שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אחרי 20 שנה: הדוקו של פרל ג'אם הוא ממתק למעריצים

קמרון קרואו הוא גם במאי קולנוע, גם מבקר מוזיקה וגם חבר טוב של פרל ג'אם. בזכות כל התכונות הללו קיבלו מעריצי הלהקה ברחבי העולם סרט דוקומנטרי אישי ומקיף לציון 20 שנה להקמת הלהקה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורלי נקלר, עכבר העיר

כשהייתי ילדה נהגתי לחשוב ש-Ten   הוא השם המושלם לאלבום שאפשר לשמוע לפחות 10 פעמים ביום. 20 שנים חלפו והדעה הזו השתנתה קצת, באופן טבעי. כיום יש לאלבום הזה מקום בפלייליסט של אחת לעשרה ימים, בערך. אבל זה יפה, שגם עשרים שנה אחרי, הוא (והם) עדיין לא נמאסו.» Pearl Jam Twenty - יום ג' 20.09 21:00, סינמה סיטימהפתיחה הזו אפשר להקיש את ההנחה הברורה שביקורת מפי מי שאוהב את פרל ג'אם עד כדי כך תהיה בהכרח לא אובייקטיבית. מנגד, לי זה ברור שאת אוהדי פרל ג'אם הנצחיים, קשה לספק וקשה לרצות. מה כבר אפשר לספר לנו אחרי 20 שנים שלא ידענו? איזו זווית תצליח לשקף בצורה מדויקת את שאנחנו בחרנו לדעת בעצמנו, לצפות מהצד ולעקוב לבדנו, כל השנים הללו? ובכן, שימו לב: הסרט הדוקומנטרי Pearl Jam Twenty של קמרון קרואו מיועד בדיוק לחובבי הז'אנר ולאוהדים האמיתיים של הלהקה, והוא מצליח לספק, לרגש, ואפילו, רחמנא ליצלן, קצת לחדש. לאורך סרט שלם הצופה מזיז את הראש לפסקול הנהדר, מתרגש ומצטמרר יותר מדי פעמים ובעיקר רוצה להיות חבר של חברי פרל ג'אם ושאר החברים מהלהקות האחרות: להסתגר איתם בגראז' של ההורים, לשמוע מוזיקה ולנגן, לקחת חלק בהופעות הבלתי נשכחות ובמסיבות שכבר אין למצוא כמותן היום, להיות שם, בתקופה שכמותה כנראה כבר לא תחזור. הסרט מצליח אפילו לחדש. הטריילר:

היתרונות היחסיים של קמרון קרואו הם קרבה אישית ופיזית לרגעים האינטימיים באמת, וחוש ריח ממש טוב. צריך להיות בעל חוש עיתונאי חד כדי לזהות בשלב שהוא זיהה את הסצנה המתרגשת על מדינת סיאטל, מעצם גלגוליה הראשונים לתפארת אנדי ווד ז"ל  ו-mother love bone , דרך green river  ו-Temple of the dog  (ואליס אין צ'יינס וסאונדגארדן המוזכרים לעשירית השניה) ועד ההצלחה המטאורית שזכה לו הז'אנר בראשי המצעדים ובהם פרל ג'אם ונירוונה.  הוא יכול היה בקלות ליפול לקלישאות הברורות של סיפור ההצלחה ההוליוודי, סיפור סינדרלה אודות עלייתה ונסיקתה של להקת רוק, והוא באמת נופל לשם, ולא תמיד באשמתו. קשה להתעלם מהעובדה שבראשם של פרל ג'אם עומד כוכב רוק יפה ומיוסר, טוב מכדי להיות אמיתי, המחזיק בלהקה שלה סיפור לא ייאמן של נסיקה מטאורית, מציאותית לגמרי, המשתקפת בכל שלב של הסרט. אבל לאורך כל הסרט הוא משתדל מאד להחזיר את הסיפור לקרקע עם ראיונות אישיים של כלל חברי ההרכב הנוגעים בהשפעות שהפכו אותם ללהקה, התמודדות עם אובדן, מוות ולבטים שאנחנו שומעים לפעמים מפי מוזיקאים מצליחים באמת. » האם Ten עומד במבחן הזמן?אבל אלו הקטעים הפחות מעניינים. נסו שלא להתרגש משלל קטעי הוידאו הביתיים של קרואו בכל ההופעות הראשונות של הרכבי הסצנה, בהתמקדות בגלגולי פרל ג'אם השונים. הנסיעות להופעות תוך כדי כתיבת שירים חדשים, הקסטה שהתגלגלה לידי חברי מאדר לאב בון אחרי מותו של אנדי ווד עם סקיצות השירה של וודר וההכרעה על הפיכתו לסולן של מוקי בליילוק, שלימים שינתה את שמה לפרל ג'אם. הרגע שבו וודר משתנה מסולן ביישן ומופנם לחיית במה זועמת, ההבנה שוודר, כמו כולנו, הוא פשוט אדם נוסטלגי. כל הראיונות שאנחנו מכירים ולא מכירים מסרטים אחרים, ואפילו המשפט כנגד טיקט-מאסטר שמעולם לא ראינו (חברת הכרטיסים שפרל ג'אם בחרה להחרים עקב גזלנות במחירי הכרטיסים להופעותיהם). כל זאת ועוד, הפעם מהזווית הפנימית של הלהקה. בהתייחסות לאספקט הזה, יש לציין שפרל ג'אם תמיד שמרה על מחירים הוגנים בכל פן מסחרי הקשור ללהקה. מאחר והסרט הזה מיועד בעיקר לאותם שוחרי פרל ג'אם, ראוי היה לוודא שגם מחירי הכרטיסים להקרנות הסרט בארץ היו הולכים בקו אחד עם העיקרון המנחה את הלהקה לכל אורך השנים ומודגש היטב בסרט. נדמה שההקרנות היו מתקבלות בחיבוק רחב יותר לו הכרטיסים היו מתומחרים כמו בכל סרט אחר. הצצה לעולמה של להקה מצליחה. פרל ג'אם (צילום: AP)מי אתה קמרון קרואו?

יש גם חולשות בסרט הזה. מקומו של קרואו ב"קרו" של ההרכב הוא מורגש מדי, ועם זאת לא ברור. האם הוא חבר? עיתונאי שמחפש סיפור? חובב מוזיקה? כנראה שקצת מכל זה, אבל בסרט דוקומנטרי, גם אם בחר הבמאי להיות זבוב על הקיר, אספקט האמינות של נקודת מבטו נגזרת בדיוק מהבהרת מקומו בתהליך שעובר הסרט. לפעמים ההתייחסות למצעדים, למכירות ולהייפ התקשורתי על פרל ג'אם גובלים בצהבהבות ההוליוודית שציפיתי מקרואו שלא לחטוא בה בסרט שמהותו היא דוקומנטרית ואישית. בנוסף, למרות שהוא שם בכל שלב מתחילת הקריירה ועד היום, העשור הראשון תופס את מרבית הסרט והעשור השני חולף במהירות היחסית של שנה אחת. גם העריכה היא לא קוהרנטית ומייצרת רצף סכיזופרני לפרקים של השתלשלות המקרים. לטוב ולרע, סיפורים קריטיים בקריירה של פרל ג'אם (דוגמת מותם של מעריצים בהופעה בפסטיבל רוסקילדה) מוצגים באופן שטחי בלבד, כשהמוזיקה משחקת את התפקיד המרכזי בסרט. אבל קרואו הוא לא רק במאי, הוא גם מבקר מוזיקה. והוא לא רק מבקר מוזיקה אלא באמת ובתמים אוהב מוזיקה. זה ניכר ברוב הסרטים שלו, גם אלו העלילתיים וגם ההוליוודיים ביותר שלו. ולכן גם קשה מאד להתרכז בעלילה לצלילי הפסקול שנבחר בקפידה ללוות את כל אחת מהסצנות, אם קטעים ישנים מהופעות ראשונות ואם ביצועים קורעי לב בהופעות ענק באצטדיונים. לכל אורכו מספר הסרט סיפור של התפתחות:  ההתפתחות של קמרון קרואו ממבקר מוזיקה לבמאי, ההתפתחות של צילום הווידאו מסוף שנות ה-80 ועד היום, וההתפתחות של להקה שהתחילה בין קירות מועדונים מול קהל של בודדים והגיעה למעמד היציב של אחת הלהקות הגדולות בעולם, שבו היא מחזיקה כיום. עבורי, "twenty" מסתכם במילים שמישהו אחר היטיב לבטא הרבה לפני: "רוח בי עוד שר, רועד אותו מיתר, 20 שנה. עוד אותו הצליל עוד אותו הטעם שמור כמו יין טוב". לחיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ