אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת אלבומים: היומרנות של ביורק מול האגו של מיק ד'אגר

ביורק מתפרעת, ג'יימס בלייק מייגע, סופר הבי נפוחים ולו ריד ומטאליקה מתנגשים. כל כך הרבה אלבומים חדשים ועדיין אין מה לשמוע

תגובות

ביום שישי האחרון, 21.10, בשעה תשע וחצי בערב לערך, הועלתה הסברה שאיבדתי את היכולת לכתוב. לא מן הנמנע שלנצח. לא היה חסר על מה לכתוב, זה בטוח – במשך שבועיים תמימים, שבהם התחזו ימי חול לסופי שבוע, סופי שבוע לימי חג ובקרים לערבי חג, המשיכו האלבומים לזרום. דיסקים נערמו על לא פחות מארבעה שולחנות ומעמד טלוויזיה אחד, והמגדלים שיצרו איימו להפוך את הבית למיצב ביאנלה עם מסר כלשהו וללא ספק הסתירו את מסך הטלוויזיה והפריעו לנהל חיים הכוללים את העונה השנייה של "אימפריית הפשע". ובכל זאת, בקושי הצלחתי להקשיב להם, ובטח שלא לגבש עליהם דעה נחרצת או לחבר משפט קוהרנטי אחד בנושא.

הזמרת שבקצה היקום היה את "ביופיליה" של ביורק, שתיאר ופיאר את נפלאות היקום מכל זווית אפשרית. את השמש, את הירח, את הכוכבים, את הקרחונים, את הבריאה, את האדמה, את הים ואת מה שתרצו (וגם את מה שלא). העולם הוא מקום פלאי, זה ברור. יש בו פרחים יפהפיים ופירות עסיסיים ויצורים מסתוריים. ביורק, לדוגמה. השנים לא ממתנות את האיסלנדית הזאת, הנדירה כמו חד קרן. היא מהפנטת, גם בצורה וגם בתוכן, ואת הפרויקט האינטראקטיבי שלה, שנועד לאחד את המוזיקה, הטבע והטכנולוגיה, היא לקחה ברצינות גמורה, שבאה לידי ביטוי לא רק במקצוענים שגייסה (מדענים, מעצבי יישומים, מוזיקולוגים) אלא גם בלוק המוטרף שאירגנה לעצמה, כולל הפאה המתוסבכת.האלבום הוא תירוץ להשוויץ בפאה החדשה. ביורק:   אבל גם אם נגייס את כל הביופיליות שבנו ונתעלם מהאפליקציות, התלת ממדיות, קשקושי האייפד והשאיפות הדידקטיות של חינוך מוזיקלי לטף (יש גם כאלה), נישאר עם עשרה קטעים אוונגרדיים מעניינים לפרקים ומייגעים ליותר פרקים.אמנם יש כאן הבלחות קומוניקטיביות, כמו "Crystalline" (אם לא מביאים בחשבון את מתקפת הג'אנגל ההזויה בסיומו) או "Cosmogony", אבל גם אז צריך להסב אוזן מריבוי איזכורי ה"יוניברס", על כל גבישיו ומינרליו, ורוב הזמן פשוט מתחשק להגיד לה בנימוס – תניחי לנו, באמאשל'ך.» ביורק - "Biophilia"האי.פי שלא נגמר

גם ג'יימס בלייק רחוק מלהנפיק מוזיקה סטנדרטית. את אלבום הבכורה של המפיק/די.ג'יי הלונדוני שהחודש מלאו לו 23, שיצא בתחילת השנה, דווקא אהבתי. אהבתי את קול האנטוני הגרטי שלו, את האלקטרוניקה המשתוללת שסביבו, ובעיקר את ההפסקות היפות שקפצו על השירים ברגעים לא צפויים. והכי אהבתי את החידוש ל"Limit to Your Love" של פייסט הקנדית. האי.פי החדש שהוא מתהדר בו – שישה קטעים בסך הכל – קצת הרגיז אותי משום מה. אולי זה בגלל שביורק לא הותירה בי סבלנות לעוד ניג'וסים, ואולי בגלל העובדה שגם כאן השיר הכי טוב הוא קאבר – הפעם ל"A Case of You" היפהפה של ג'וני מיטשל. חוץ מזה יש שיתוף פעולה עם ג'סטין ורנון (בון איבר) בשם "Fall Creek Boys Choir", שהעולם היה יכול להסתדר גם בלעדיו, ועוד ארבעה קטעים חתוכים, מודבקים, מסונתזים ומטופלים היטב. זה מגניב, אבל זה מגניב מדי. ועם כל הכבוד וההערכה, כשחצי אלבום מרגיש כמו אלבום וחצי, חייבת להיות בעיה.» ג'יימס בלייק - "Enough Thunder"עדיף שיתרכז בקאברים. ג'יימס בלייק:סופר אגו אז חשבתי להתנחם בסופר גרופ המונה את הצוות הבלתי אפשרי: מיק ג'אגר, דייב סטיוארט מיוריתמיקס, הזמרת זהובת השיער ג'וס סטון, דמיאן מארלי הידוע בכינויו "הבן של", וא"ר רחמן, הידוע בכינויו "זה שהלחין את המוזיקה המעצבנת מ'נער החידות ממומביי'". אבל גם זה לא הלך.למה קיבץ לו מיק ג'אגר את כל הטיפוסים האלה? מאותה סיבה שכלב מלקק וגו' – כי הוא יכול. מה יצא מזה? אלבום רגאיי מעוטר באוריינטליות עם שירים של מיק ג'אגר. לאפה שבתוכה המבורגר, תבשיל קארי ובננות. מפליא, אבל זה בכלל לא המגוון הז'אנרי שמפריע, אפשר היה לזרום עם הפאן לכאורה. העניין הוא שהחבורה הזאת הרבה יותר מדי מרוצה מעצמה, הרבה יותר מדי נפוחת אגו ושבעה ועשירה. וכשהם מציגים זה את זה בגאווה בלתי מוסברת בין מסר פשטני אחד לאחר, זה כבר הרבה יותר מדי. סופר מיותר.  » "Super Heavy - "Super Heavy תערובת ז'אנרים לא ברורה. Super Heavy:אלגנטיות של קיפוד עוד שיתוף פעולה תמוה התרגש על עולם המוזיקה לאחרונה. ברוב המקרים אני בעד שיתופי פעולה, שכן הם נוטים להניב עונג גדול. אלי ומריאנו, דבי וגבי, רפי וספגטי – בכל אלה יש היגיון, ובכמויות. לו ריד ומטאליקה? קצת פחות. מהרגע שפשטה השמועה על האלבום הצפוי כיווצתי את גבותי. "נחיה ונראה", ציטטתי את סבי בן ה־95 ולא יספתי.והנה הוא הגיע - "Lulu", עם בובתו גדומת הידיים ופלג הגוף התחתון המדממת את שמה. ובתוכו – עשרה שירים של לו ריד המותקפים בידי המפלצות המטאליות. מעולם לא הייתי מחובבי מטאליקה, זה נכון. אקסל רוז הד מי אט הלו, ונשארתי נאמנה לרובים, לשושנים ולחצאיות הסקוטיות. אבל גם את הקילרז אני לא אקסטרה מסמפטת, ובכל זאת לא יכולתי שלא להודות ש"Tranquilize" – השיר שבו אירחו הרוצחים את ריד - עושה לשני הצדדים טוב.מי מרוויח מהשיתוף פעולה הזה? לו ריד ומטאליקה:ובכן "Lulu", אני מניחה, יכול לגרום למעריצי מטאליקה+לו ריד ליהנות, ובטח גם לצחוק, אבל לי הוא נשמע כמו חיבור לא קשור, כמעט כמו ישי לוי והחברים של נטשה (ריד דווקא סבור שזה שיתוף פעולה ברור, ותמה שאנשים מתפלאים, "זה הרי לא שיתוף פעולה בין מטאליקה לשר"). כי היופי של ריד הוא בפשטות, בנונשלנט, בניו יורקיות, בקוליות שהוא מדיף. שקט ומחוספס וזועם באירוניה (בדיוק התרפקתי על כל התכונות הללו כשחזרתי בחג לפסקול "Until the End of the World" הכולל את "What's Good" האלגנטי שלו). ומטאליקה – מה להם ולאלגנטיות? » לו ריד ומטאליקה - "Lulu"

*#