הסרט על אסף אבידן והמוג'וז: אסתטיקה נטולת סיפור

אם אתם רוצים להבין מה עמד מאחורי הפירוק של המוג'וז, הסרט Final Stages לא יגלה לכם הרבה. מה בכל זאת יש שם? סצנות אווירה, קטעי הופעה ארוכים, צילום לא שגרתי וחוויה אקספרימנטלית

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

ביולי 2011 אסף אבידן והמוג'וז התפרקו. הרבה הרהורי פליאה וספקולציות נשמעו בתוך התעשייה. ההרכב, שהיה אז בשיא כוחו, סיפק הסבר נוסח "סוף הדרך המשותפת". הקהל בכלל, והתקשורת בפרט, חיפשו את העסיס הצהוב של הסיפור. כסף? קרדיט? ריב פנימי? השאלות האלה נשארו ללא תשובה. אבידן והלהקה שמרו לעצמם את הסיפור האמיתי. הסרט Final stages, ששודר אמש בערוץ 1, שמתעד את הפרק האחרון בדברי הימים של הלהקה, שומר גם הוא על אותה מדיניות עמימות. שקופית קצרה ולקונית, שמופיעה לקראת סיום הסרט, מציינת את הנקודה בזמן שבה המוג'וז הפכו מלהקה פעילה להיסטוריה.» ראיון עם הבמאי אורי בהטFinal stages מנסה להציג יצירה דוקומנטרית שונה מזו שהורגלנו לראות בסרטים מהסוג הזה. במקום ראיונות שמספרים על מאות השעות האבודות במהלך סיבוב הופעות, קיבלנו פריים של יוני שלג (המתופף של המוג'וז) שעון בייאוש מול מסוע המזוודות בעוד שדה תעופה, ופריים של רן ניר, הבסיסט, מנגן לעצמו בחדר האמנים. הבדידות והניכור שבדרך האינסופית, הוצגו דרך שוט של אבידן מתהלך בחדר המלון שלו ושר לעצמו. הסיזיפיות של הראיונות האינסופיים ואובדן תחושת המקום הועברו דרך קולאז' של ראיונות טלפוניים, אירוחים בתחנות רדיו, ואירוע תקשורתי ביזארי במיוחד שהתקיים בסין. אורי בהט, שיצר את הסרט, הגשים הלכה למעשה את הביטוי "תמונה שווה אלף מילים". גם אם אין שום חידוש באשר לסיפור ההתנהלות של הלהקה, יש חידוש משמעותי ומעניין בדרך הסיפור. אין שום הבדל בין הבמות עליהן הלהקה מופיעה, אין שום הבדל בין תחנות הרדיו, בין חדרי המלון, בין הקהלים, בין יום ליום. הכל חלק ממסע הופעות מתמשך שדורש לא מעט כוחות. בין השורות המצולמות האלה יכולה להיות חבויה סיבת הפירוק של הלהקה.חסר משקל סגולי. טריילר מתוך הסרט:בראיונות שנתן לקראת השקת הסרט, סיפר בהט שהרעיון נולד כשראה את אבידן והמוג'וז על הבמה. הוא התאהב בתופעה, באיך שהם נראים, בפרפורמנס וכמובן, גם במוזיקה. Final stages נבנה כדי להציג את אותו פרפורמנס בשיא גדולתו – דרמטיות מונוכרומטית, קטעי הופעה ארוכים, צילום לא שגרתי וחוויה שמרגישה אקספרימנטלית (לרגעים אפילו אקספרימנטלית מדי). הדגש הוא על מוזיקה, מעט דיבורים. לא מאכילים את הצופה בכפית. צריך להעריך את הניסיון האמיץ של בהט, אבל אפשר להניח שחלק גדול מהדקויות והניואנסים עשוי להתפספס בצפייה שאינה קפדנית במיוחד. למעשה, סביר להניח שרוב אלו שמאמינים שסיבובי הופעות הם אורגיה ארוכה ושטופת סמים, יתקשו להבין את הרגעים השקטים יותר של הסרט.במהלך אחד הראיונות שמופיעים בסרט, אבידן מצטט את לאונרד כהן שאומר שמבחינתו "הצלחה היא הישרדות". הכוונה ליכולת של אמן להישאר רלוונטי ומעניין בתודעת הציבור לאורך זמן. היכולת הזו דורשת, מעבר לכשרון אמיתי, המון תהליכי עבודה שלא מוצגים בסרט. מקורות השראה, תהליכי כתיבה, עיבודים מוזיקליים, יח"צ, ניהול, הקלטות, מיקס, מאסטרינג, ועוד מאות פרטים קטנים ואפורים. בהט בוחר להתחיל מהנקודה שבה כל התהליכים הללו כבר הסתיימו, ובכך משמיט צד חשוב בסיפור ההישרדות/ הצלחה הזה. ייתכן וזו בחירה אסתטית שהוא עשה, אבל חסרונה בולט מאד, בעיקר בהתחשב בעובדה שבמהלך הצילומים הלהקה הקליטה שני אלבומים מלאים.

בשורה התחתונה, Final stages משאיר טעם קצת בעייתי. הוא מספר באופן ויזואלי מוקפד על הקושי שמחכה למוזיקאים בדרכים, אבל זהו קושי שמשותף לכל להקה שיוצאת לסיבוב הופעות. אפשר היה להחליף את הגיבורים בחברי להקה אחרת, וסיפור המסגרת היה נשאר ללא שינוי. בהט לא חושף בפנינו משהו חדש או ייחודי על אסף אבידן והמוג'וז, הוא לא משתף אותנו בסודות, הוא לא מציג את הסיפור שמאחוריי הלהקה או מאחורי הפירוק. הוא בוחר באסתטיקה מעניינת ומוקפדת, אבל מזניח את הסיפור. בהיעדרו של הסיפור, אנחנו נשארים עם סרט שנראה נהדר, אבל חסר בו משקל סגולי אמיתי, כזה שיהפוך אותו מסרט טוב למסמך משמעותי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ