אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גל נוסטלגי: ביל פיי מעביר שיעור באנושיות

בתחילת שנות ה-70 הוציא ביל פיי שני אלבומים שכשלו, ופלטו אותו מתעשיית המוזיקה. 40 שנה אחר כך מפיק צעיר שכנע אותו לחזור ולהקליט. התוצאה: האלבום הכי יפה ומרגש שיצא בשנים האחרונות. גל אפלרויט רומנטי

תגובות

זו לא פעם ראשונה שאני נתקל בתחושות רומנטיות כאלו, געגועים לעבר מוזיקלי תמים יותר, אמיתי יותר, עם הרבה פחות פוזה. אז נכון, גם אז היתה פוזה ועולם הביזנס המוזיקלי היה מסואב ומגעיל גם אז, אבל ברוב המקרים היתה גם איזושהי ראשוניות, רעננות ורצון אמיתי להביע את עצמך. כל ההקדמה הזו היא רק בשביל לספר לכם על האלבום הכי יפה ומרגש שיצא בשנים האחרונות – אלבומו החדש, והשלישי במספר של ביל פיי.המושג "סינגר סונגרייטר" נולד איפשהו בין סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. היום זהו מעין תו איכות שמוצמד לכל זמר יוצר/ת שני שמנסה להיות רגיש, אישי, מקורי ועמוק. אמנם חלק מהיוצרים העכשוויים עושים דברים יפים מאוד ואף יותר מזה, אבל כשמגיע מישהו כמו ביל פיי מיד רואים כולם מאיפה משתין הדג.גל נוסטלגי» הרגע בו הומצא הרוק הכבד» הפרפקציוניזם של סטילי דן» קופסת ההפתעות של Can » Talk Talk: הלהקה שיצרה את רדיוהדפיי, יליד לונדון שמתקרב לגיל 70, הקליט שני אלבומים נשכחים עבור חברת Decca ב-1970 וב-1971. אני אומר נשכחים מכיוון שבמשך שלושה עשורים הם היו ממש כאלה, ורק הוצאה מחודשת שלהם בתחילת המילניום הצילה את האוצרות הללו. אם נהיה כנים, אז האוצר האמיתי הוא האלבום השני של פיי – Time Of The Last Persecution, שעומד בכבוד עם יצירות מופת אחרות של התקופה. לא רק זה, הוא נשמע היום טוב ורלוונטי מתמיד. פיי הוא פסנתרן וכותב שירים בחסד, שנעים בין מלודיות פופיות עם הרבה נגיעות לא שגרתיות שלקוחות מעולם הפסיכדליה, הקברט ואפילו קצת מעולם השואו טיונז. אם תרצו אפשר להגדיר אותו כשילוב בין ניק דרייק ואלטון ג'ון. האלבומים של פיי לא הצליחו, בלשון המעטה, וגרמו לחברת התקליטים לשחרר אותו מהחוזה עימה. פיי, מצידו, הבין את הרעיון, זנח את עולם המוזיקה ויצא לאזרחות. ב-40 השנים האחרונות הוא עבד בכל מיני עבודות (גנן, שומר בקניונים ועוד...) וחי את חייו השלווים. עד שהגיע ג’ושוע הנרי.רגשות אמיתיים של אנשים אמיתיים. Be At Peace With Yourself:הנרי הוא מפיק אמריקאי צעיר שגדל על ברכי המוזיקה של ביל פיי, וזה לא עניין סתמי. אביו היה בין המעטים שרכשו את שני האלבומים המוקדמים של פיי כשהם יצאו והתאהב בהם עמוקות. כך קרה שג’ושוע הצעיר שמע אותם מתנגנים בביתו והם הפכו לחלק ממנו. הזכרון היה חזק כל כך שהנרי החליט ללכת ולמצוא את ביל פיי, לא משנה איפה הוא. הוא אכן מצא אותו ואף שכנע אותו להקליט אלבום חדש. פיי התרגש מאוד מהפנייה האישית של הנרי, ובהפקתו יצר את Life Is People, 12 שירים יפים עד כאב, שירים שכתב אזרח פשוט ולא מוזיקאי וכותב שירים משופשף שמכיר את כל השטיקים. למה זה חשוב? מכיוון שפיי כותב על אנשים, על רגשות אמיתיים של אנשים אמיתיים, וכל זה מהמקום הכי אמיתי שיש. הוא לא בילה בארבעים השנים האחרונות באולפני הקלטה ובמשרדי הפקה. הוא אכל ושתה את המיץ של החיים היומיומיים, ומשם באה הכתיבה שלו.  ההפקה המוזיקלית הנהדרת מוסיפה הרבה יופי וצלילות ללחנים המרגשים של פיי, ומרגשת גם העובדה ששניים מן הנגנים שליוו אותו בתחילת שנות ה-70, עוזרים לו כאן שוב. ג’ף טווידי, מנהיג להקת ווילקו, שגילה את פיי באמצע שנות ה-90, משתתף פה באחד השירים – This World (השיר הכי רוקי באלבום), ופיי מחזיר טובה ומבצע את Jesus etc. של ווילקו (ביצוע יפהפה, הוא והפסנתר בלבד). יתר הנגנים עושים עבודה משובחת ומדויקת, בלי להישמע טכניים או מאולצים מדי. שימו לב לשיר הראשון, There Is A Valley, ולפשטות הכובשת של הפתיחה שלו, או לעצבות הממכרת של The Healing Day. בשיר Be At Peace With Yourself יש השלמה עצמית של אדם שמסתכל על חייו ומבין ששלום עם עצמך הוא אולי הדבר החשוב ביותר. כשמי ששר את זה נשמע כמו ביל פיי, עם קול עייף וקצת שבור, זה אמין לחלוטין. החזיר תודה לג'ף טווידי. Jesus Etc:רגע השיא מגיע לקראת סוף האלבום. השיר Cosmic Concerto (Life Is People) מהווה סיכום וקטרזיס, אך לא סוף. לומר ש"החיים זה אנשים" נשמע אולי בנאלי, אבל תחשבו על כמה זה פשוט ובסיסי ותבינו כמה זה גאוני. פיי חי בין אנשים כל חייו, לא כדמות מוכרת ולכן הוא דומה לכולנו. דומה אך שונה – הוא כתב על זה שירים מקסימים.אלבום עם זקן אז ביל פיי חזר והראה לכל מי שמתיימר להיות סינגר סונגרייטר איך עושים את זה באמת, וזה הזכיר לי שזו לא פעם ראשונה שאני מרגיש שהאבות המייסדים מתעלים על אמני ההווה. הרגשתי כך כשהרולינג סטונז הוציאו את אלבומם האחרון, אני מרגיש כך עם כל אלבום חדש של דילן ואני מרגיש כך עם האלבום החדש של זי.זי.טופ.כן כן, אלבום חדש לשלושת הזקנים האלה בעלי הזקנים (רק לשניים מהם זקנים, אבל זה עדיין סימן ההיכר הבולט שלהם). La Furtura (העתיד) מזכיר את האלבומים הראשונים והגדולים של זי.זי.טופ, אלה שיצאו בתחילת שנות ה-70. רוק בסיסי, דרומי (טקסס), בלוזי ובועט כמו שצריך להיות. אלבום שווה במיוחד. אפשר לומר שאני רומנטיקן, אבל אני רוצה להאמין שרובנו כאלה.

כתבות שאולי פספסתם

*#