רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוגרים קצוות: גלגלצ מורידים את "הקצה" ולא מתנצלים

אם כל מי שמתרעם עכשיו היה מאזין ל”הקצה”, אולי היא לא היתה מבוטלת, ומי שרוצה לשמוע אלטרנטיב מוזמן לפתוח יוטיוב. בגלגלצ לא מבינים על מה כל הרעש, ונמאס להם לשתוק

תגובות

חודש אוקטובר הסתיים בתרועת ניצחון של המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית. במשך שלושה ימים נהרו אלפים לפסטיבל אינדינגב ורקדו לצלילי הרכבים שהסיכוי ליפול עליהם בהאזנה אקראית לרדיו נמוך במיוחד. כשמדובר בגלגלצ, גם אין הרבה טעם לנסות. התחנה, שכבר בשנות ה־90 ייצרה את הפלייליסט ואת סופשבוע רגוע, תחמה את המוזיקה החתרנית לגבולות “הקצה”, ארבע שעות של מוזיקה אלטרנטיבית בעריכת אייל פרידמן (קוואמי) ונדב רביד. עם השנים נעשתה “הקצה” בית חם לשוחרי המוזיקה האלטרנטיבית, וגם המאזין בכבישים, זה שאינו נמנה בהכרח עם הגרעין הקשה של אוהדי התוכנית, היה עשוי להיתקל בשיר של סיגר רוס, להתעלף על גרנדדי, לגלות שהוא חם על הסולנית של סטריאו לאב או להתחרע על שיר של .M.E.S.S. 13 שנה אחרי שהתוכנית עלתה לאוויר ויומיים אחרי שאינדינגב 2011 הסתיים, הודיעו גלגלצ ועורכי “הקצה” שגם הפסטיבל הזה נגמר. לאחר שדחפה את כל מה שמכונה “מוזיקת שוליים” לתוכנית אחת, בישרה גלגלצ למאזיניה כי רצועת הערב החדשה תהיה נקייה מגטאות מוזיקליים. אפשר לקוות שהרצועה החדשה אכן תכיל את מיטב התכנים ששודרו ברצועה הלילית בעבר. מותר גם להיות מאוד חשדניים כלפי ההבטחה הזאת: ניסיון העבר מלמד כי כשתוכנית ייחודית יורדת, התכנים שלה לא מתפזרים בלוח השידורים, אלא נעלמים ממנו בהדרגה. הם היו שם. קוואמי (הפקה: נדב רביד)הידיעה על ביטול “הקצה” לא עברה בשתיקה: עיתונאי מוזיקה בכירים, בלוגרים אזוטריים, טוקבקיסטים מתלהמים והעמוד הראשי ב”הארץ” – כולם הגיבו ברעש גדול וייצרו הרבה מאוד דרמה במדדים של אלטרנטיב. עיקר הדרמה לא נוגע להמשך שידורי התוכנית (יש לשער שאם קוואמי ורביד יחליטו להמשיך לשדר אותה, תימצא פלטפורמה ראויה לכך). גם מבעד לתחושה הממוחזרת של דיון שנשמע כל כך הרבה עד ששחק את עצמו לדעת, הרעיון של תחנה צבאית אבל פופולרית, ציבורית אבל פופוליסטית, יוצר אוקסימורון שלרבים משוחרי התרבות קשה לבלוע. אז הם לא בלעו. גלגלצ לא מתאימה לכולם עומר בן־רובי, סגן מנהלת גלגלצ דלית עופר, בטוח שדווקא הם אלה שנעשה להם עוול. ברשימה שפירסם ב־ynet הציג את ביטול רצועת שידורי הלילה כמהלך של התעדכנות, בהתאם לדרישות הקהל. “בשלב מסוים אפילו אנחנו, חובבי האלטרנטיב, לא הצלחנו לשכנע את עצמנו שגלגלצ צריכה להתחפש למשהו אחר”, כתב. הטוקבקים האשימו אותו באופורטוניזם, דמגוגיה וחתירה לבינוניות. בן־רובי מסרב להתרגש: “לא הופתעתי מהתגובות, אבל כן נדהמתי לגלות עד כמה קל לטוקבקיסטים, שמגדירים את עצמם כאוהבי מוזיקה, לכנות שירים ואמנים שאהובים על הקהל הרחב כזבל. מה, ברי ופורטיס זה זבל? אהוד ואביתר בנאי זה זבל? פוליקר ודודו טסה זה זבל? ישי לוי וזוהר ארגוב זה זבל? סיוון שביט, רונה קינן, אפרת גוש ויהודית רביץ זה זבל? ג’ירפות והדג נחש זה זבל? בושה וחרפה לכתוב תגובות מהסוג הזה”.הביטול הזה באמת נחשב להתקדמות בעיניך?“התכנים האלטרנטיביים לא נזקקים לתחנה ציבורית כמו גלגלצ כדי לשכון לנצח בתוך גטו מוזיקלי. אפשר וצריך לשלב אותם בתוך עריכת המוזיקה בתחנה. צריך לזכור שאלטרנטיב הוא לא נחלת המוזיקה המערבית בלבד. יש גם מזרחי אלטרנטיבי, יש חסידי אלטרנטיבי, ואנחנו צריכים להמשיך לטפח את סגנונות המוזיקה האלה ולדאוג לנוכחות שלהם בתוך הזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית”.למה שתחנה ציבורית, שלא כפופה לשיקולים מסחריים, תסתפק ב”הרחבת גבולות המיינסטרים”?“תחנה ציבורית שפונה לקהל רחב, נהגים בעיקר, לא צריכה להתמקם דווקא בקצה הסקאלה המוזיקלית. יש את קול הקמפוס, שמתאפיינת באינדי, ויש תחנות אזוריות שמשדרות כמעט רק מזרחי או דאנס או להיטי עבר. אנחנו, במרכז הסקאלה, מציעים מגוון. מטפחים פופ ומטפחים רוק, לגווניהם. אגב, לא לכולם גלגלצ מתאימה. אני מכבד את הבחירה שלהם לשמוע תחנות אחרות”.זה מה שהפריע למאיזני התחנה? גרנדדי: הותקפתם באחרונה על ידי זמרים כמו דודו אהרון ועומר אדם על כך שאתם תחנה אליטיסטית שמשדרת בעיקר רוק, למרות שרוב הקהל, לטענתם, רוצה לשמוע פופ ים תיכוני. “גורמים מסחריים שקשורים לתעשיית הריאליטי, לכסף הגדול, למשטי התענוגות, לסלולר ולרינגטונים כועסים עלינו וימשיכו לכעוס עלינו על כך שאנחנו לא משתפים איתם פעולה. לא מקדמים את התוכניות שלהם, לא סוגדים להצלחה המסחרית שלהם ולא נותנים – לטענתם – ביטוי לרצון העם, כפי שהוא משתקף בנתוני המכירות שלהם, ההורדות, הקיסריות וכו’. מבחינתנו, כמו ששר ברי ב’זמן של מספרים’, לא הכל נמדד בכסף. יש לנו תפקיד ציבורי. לא ניתן לגלגלצ להפוך לעוד סניף של השידור המסחרי ושל כוכבי ריאליטי. תפקידנו להמשיך לשדר גם אמנים שלא מופיעים ברכילויות ולתת במה וחשיפה גם למי שלא ממלאים את קיסריה”. אבל הורדת “הקצה” פירושה כניעה לשיקולים של רייטינג.“רייטינג הוא לא הבעיה של גלגלצ. כתחנה ציבורית, יש לנו הפריבילגיה לא לקדש אותו, אלא לשדר דברים שאנחנו מאמינים שחשובים לתרבות ולמוזיקה הישראלית – גם אם הם נחשבים לכאלה שמושכים פחות קהל. אבל זה לא סותר את המחויבות שלנו לציבור העצום של מאזיני גלגלצ”.זאת סתירה: אתה טוען שאתם לא נכנעים לרייטינג, אבל מחויבים לרצון העם. “אין סתירה. אנחנו תחנה ציבורית. לא מודדים לנו רייטינג בכל דקה או בכל יום או בכל חודש. לכן חלק משמעותי מהשירים שאנחנו בוחרים לשדר נבחרים בגלל יופיים או חשיבותם התרבותית, גם אם ברור שהם לא עונים על ההגדרה המקובלת של להיטים. מאות שירים מהשנים האחרונות, מהמרכז ומהשוליים, לא נחשבו ללהיטים אבל הפכו לאהובים מאוד, בין השאר, בזכות ההשמעות בגלגלצ ובזכות שילובם בתוך רצף של להיטים חדשים וקלאסיקות מן העבר”. “הקצה” מן הסתם לא עונה להגדרה הזאת. אתה נשמע מאוד בטוח בהחלטה שלך.“מבחינה אידיאולוגית, ברור לנו מה אנחנו עושים. אתה חייב להיות פופולרי כדי להצליח להטמיע את השוליים בתוך המרכז המוזיקלי. כתחנה ציבורית ופופולרית, חשוב לנו לשמור על העיקרון הזה”. ותודה לקסטרו שהפכו את השיר לפופולרי. How Deep Is Your Love:מעגל קסמים כוזב לבן־רובי אין מחשבות שניות, אבל יש לו שק של טענות על המשחק המכור שמתנהל בברנז’ה:  גלגלצ, לטענתו, מוקצית מראש. “בכל פעם שאני עושה בחיים שלי משהו שקשור לתרבות שוליים שאינה פופולרית או מצליחה מדי, אני מקבל ביקורות מעולות, טפיחות על השכם וטוקבקים אוהדים. לעומת זאת, תמיד כשמדובר בגלגלצ, היחס של התקשורת שלילי. אם אתה מצליח לגעת בלב של קהל רחב מאוד, זה מיד הופך אותך למישהו שמתנגדים לו. יש לי תחושה, אגב, שרבים מהמבקרים לא ממש שומעים גלגלצ, אלא מסתייעים בקלישאות ישנות שהם בעצמם טיפחו. הם לכודים בתוך מעגל קסמים כוזב שקשה להיחלץ ממנו. לפעמים אני מרגיש שהקהל הרחב הרבה יותר פתוח ונאור מהם”.“אני חושב שמאחורי אותם מבקרים, עיתונאים ומוזיקאים עומד קהל”, מתנגד בן שלו, מבקר המוזיקה של “הארץ”, “אולי קשה לכמת את הקהל הזה, אבל חשובה לו מוזיקה חדשה ומוזיקה כעיקרון, איזו אמונה שתרבות קמה ונופלת על תכנים שהיא מייצרת בזמן אמת, ולא על אלה שייצרה לפני 30 שנה. לי לפחות יש תחושה שבזרם המרכזי יש חגיגה נוסטלגית של מה שהיה פעם, ואף אחד לא מקשיב באמת לתוצרים העכשוויים של המוזיקה. מתוך מה שמיוצר בזמן אמת, גם לי, כמי שמתפרנס מזה, קשה להקשיב לחלק גדול ממנו. במובן הזה קוואמי ונדב היו באמת האנשים שלפני המחנה - הם הקשיבו יותר מכולנו ועשו עבודה חשובה והכרחית של סינון. קשה לי להאמין שמישהו אחר יכול לעשות את זה בצורה כל כך מחויבת ומרשימה. יש הרבה מקומות שבהם אפשר לשמוע מוזיקה חדשה, אבל אחד היתרונות של ‘הקצה’ היו העורכים, שהם מקצוענים אמיתיים. לא היו זליגות, מלמולים, טעויות. אצל קוואמי במיוחד היתה איזו התלהבות מטורפת; הרגשת איך האדרנלין זורם אצלו בדם ומדביק אותך בהתלהבות מהשיר שהוא השמיע באותו רגע. בלי להיות טרגי מדי, יש כאן תחושה של אובדן”.  לטענת גלגלצ השירים האלה ישולבו בעתיד בין להיטים.“קשה לי להאמין שהם באמת יעמדו מאחורי זה. הרי חלק ניכר מהמוזיקה הזו לא תשתלב בתוך הזרימה הגלגלצית הקבועה”.

לא נויז שבדי של כת השטן דווקא גיבורי הפרשה נדב רביד וקוואמי משתדלים למתן את האווירה הדרמטית. יום למחרת ההודעה על ביטול התוכנית, רביד צייץ בטוויטר: “איראן, מתנחלים ו'הקצה'. עמוד ראשון של הארץ. אני מתקשר לבטל את המנוי”. הניסיון שלא להלהיט את האווירה, הנפיצה ממילא, בא לידי ביטוי גם בהודעת הפרידה המאופקת שפירסמו השניים. “ההודעה שלנו לא נועדה ליצור מצב של ‘תראו לגלגלצ מאיפה משתין הדג’”, מסביר רביד, “היה לי ברור שתהיה תגובה ציבורית, אבל לא האמנתי שזה יגיע כל כך רחוק. ברמה האישית, כיף שסוג של מפעל חיים שלך מקבל כזאת הכרה, אבל כעורך הראשי של ‘הארץ’, אני לא יודע אם הייתי מרגיש בנוח לשים את הידיעה הזאת בעמוד הראשי”. גם קוואמי, האמוציונאלי והמוחצן מבין השניים, מופתע עד נבוך ממבול התגובות והצהרות התמיכה. “זה מאוד מאוד מחמם את הלב וגם מפתיע”, הוא אומר, “הרבה אנשים פתאום מוציאים את הראש ומספרים כמה הם מחוברים לתוכנית, ומדהים לגלות את זה. זה עוזר לנו להרגיש טוב יותר בתוך הדבר הזה”.זיהו להיטים שגם גלגלצ אימצו. קוואמי ורביד (צילום: אורן זיו)אם היתה דרמה מאחורי הקלעים, הם לא מעוניינים לחשוף אותה. “אין דרמה”, אומר רביד, “לגיטימי שלגלגלצ יהיה קשה עם תוכנית כמו שלנו, בוודאי כתחנה שהפופולריות שלה נובעת מהבחירה לשדר הפוך ממה שאנחנו משדרים. מגיע להם קרדיט על זה שנתנו לנו מקום ויד חופשית במשך 13 שנה. בתקופה של אלדד קובלנץ היו ניסיונות להשפיע על התכנים; אצל דלית זה לא היה קיים. אז נכון שקיבלנו את ההודעה קצת בהפתעה, אבל זה לא שהורידו אותנו מהיום למחר”.השאלה היא מה המחויבות שלהם, כתחנה ציבורית, כלפי סוגים שונים של מוזיקה.“אני לא רוצה להסביר בשבילם מה המחויבות שלהם. הם עשו את ההחלטה שלהם לפני שנים. יש להם אג’נדה, והם הולכים איתה וזוכים איתה להצלחה”.אחת הטענות של בן־רובי כלפי “הקצה” היתה שהם מאיימים על ההצלחה הזאת: התכנים ששודרו בה היו “בלתי נגישים” לטענתו לרוב המאזינים, שלדבריו התלוננו במשך שנים באוזני קברניטי התחנה ש”אין מה לשמוע בגלגלצ בערב”. גורמים אחרים בתחנה השתוממו מול ההתנגדות העזה שביטול התוכנית עורר, במיוחד על רקע אחוזי ההאזנה הנמוכים. “אם כל מי שיצאו נגד התחנה עכשיו היו מאזינים לתוכנית”, אמרו, “אולי היא לא היתה מבוטלת”.קוואמי ורביד מעידים שקומוניקטיביות דווקא היתה ערך משמעותי בעריכת התכנית. “הדרך למוזיקה שאני רוצה שישמעו לא צריכה להיות דרך חצץ”, קוואמי אומר, “יש תוכניות יותר מחורעות ויותר עדינות, אבל רוב התוכניות שאני עושה הן שילוב של שני הדברים. הרעיון בלהשמיע תכנים אלטרנטיביים הוא לא לנופף בכל מה שהוא בלתי שמיע. מצד שני, חלק מהמנדט בתוכנית כמו ‘הקצה’ הוא להביא את הדברים שלפעמים פחות קל להגיע אליהם”. שלו מסכים שלא מדובר בטרור לאוזניים. “מה שהיה יפה בתוכנית ‘הקצה’ הוא שהיא לא היתה תוכנית קשה ואזוטרית. לא שמעת נויז שבדי של כת השטן”, הוא אומר, “כמאזין, הרגשת כל הזמן שקוואמי ונדב משתתפים במשחק המקובל של הרדיו. חלק מהקטעים היו יותר קשים לעיכול וחלק התכתבו עם הזרם המרכזי, והיו בסך הכל קצת פחות שגרתיים מריהאנה. כמאזין, לא הרגשתי בגטו”.עוד עובדה שסותרת את הגרסה של בן־רובי היא כמות השירים שהושמעו לראשונה ב”הקצה” והפכו עם הזמן ללהיטי פלייליסט לכל דבר. הדוגמאות לא חסרות. “הקצה” היו הראשונים שהשמיעו את ההרכב Antony and the Johnsons ובעיקר את הסינגל “Hope There’s Someone” מתוך האלבום “I’m a Bird”, שזכה מאוחר יותר בפרס מרקורי ונעשה להיט. The Rapture והסינגל שלהם “How Deep is Your Love” הושמעו בקביעות בתוכנית, ורק אז הפכו לפסקול הפרסומת של קסטרו. “אני לא יכול לקחת את הקרדיט על אנתוני והג’ונסונס. קרוב לוודאי שהמרקורי גרם להם לזכות בהכרה בארץ ולא ‘הקצה’, אבל זה כן קרה קודם ב’הקצה’”, אומר קוואמי. “הצחיק אותי אחד הטוקבקיסטים, שכתב שנמאס כבר מהתחנה הזאת ושאין כוח לשמוע יותר את ‘Jungle Drums’ של אמיליאנה טוריני, שיר שאני שמתי בתוכנית חצי שנה לפני שהתחילו להשמיע אותו בגלגלצ”, אומר רביד, “אמנם אנחנו משדרים מוזיקה אלטרנטיבית – מי שרוצים להעליב יכולים לקרוא לה אזוטרית – אבל אני מאז ומתמיד התחשבתי בכך שהמוזיקה משודרת ברדיו, בגלגלצ. ידעתי שיש מאזינים בני 16 ומאזינים שפותחים את הרדיו במקרה והשתדלתי לבחור חומרים שיש בהם מן הרדיופוני”. השותפות בין קוואמי ורביד חרגה כבר מזמן מעבר לגבולות “הקצה”. רביד הפיק והשתתף בכתיבת “מאבד את הקצה” מתוך האלבום האחרון של קוואמי והחלבות “זרים במאה ה־21” וכן את “סוף הדרך”. “אנחנו מכירים טוב אחד את השני, ויש בינינו הבנה מצוינת”, הוא אומר, “לפעמים אנחנו מתקשרים אחד לשני בגלל שיר שאנחנו מתלהבים ממנו. היינו מדברים על מוזיקה גם בלי לעשות תוכנית ביחד”."הקצה" טחנו אותו קודם. Jungle Drum:

שהדיגרים יחפשו באינטרנט אחד הוויכוחים הסוערים שהתפתחו בעקבות ההודעה על הורדת “הקצה” נגע להצהרת מנהלי גלגלצ כי בימים של פלטפורמות מדיה כמו סטרימינג, באנדקמפ וסאונדקלאוד, בלוגים וקטלוגים מקוונים, כבר לא צריך תוכניות כמו “הקצה”. גלגלצ תדאג לשדר לכם את מיטב המוזיקה, הבטיחו דוברי התחנה, והדיגרים יחפשו מה שחסר להם באינטרנט. “אנחנו מרגישים את השינויים בחוץ”, אומר אור צלקובניק, המנהל המוזיקלי של גלגלצ, “לאנשים שרוצים להעמיק בז’אנר ולהכיר עוד ממנו יש היום מענה ישיר, לייב, כמדיה משלימה למה שקורה ברדיו. גלגלצ מכניסה היום מבחר מתוך ז’אנרים שונים, והמתיחות הזאת בין מרכז לשוליים מאפשרת לקחת חומרים אלטרנטיביים ולהפוך אותם ללהיטים כמעט מובנים מאליהם. זה תהליך שקורה לאורך כל ההיסטוריה; גם הקלאש, הסקס פיסטולס וקווארטרבק התנהלו בשוליים של השוליים עד שחובקו על ידי המיינסטרים”.הרבה להקות מהסוג הזה טופחו בתוכנית “הקצה”. מי ימצא בשבילך את הקלאש הבאים?“זו תוכנית רדיו מצוינת עם עורכים ושדרנים מעולים. אבל בשנים האחרונות, בזמן שגלגלצ הרחיבה את הפלייליסט באופן משמעותי, רוב התופעות הבולטות בעולם האלטרנטיב אומצו על ידי הפלייליסט. לכן הוחלט לעבור לרצועת ערב חדשה שתכיל גם את מיטב התכנים מ’הקצה’. זו תכנית שהיתה ועודנה חשובה ונהדרת, אבל שוב – התהליך היה פנימי וקשוב גם לשינויים הטכנולוגיים מבחוץ”.יש משהו ציני בשדרנים ועורכים שאומרים שהם עצמם מקשיבים לאלטרנטיב, אבל לקהל הנהגים שלהם בוחרים להגיש משהו קל יותר לעיכול.“זה לא עניין של קל לעיכול. אני לא יודע אם ג’יימס בלייק או ליקי לי הם קלים לעיכול, ואנחנו משדרים אותם ומקווים שהם יתחבבו על הקהל. אני חושב שבשנים האחרונות אנחנו יותר אקספרימנטליים בבחירת השירים. כשחומרים כאלה נטמעים בתחנה, קל לאנשים לשכוח איפה הם שודרו. יש משהו מקסים בזיכרון הקצר הזה”. הטיעון ששולח את מאזיני “הקצה” לפלטפורמות אחרות אינו מקובל, כמובן, על מי שחושבים שמתפקידו של רדיו ציבורי לספק מענה גם למי שמחוץ למיינסטרים. שלו מתנגד נחרצות לטענה שמקומם של חובבי האלטרנטיב היום הוא בניו מדיה. “האם תחנה שמשדרת מיינסטרים צריכה לנתק את עצמה בחדות מדברים שעל הגבול בין מרכז ושוליים?”, הוא תמה, “הרי דברים שזלגו מהשוליים למרכז קרו בין היתר בזכות אנשים כמו קוואמי ונדב, שהיו מספיק ערניים כדי להבין שמשהו גדול, וצריך לתת לו מקום. להגיד: ‘אנחנו נשאיר את זה לשוליים שיתעסקו בזה’, זה פספוס גדול. גם הסמית’ס והפיקסיז היו בשוליים. גם אלביס היה שוליים ב־1954. תמיד היה צריך את השדרן הערני ששומע שיר שמדליק אותו ומדליק אחרים. האמירה שזה לא מקומנו להתעסק בזה דנה את התרבות לפספוסים עתידיים”. “האמירה הזו נכונה לגבי כל סוגי המדיה”, מחזק רביד, “יש באינטרנט הכל; השאלה היא אם זה אומר שאין צורך בטלוויזיה או ברדיו. זו אמירה בעייתית. באותה מידה, גם לקהל שלא מאזין לאלטרנטיב יש אלטרנטיבות דומות מחוץ לרדיו. האינטרנט הוא פלטפורמה, רדיו זה רדיו, וטלוויזיה זו טלוויזיה. בכל אחד יש יתרונות וחסרונות. מצד אחד, דברים כן השתנו במהלך השנים, ומערכת היחסים שלנו עם הקהל השתנתה. היום יש קהל שכבר צריך אותנו פחות. מצד שני, דווקא בגלל השפע, התיווך נעשה מאוד חשוב”. אז למה צריך רדיו היום?“אין לי שום דבר להגיד מלבד קלישאות”, קוואמי מודה, “אני חושב שיש לו אותו תפקיד שהיה לו פעם: לחנך ולבדר, לחשוף ולאתגר, לשאול שאלות. אני גדלתי על רדיו. בתור ילד, הפעמים היחידות שהרדיו היה סגור היו כשהייתי שומע תקליטים או קסטות שהקלטתי מהרדיו. הייתי ישן עם הרדיו פתוח על גלי צה”ל כל לילה. בעיני זה מדיום שאפשר לעשות איתו דברים מדהימים, גם בימינו. יש עוד הרבה לאן ללכת איתו. השאלה רק איך”.

*#