רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'יינז אדיקשן: "אנחנו עושים מוזיקה חדשה, לא נוסטלגית"

המתופף של ג’יינז אדיקשן סטיבן פרקינס מספר לקראת הגעתם לארץ למה הם התפרקו בעבר (לא נתנו להם חופש), איך מפסיקים לריב (אנרגיה חיובית), מה יש באלבום החדש (חשמל) ואיך הוא מגדל את הילד שלו (לא דרך האייפון)

תגובות

ג’יינז אדיקשן היא מהלהקות האלו שידועות בזכות סגנון החיים הפרוע של חבריהן כמעט יותר מאשר בזכות השירים. ומה באמת אפשר לצפות מלהקה שקיבלה את שמה מההתמכרות לסמים של ג’יין, שותפתו לדירה של הסולן פרי פרל. ארבעת הבחורים מלוס אנג’לס מכירים מאז גיל התיכון, פחות או יותר. הם היו לסנסציה מקומית מהר מאוד, אי אז באמצע האייטיז, והוחתמו על ידי וורנר בראדרז כתקווה האלטרנטיבית הגדולה. הייחוד של ג’יינז אדיקשן היה ביכולות היצירתיות הכבירות של חבריה, ושל פרל במיוחד. חוץ מכתיבת שירים נפלאים הם אהבו לעשות דברים אחרת, והתעניינו גם בצילום, ציור וקולנוע, ושילבו אותם בצונאמי של אמנות דקדנטית שהביאו איתם לכל מקום. את אלבום הבכורה שלהם, שנקרא בפשטות “ג’יינז אדיקשן”, הקליטו בהופעה חיה ב־1987, במימון עצמי של 4,000 דולר. רק אחר כך הם הסכימו לחתום עם וורנר ולהיכנס לאולפן.» ג'יינז אדיקשן בישראל - כל הפרטים תעשיית המוזיקה היא אולי האכזרית ביותר מכל תעשיות הבידור - היא יודעת לגרוס לאבק דק את המוכשרים והיצירתיים ביותר, בייחוד את הרגישים, ואפילו את הלהקות שמכירות מילדות. לחברי ג’יינז אדיקשן, שהתחילו את ההרפתקה מראש עם סגנון חיים שבואו נקרא לו בעדינות "עמוס באמצעי עזר כימיקליים", לא היה צ’אנס. הם הוציאו שני אלבומי מופת תוך שנים ספורות - ב־1988 את “Nothing's Shocking” וב־1990 את “Ritual de lo Habitual” - ובעיקר חרשו את העולם בהופעות בלתי פוסקות. הסאונד שלהם היה תערובת של רוק לוס אנג’לסי אנרגטי עם פסיכדליה, מילים מאוד מנוולות, נגינת גיטרה ייחודית, עבודת בס־תופים הדוקה ושבטית, וראש פתוח לכלים לא שגרתיים. מעל כל אלה ריחף קולו הגבוה והדק של פרל, שחישמל את הקהל בהופעות.מילים מנוולות ובס-תופים שבטי. Just Because:כמו לראות תאונה שש שנים אחרי שנוסדו, ב־1991, הם כבר רבו על הבמה באופן גלוי, וזה היה שיפור לעומת רוב הזמן, שבו לא תיקשרו זה עם זה כלל. ראיתי אותם מופיעים באותה תקופה, והיה ברור שמדובר בלהקה מבריקה ומיוחדת שנופלת בהילוך אטי לתוך התהום. זה היה כמו לראות תאונה – מזעזע, אבל אי אפשר היה להסב את המבט לרגע.חוץ מפרל הבלתי נלאה והכריזמטי היו בלהקה גם הבסיסט הנהדר אריק אייברי, הגיטריסט האגדי דייב נבארו והמתופף סטיבן פרקינס. המסמר האחרון בארון של ג’יינז אדיקשן היה, למרבה האירוניה, עוד רעיון גדול של פרל: פסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית שיעבור את אמריקה ויביא לכל פינה מוזיקה אחרת - הלולפלוזה. העומס האדיר של להיות חלק מכזה פרויקט גמר את מה שנשאר במצברי הלהקה, והם פשוט התפרקו. פרל ופרקינס הקימו מיד את פורנו פור פיירוס המצוינת, שהלהיט שלהם “Pets” הצליח אפילו בגלגלצ. אייברי ונבארו הקימו הרכב אבל עברו הלאה מהר מאוד - אייברי היה הבסיסט של גארבג’, אלאניס מוריסט וסמשינג פמפקינז לזמן קצר. נבארו עשה קריירת סולו פורייה ונערצת, ובעיקר הצטרף לרד הוט צ’ילי פפרז. חותמה של ג’יינז אדיקשן, קיימת או לא, היה ברור מאוד בתרבות האמריקאית העכשווית.התבגרות ואורח חיים בריא יותר. End To the Lies:אנרגיה, אדרנלין ואמוציות היו שני איחודים קצרי טווח, ב־1997 וב־2001, בלי אייברי, ואפילו אלבום בשם “Strays”, שהוקלט עם המפיק האגדי בוב אזרין. האיחוד הבא, של 2008, היה כבר של ארבעת החברים המקוריים, ובעצם החזיק מעמד עד היום, למעט אייברי, ששוב נשר בדרך. ההתנקות, ההתבגרות ואורח החיים הבריא יותר תרמו כנראה לעובדה ששלושת החברים הנותרים ממשיכים לעבוד יחד. האלבום הרביעי של הלהקה, “The Great Escape Artist”, ייצא בסוף בספטמבר, ומהשירים ששוחררו עד עכשיו עולה סאונד גותי, כבד, מלא ושרירי מאוד. ג’יינז אדיקשן מגיעים להופעה בתל אביב ב־1 בספטמבר במסגרת פיק.ניק כחלק מטור שעובר בין הפסטיבלים הכי גדולים של הקיץ, כולל רדינג ולידס באנגליה. “אבל הפעם”, אומר לי סטיבן פרקינס בעודו רץ אחרי בנו בן השנה וחצי בפארק בלוס אנג’לס, “אנחנו חוזרים הביתה בין הופעות. זה לא כמו פעם - יכולנו להיות בדרכים במשך תשעה חודשים רצופים. היום כיף לי, אז זה ממש לא היה כיף”.אפשר לומר שזה מה שפירק אתכם?“אני חושב בהחלט שאם היה לנו מנהל אחר והיינו מקבלים שנה של חופש בין שני האלבומים שלנו, נאמר ב־1989, אולי היינו מחזיקים מעמד. לא היתה לנו מנוחה לרגע אחד. אפילו כשהתפרקנו ב־1991 אני ופרי מיד התחלנו לעשות מוזיקה אחרת, עם פורנו פור פיירוס. לא עצרנו לרגע. אבל אני לא מתלונן, תמיד היה מעניין”.כשראיתי אתכם מופיעים אז כבר לא תיקשרתם ביניכם בכלל, זה היה ברור. איך אתם היום?“תראי, אנחנו חברים המון שנים. את נבארו אני מכיר מגיל 15, את פרי מגיל 17, יש בינינו המון היסטוריה. אנחנו חברים מאוד טובים. אנחנו לא רבים יותר. אנרגיה, אדרנלין ואמוציות תמיד היו לנו, והמון. אבל עכשיו האנרגיה מאוד חיובית. ככה זה היה גם לאורך כל התקופה שבה הקלטנו את האלבום החדש. מה שהיה נהדר הוא שגרנו בבית במשך שנה וחצי של העבודה על האלבום החדש, זה היה ממש מעולה”."אם היה לנו חופש אולי היינו מחזיקים מעמד". Stop:השאלה המתבקשת היא איך שומרים על חיוניות ומתח במוזיקה ה”בוגרת” יותר, בלי לריב.“אני חושב שזה מגיע מהמילים של השירים - אם הן אמוציונליות, מרגשות, אז החשמל שם. החלק של המוזיקה יותר קל. מה שהיה נהדר בלעבוד על האלבום החדש הוא שבחרנו לעבוד באולפני אלדורדו, שבהם הקלטנו את ‘Nothing's Shocking’ לפני יותר מ־20 שנה. אחרי רעידת האדמה האולפן עבר מקום, אבל הציוד הוא עדיין אותו הציוד, וזאת היתה סגירת מעגל מרגשת. אבל אני שמח להגיד שזה הדבר היחיד שרטרו באלבום הזה - הציוד של פעם. המוזיקה שאנחנו עושים היום היא חדשה, לא נוסטלגית”.מה אחר במוזיקה שלכם היום?“מאז ומתמיד היינו מאוד מגוונים במוזיקה ששמענו - אין לנו בכלל את אותו הטעם. בגלל זה יש לנו כל כך מעט אלבומים ובגלל זה לפעמים בשיר אחד יש גם רוק, גם פאנק וגם פסיכדליה. גדלנו והבנו שצריך לפתוח את העיניים ולהביט סביב. גם השתמשנו בהרבה טכנולוגיה עכשווית, אבל לא באופן שזה יפריע או ישתלט על המוזיקה. אנחנו פרפקציוניסטים באולפן, ובעצם היינו יכולים להמשיך לעבוד על האלבום הזה עוד ועוד. היה קשה להחליט שסיימנו אותו”.ואתה מרוצה ממנו?“אני מאושר ממנו. הוא מקסים”.ואיך אתה מתמודד היום, כאבא בן 44, עם החיים בדרכים?“זה הרבה יותר הגיוני היום. גם הייתי בבית המון בזמן ההקלטות, וגם אנחנו חוזרים הביתה בין לבין. זה הרבה יותר אישי מאשר לגדל את הבן שלי דרך אייפון”.

*#