אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת אלבומים: דאוס עדיין שווים, לורה מארלינג כבר שווה

דאוס מגיעים לתובנות (והם טובים בדיוק, או כמעט כמו שהיו פעם), לורה מארלינג נדירה (ורק בת 21) ופייסט פשוט ממש קנדית. אבל בקטע טוב

תגובות

על איך התאהבתי בדאוס, אי שם ב־1994, כשיצא אלבום הבכורה המושלם ביותר שלהם "Worst Case Scenario", כבר סיפרתי פעם. הייתי חוזרת כל יום מבית הספר לארוחת צהריים ולתחביב שלי באותם ימים - פאזל ענקי שהייתי מרכיבה על רקע "ממשיך לנסוע" של קוטנר. ואז, אי שם ב־1994, הוא היה משמיע כל יום את השיר הכי יפה של הבלגים עד היום, "Right as Rain".יש הרבה סיבות להפסיק לאהוב להקה. לפעמים זה באשמתה, לפעמים זה באשמתך. אפשר למצות אותה, אפשר להתבגר ממנה, אפשר להשתעמם, אפשר להגיד "אלוהים אדירים, איזה פאתטי הייתי" או "אלוהים אדירים, איזה פאתטיים הם". או סתם לשכוח. אפשר גם ללכת ולחזור אחר כך. כמו בכל מערכת יחסים.אבל מדאוס אף פעם לא הלכתי. כי דאוס אף פעם לא תוקפת אותך, היא אף פעם לא נשארת יותר מדי זמן, אף פעם לא דורשת שתיתן לה את כולך ואף פעם גם לא מתמסרת לחלוטין. היא שומרת על המסתוריות שלה, על העידון שלה, על חלק בתוכה שלעולם לא תוכל להגיע אליו. כמו שירה טובה. האלבום החדש "Keep You Close", השישי שלהם, בהפקת דיוויד בוטריל, מגיע שלוש שנים אחרי "Ventage Point" המחוספס יותר. גם בו יש את המלודיות האווריריות שלהם, את המקצבים המדודים, את המילים הפשוטות־עמוקות־רומנטיות, את הקול היפהפה של טום ברמן. ואם זה לא מספיק (וזה בהחלט מספיק), גרג דולי מתארח כאן בשני שירים מצוינים, והופך אותם במחי צרחה אחת לשירים של הטוויילייט סינגרז.עוד מעט יבוא גל גדול. "The End of Romance":שיר הנושא פותח את האלבום, תוקף בעדינות עם התופים המדויקים שלהם, ואז מתנגן הבית, ללא מילים. רק אחרי 50 שניות נכנס ברמן, מספר על החרטות שלו, על האכזבות שגרם, מבטיח הבטחות לעתיד. זהו שיר כל כך סוחף ומלא, שאתה חושב לעצמך שאולי היה צריך לשמור אותו קצת, לתת לנו להתחמם. אבל אין מה לדאוג, הם לא מאכזבים גם בשירים הבאים. משחררים ("The Final Blast") ושוב לוחצים ("Dark Sets In"), שוטפים ("Ghost") ונסוגים ("The End of Romance", שמתחיל בדיבור על גבי גיטרות ומתמלא ומתרכך לאטו). כמו ים בסתיו. לפעמים האמת עדינה ופשוטה. לא שיטפון או גל גדול, אלא אדווה.Deus / Keep You Close, אנ-אמ-סי יונייטד

יצורים שמימיים 1990. זאת השנה שבה נולדה באברסלי, המפשייר, התינוקת לורה מארלינג. 1990. לא משנה כמה פעמים אביט במספר העגול הזה הוא יכה אותי בתדהמה. הוא הכה אותי בתדהמה ב־2008, אז הוציאה מארלינג את אלבום הבכורה הג'וני מיטשלי שלה עם השם הנוגע ללב "Alas, I Cannot Swim". הוא הכה אותי בתדהמה גם שנתיים אחר כך, כשהוציאה את "I Speak Because I Can" העדין, הפיוטי והחכם. והוא מכה אותי בתדהמה לא פחות גם עכשיו, עם יציאת אלבומה השלישי "A Creature I Don't Know", כשהיא רק בת 21. יש הרבה בחורות צעירות מוכשרות עם קול מהמם. יש הרבה בחורות יפות ופיוטיות וחכמות וטבעיות. אבל אחת כזאת כמו לורה מארלינג לא מוצאים כל יום. למען הדיוק, האחרונה שמצאנו היתה ג'וני מיטשל. כוכב שביט שמסלולו מצטלב באופן נדיר עם זה של כדור הארץ. מארלינג, כמו מיטשל בזמנה, מתפתחת ומשתכללת בכל תחום. בשירה, בפריטת הגיטרה המרפדת את השירים, במילים הנרקמות לסיפורים פתלתלים וצובעות את התווים בצבעי פסטל, בגלישה לג'אז, לבלוז, לקאנטרי. חוץ ממיטשל (שרוחה הכי שורה על בתי השיר "Don't Ask Me Why Lyrics") אפשר לשמוע כאן את השפעותיהם של לאונרד כהן ("Night After Night" היפהפה דומה מאוד בפריטה ובאווירה ל"Famous Blue Raincoat"); את אלה של ניק קייב ושל פי.ג'יי הארווי (כמו ב"The Beast" האפל); ואפילו את של פיונה אפל, בעיקר בשירה.נעים, אבל לא פשוט. "Night After Night":פולק, מעצם מהותו, מבטיח חוויית האזנה רכה ונעימה, ובמצברוח המתאים קשה להתאכזב ממנו. אבל בניגוד להמוני אלבומי פולק אחרים, שנשכחים מהלב ומהבטן בתום ההאזנה, מאלבומה של מארלינג אי אפשר לשבוע וקשה להשתחרר. אין גם שום סיבה לעשות את זה. Laura Marling / A Creature I Don't Know, הליקון

קופי פייסט שנת הלידה של לסלי פייסט הקנדית (1976) כבר הגיונית יותר, ולכל הפחות לא גורמת לכולם מסביבה לרגשי נחיתות קשים. מה שכן גורם לרגשי נחיתות זה הכישרון העצום שלה. אלבומה הרביעי, ארבע שנים אחרי "The Reminder" המופלא, שהוקלט במשך שבועיים וחצי באחוזה ליד פריז, אינטימי ומהפנט בדיוק באותה מידה. גם בו יש זגזוג בין פולק, רוק ובלוז. גם לאורכו אתה מרגיש כאילו אתה בחדר אחד איתה, וכל מה שתגיד, וכל מה שהיא תגיד, יישאר רק ביניכם. וגם בו מהדהד הקול הכל כך ייחודי שלה, נעים ושורט בו זמנית. פלרטטני בה במידה שהוא עמוק. ובאלבום הזה, יותר מתמיד, היא מזכירה לי את טורי איימוס.לא צריכה פאייטים. פייסט:"Metals", שהוקלט הפעם בקליפורניה, גם הוא בעזרתו של המפיק והפסנתרן צ'ילי גונזלס, הרבה פחות פופי מקודמו. הוא לא מתהדר בסוכרייה כמו "1234", שבקליפו נישאה פייסט בחליפת פאייטים כחולה ובנעלי עקב זהובות על ידיהם של עשרות רקדנים בבגדים צבעוניים. אין בו גם בוסה נובה ממכרת כמו "I'm Sorry". אמנם יש בו גם שירים סוחפים כמו השיר הפותח, "The Bad in Each Other", אבל בגדול הוא יותר בכיוון של בלדות מלטפות כמו "To Limit Your Love" מהקודם, שאולי אתם זוכרים את הביצוע השורט שלו שנתן לנו ג'יימס בלייק. מהבחינה הזאת "Metals" הלא קופצני ולא מתחנף אמנם פונה לקהל רחב פחות, אבל פייסט לא צריכה פאייטים ונעלי זהב כדי לנצוץ. זה קורה באופן אוטומטי ברגע שהיא שרה.

Feist / Metals, הליקון

*#