אבל כבר נשמעת בשלה ואיתנה. בצד השני של הסקאלה עומד בגאון שלום חנוך שסימני הזמן ניכרים עליו, ונורית גלרון שמצליחה רק להשתבח משנה לשנה. ורק לג'ולייטה ואביהו שבת לא ממש ברור איפה הם נמצאים, מה העבר שלהם או לאן הם הולכים. העיקר שיילכו.

צעיר לנצח: שלום חנוך ומשה לוי – כמו בשירים  מה עוד יש לומר על שלום חנוך והקריירה המפוארת שלו? כל כך הרבה כבר נכתב, כל כך הרבה סופרלטיבים כבר נשפכו. שלום הוא אותו שלום ומשה לוי ממשיך לשבת בשקט על הקלידים בצד הבמה. בימים אלה הם חוגגים עשר שנים ל"יציאה", אחד המופעים המוזיקלים הכי מצליחים בקריירה שלהם. לא אתפלא אם רבים מהצעירים מכירים את עבודתו של חנוך בעיקר בזכות אלבום ההופעה הזה שהפך להיות פריט חובה בכל בית. לציון עשור משחררים השניים שיר חדש שילווה את המופעים החגיגיים כמו גם את אלבום ההופעה השני שייצא בקרוב. השיר עצמו בסדר גמור. בלדה נחמדה ונעימה, עם הרבה זכרונות ועומק, כיאה לצמד שכזה. זה לא אחד הלהיטים, וללא ספק לא יסמן נקודת שיא באף הופעה. אבל הוא מסמל משהו אחר, נעלה וגדול יותר משיר נקודתי. הוא מסמל מסורת של מוזיקה ישראלית, רוק ישראלי נצחי שיחרט בדפי ההסטוריה שלנו. וגם את כל השנים האלה אפשר לשמוע בתוך השיר. כמו שכבר ציינתי כמה פעמים בעבר, הקול של חנוך לאט לאט דועך, הוא כבר לא סוחב כתמול שלשום. אפילו בבלדה שקטה כזו אפשר לשמוע את הרעידות הקלות, את המאמץ, את חוסר היכולת למשוך תווים או לרדת נמוך בסולמות. אבל כל אלה לא חשובים, באמת שלא. כל עוד אפשר, זה תענוג להקשיב למוזיקה הזו, ואת המופעים לא כדאי לפספס, לפני שגם אלה ייעלמו מהבמות.

מאיה איזקוביץ אמנם רק בת 23 אבל כבר יש בה מין רוגע לא מוסבר. שלווה נעימה וממכרת. לפני כחודשיים שיחררה אלבום בכורה, לכאורה עוד אלבום פולק ישראלי באנגלית. רק לכאורה. תמיד כיף לדוג מתוך שלל ההיצע הסביר את המשהו הטוב באמת. ללכת לחנות בגדים בינונית ולמצוא את הפריט האחד שעבורו שווה היה לנבור במדפים הממוצעים להחריד. כאמור, זה לא משהו שלא שמענו קודם. הסינגל הזה, השלישי במספר מאלבום הבכורה, מזכיר בין השאר את אסף אבידן ואת תמר אייזנמן. אבל יש בו משהו נוסף. האוירה שלו ממכרת, יש בה את היכולת לצייר תמונה מתוך טקסט ומוזיקה, והתמונה שעולה היא חווה טקסנית, שדה שיבולים עצום מימדים מקיף אותה, והקול שנישא על גבי הרוח הוא של הגיטרה האקוסטית. גם האינטונציה של איזקוביץ, שמאוד מזכירה זמרות קאנטרי מדרום ארצות הברית, תורמת לחוויה. אבל השיר הזה הוא לא רק נעים, יש בו גם דרמה גדולה שמושגת בזכות המבנה המאוד מוצלח ומדויק שלו. איזקוביץ עיצבה את הבתים והפזמונים בצורה הטובה ביותר, כך שתמיד ישנה ההרגשה שעומדים על קצות האצבעות על שפת תהום. כאילו עוד שניה ניפול קדימה. ואז הכל מתפוצץ בפזמון, והשילוב של הקול שלה, הגיטרה האקוסטית וכלי המיתר השקטים מייצרים צמרמורת קלה בכל פעם ששומעים את השיר, לא משנה אם זו כבר הפעם המאה.

מתוק לו, מתוק לו: Brain Candies – Elephant Man ממתקי מוח זה שם מעורר מחשבה. האינסטינקט הראשוני הוא ללכת על המשמעות המוזיקלית של השם, בכל זאת, זה שם של להקה, ולכן הצלילים שהיא מפיקה אמורים להיות מתוקים למוח, נעימים, מתעכלים בקלות ומספקי אנרגיה. אבל יש גם משמעויות אחרות, כמו למשל סמים, בעיקר סמים פסיכדליים שמשנים את ההרכב הכימי של המוח. זה משהו שצועק מהמגברים, אי אפשר להתעלם מהשיוך הזה. מהממתקים הללו אנו מקבלים עולם פנטסטי, מעוות מציאות. עולם אפל של דמות כמו איש הפיל. וכל זה בא מארבעה ישראלים שהמבוגר שבהם נמצא באמצע שנות ה-20 לחייו. אבל אל תטעו, הם יודעים מה הם עושים. מאחוריהם כבר כמה שנים טובות של נסיון. אני לא זוכר מוזיקה כזו בישראל מאז הצ'רצ'ילים, והם באמת ניגנו בשנות ה-60.

גיל ההתבגרות: צנזורה – יששכר ציניות היא מושג אמביוולנטי עבורי. מצד אחד יש בה הומור עטוף בתחכום ואינטיליגנציה, ומין הצד השני יש בה משהו נורא ילדותי, סורר ולא בוגר. אבל גם אם זה מגיע מפי מתבגר, הוא חייב להיות אינטיליגנטי ברמה מסוימת כדי לייצר הומור ציני או שחור. ואת האלמנטים האלה אפשר לדוג פה ושם במוזיקה הישראלית. בין השאר גם בסינגל הזה של "צנזורה", שמבוצע בגוף ראשון של בובת מין זכרית שעליה כולם עולים. אולי המוזיקה המתבגרת והסוררת מכולן היא הPאנק, שיכול לאכלס טקסטים שכאלה ולהעביר את מסר המרד בצורה הטובה ביותר. ואין אפשרות הגשה טובה יותר למוזיקה כזו מאשר מפיה של זמרת צעירה ומרדנית שכנראה לא מתה על מסגרות. ראינו את זה עם "דפנה והעוגיות", קיבלנו את זה גם מאיה זהבי פייגלין ב"כל החתיכים אצלי", ועכשיו הגיעה העת של "צנזורה". זה שיר טוב, הטקסט חד, ההפקה מוצלחת מאוד, השירה מדויקת ועצורה במקומות הנכונים, ובסך הכל החבילה נשמעת לא רע בכלל. יחד עם זאת, לפחות לטעמי, מוזיקה מהסוג הזה היא זמנית בלבד, שלב התפתחותי שצריך לעבור אותו. לא בטוח  שלהישאר תקוע בגיל ההתבגרות זה רעיון כל כך טוב.

משבר זהות: סן פדרו – Whirlwind אומרים שרדיוהד הצליחו בישראל בתחילת דרכם הרבה יותר מאשר בשאר העולם. כנראה שהקהל הישראלי קלט את מי שעתידה להיות הלהקה הטובה בעולם. להצלחה המסחררת של רדיוהד בישראל יש גם השלכות, אנחנו מושפעים מהם, ויוצרינו המקומיים מחקים לא פעם הסאונד שלהם. כשסינגל הבכורה של "סן פדרו" מתחיל להתנגן זה נשמע כמו חיקוי מאוד מאוד מוצלח לרדיוהד, בעיקר בתקופות המעניינות יותר שלהם, מ-Kid A צפונה. יותר מחיקוי, זה שימוש מושכל בסגנון המיוחד שלהם. אבל משום מה, שתי דקות לתוך השיר מתחוללת מהפכה לא מוסברת. ההפיכה מתחילה עם כדקה של מונוטוניות קצת משעממת שמורידה את כל מה שנבנה בהתחלה, ומיד לאחריה ועד סוף השיר הסאונד מקבל תפנית לכיוון הרוק הכבד והמטאל. אגרסיביות שלא הייתם משייכים לרדיוהד. ההתפזרות הזו יכולה ללמד על הפוטנציאל הגדול שטמון בלהקה, שכן הם מסוגלים להתמודד עם כמה סגנונות וכנראה לעשות את זה טוב מאוד. מצד שני, ברור שדרושה עוד עבודה, כי השיר הזה לא מחבר נכון בין הסגנונות השונים, והמוצר נשמע מעט מפוזר ומבולגן. כמובן שזה עניין של טעם אישי, אבל עבורי החלק הראשון של השיר הוא המסקרן וזה שאמור לספק את העניין בהמשך. דווקא היכולת ליצור רוק עצור ומדויק מרתקת יותר מאשר כמה חברים שדופקים על הכלים שלהם וזועקים לתוך המיקרופון.

*#