רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זן ואמנות שירי המחאה

פתאום, כאילו איזה מורה עשה בוחן פתע וביקש להוציא דפים ולכתוב חיבור על המצב, התיישבו כל המוזיקאים שלנו לכתוב שיר מחאה. חלקם טובים רובם ממש לא, הבעיה היא שלרוב פשוט אין דברים מקוריים להגיד

תגובות

כבר שנים אנחנו מתלוננים שכולם כותבים רק על עצמם. לא חברה ולא תרבות ולא מחאה ולא פוליטיקה. פעם בכמה ירחים מלאים יש הבלחת מודעות, זה נכון, והיא זוהרת כמו סיגריה בחושך, אבל אז היא נעלמת ומשאירה אותנו עם כל השירים שמתבוננים פנימה, או לכל היותר החוצה אל הבן אדם שעומד מולם. » מה יהיה המנון המחאה?» שירי הקאלט הפוטנציאלים של המחאה ופתאום, כאילו איזה מורה עשה בוחן פתע וביקש להוציא דפים ולכתוב חיבור על המצב, התיישבו כל המוזיקאים שלנו לכתוב שיר מחאה. מיכה שטרית תרם לארקדי דוכין את מילות "מולדת" החדש שלו ("רק במקום שבו כולם ערבים זה לזה ואוהבים זה את זה יהיה לי למולדת/ רק במקום שבו כולם שואלים 'מה הטעם לחיי?', רק שם אוכל למצוא את הטעם"); רונית שחר יצאה עם "העם הנבחר" ("העם הנבחר, זה עַם עִם עבר/ במקום לכבוש את היצר, כובשים את ההר/ שלא ייגמר לו / ההוא שגנב, אתמול נעצר/ כולם כבר יודעים במי מדובר/ סימני אזהרה, ועדת חקירה/ קריינית חדשות מתרגשת נורא/ העם הנבחר, היושב בציון לא יכול בשקט ללכת לישון כואב לו"); אלטנוילנד סיפקו את "נלחם" ("האווירה כאן לא ברורה/ אין מספיק כסף אין מספיק זמן/ תאמינו בי, תראו את הדם/ על מה אני נלחם, על מה אני נלחם/ אותה תחושת זרות/ מלווה כל הזמן/ במחתרת הזו יש מקום לכולם/ בוא נעמיד פנים/ להילכד בשיטה זה ממסד מצוין"); כאילו המורה ביקש להוציא דפים ולכתוב מאמר על המצב. הדג נחש:שלומי מור הלך על "מהפכה" ("לאט לאט אתה שומע/ קול עולה מתוכך/ קול צלול בהיר בוקע/ מ ה פ כ ה/ ת'ה לא מת על מה שת'ה שומע/ כאילו מה לזה ולך/ אתה לא מת על זה והקול תוקע/ מ ה פ כ ה"); להקת רמלה מייחצנת את האלבום המתקרב שלה כ"אלבום שכולו שירי מחאה ומרמור מרבדים שונים בחברה הישראלית" ו"חברי ההרכב, שמתמחים ברוקנרול מחוספס ובוער ומילים חדות ושנונות המעבירות את רוחה של התקופה, מציעים למאזינים להתחבר לאותה רוח הפרולטריון השחוק והמותש, הזועק ורותח על קופסת הקוטג'", ושיחררו סינגל נוסף ומוצלח שפזמונו "בני אדם דורכים על גבם של בני אדם דורכים על גבם עד שזה נשבר"; אסף בוכמן שלף את "בוא ותראה", שכתב לפני שנים ("בוא ותראה אם אתה יכול, ערב אחד לא לאכול את כל מה שמאכילים אותך, על הספה כשאתה נוטש עצמך/ ונסחף למשחק ההמון, כל רגע אתה מתקרב אל השיגעון, וחושב שהכל מעצמו יסתדר, שוב אתה עצמך משקר"); אשר ביטנסקי דוהר עם "שיר לביבי - מחאת האהלים" ("למרות שלא רציתי אותך/ ולמרות שלא בחרתי בך/ עכשיו אתה שלי, עכשיו אתה שלי"); קוואמי, באופן טבעי, ניפק את "אסור להישבר" ("אסור להישבר/ לעולם לא נוותר/ שוויון זכויות לא נתפשר על שום דבר אחר/ תפסיקו לפלג אותנו בין ימין ושמאל/ לזרוע את הפחד שכולו הפרד ומשול/ בין שכונות המצוקה לבין סטודנטים - זה הכל/ אותו/ דבר/ אותה המלחמה על העתיד שלנו/ לא זה לא 'היכל התהילה'/ לא סמסים ל'כוכב' לא/ מהפכנים - זה עכשיו או לעולם לא!"; הדג נחש השיקו את "הטובים ינצחו!" ("אולי אצל האמא שלכם המשק צומח/ אצלי באוהל אין מדד אבל יש מעוף/ ויש חזון יש מטרה אז אני לא בורח"). וזאת רק רשימה חלקית בהחלט ובלי להביא בחשבון את הרימיקסים של נוי אלוש ושאר פירות היוטיוב.במחתרת הזו יש מקום לכולם. אלטנוילנד:עצה למוזיקאי המוחה יש בין השירים הנ"ל יציאות מוצלחות (אני ממליצה על אלטנוילנד), אבל הרוב - כמו תמיד ובכל תחום - לא מוצלח. מובן שזה תלוי בהרבה גורמים (כמו מורכבות האישיות של האמן, המניעים שלו ומן הסתם הכישרון שלו), ובכל זאת עצה למוזיקאי המוחה המתחיל. לא ממני, מרוברט מ. פירסיג. ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע" (הוצאת זמורה, ביתן, מודן) מספר פירסיג שהעובדה שיש סטודנטים שאין להם מה לומר הציקה לפידרוס, גיבור הספר. תחילה סבר פידרוס שהדבר נובע מעצלותם, אך אחר כך התברר לו שאין הדבר כן. הם פשוט לא יכלו לחשוב על משהו לומר. אחת מהם, בחורה בעלת משקפיים עבי זגוגית, הצהירה שברצונה לכתוב חיבור בן 500 מילה על ארצות הברית. הוא כבר התרגל לרגשי האכזבה המתעוררים למשמע הצהרות כאלה, והציע בלי לפגוע בכבודה שתצמצם את הנושא לבוזמן בלבד. כשהגיע מועד הגשת החיבור, היא עדיין לא הצליחה לכתוב והיתה נסערת למדי. היא ניסתה וניסתה, אך פשוט לא יכלה לחשוב על משהו לומר. הוא ענה לה תשובה משונה: "צמצמי את הנושא לרחוב הראשי של בוזמן". היא הינהנה בצייתנות ויצאה. לפני השיעור הבא חזרה אליו כשדמעות בעיניה, הפעם במצוקה אמיתית. היא עדיין לא יכלה לחשוב על משהו לומר, ולא הצליחה להבין מדוע. הוא זעם. "את אינך מתבוננת!", אמר. הוא נזכר בסילוקו מהאוניברסיטה עקב כך שהיה לו יותר מדי מה לומר. ככל שאדם מתבונן יותר, כן הוא רואה יותר. היא למעשה לא התבוננה כלל, ומשום מה לא הרגישה בכך. הוא אמר לה בכעס: "צמצמי את הנושא לחזיתו של בית אחד ברחוב הראשי של בוזמן. בית האופרה. התחילי בלבנה העליונה שמשמאל". חוזרים על סיסמאות. רונית שחר: עיניה שמאחורי המשקפיים עבי הזגוגית נפערו. היא באה לשיעור הבא במבט נבוך והושיטה לו חיבור בן 500 מילה על חזית בית האופרה ברחוב הראשי של בוזמן, מונטנה. "ישבתי בסטקייה שממול", אמרה, "והתחלתי לכתוב על הלבנה הראשונה, אחר כך על השנייה, ואז בלבנה השלישית התחיל הכל לשטוף – ולא יכולתי לעצור. כולם חשבו שנטרפה דעתי ולא פסקו מללגלג עלי, אך הנה כל מה שכתבתי. אינני מבינה מה קרה". גם הוא לא הבין. אך בצעדותיו הארוכות ברחובות העיר הירהר על כך והגיע למסקנה שהיא נעצרה משום שהיא ניסתה לחזור בכתיבתה על דברים שכבר שמעה. היא לא יכלה לחשוב על משהו לכתוב על בוזמן, מפני שלא יכלה להיזכר במשהו ששמעה ושראוי לחזור עליו. באורח משונה לא היתה מודעת לכך שהיא יכולה להתבונן בעיניים רעננות, תוך כדי כתיבה, בלי להיות כבולה למה שמישהו כבר אמר. צמצום הנושא ללבנה אחת פרץ את המחסום מפני שהיה ברור כל כך שהיא מוכרחה, לפחות במידת מה, להתבונן ישירות במו עיניה. בשירי מחאה, כמו בשירה בכלל, כמו בחיים בכלל, צריך להתבונן כדי לראות. רוב האנשים לא מתבוננים. הם לא רואים את השומר בכניסה, בטח לא את הסיגריות הזולות המציצות מכיס החולצה שלו. הם לא רואים את המלצרית שמתכוננת לשטוף כלים, בטח לא מזהים אותה אחר כך במונית השירות. הם חוזרים על סיסמאות שמישהו אחר המציא (הפעם, במחאה הזו, אלה לפחות סיסמאות שראוי לחזור עליהן). הם לא מבינים שאפשר להתבונן בעיניים רעננות, בלי להיות כבולים למה שמישהו כבר אמר. תתחילו בלבנה העליונה משמאל, בסוף עוד תשברו את כל החומה.

*#