אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עניין של הרגל: האם צנזורה בגלי צה"ל באמת מפתיעה אתכם?

איתמר הנדלמן סמית התארח השבוע בגלי צה"ל כדי לדבר על סרטו החדש. עכשיו הוא מזדהה עוד יותר עם חברו המצונזר, יזהר אשדות

תגובות

העובדה שירון דקל, מפקד גלי צה"ל, פסל את "עניין של הרגל", שיר הנושא מתוך אלבומו החדש של יזהר אשדות, לא באמת מפתיעה אף אחד. זו לא הפעם הראשונה ששיר עברי נאסר לשידור בישראל ("יחזקאל", "אנקש", "הסלע האדום") ולא הפעם הראשונה שאיזושהי יצירה עברית מצונזרת על ידי הממסד הישראלי ("1967 - והארץ שינתה את פניה", "ג'נין, ג'נין" ועוד כיוצא באלו יצירות עבריות בתחומי הספרות, הקולנוע והמוזיקה). זו גם אינה הפעם הראשונה שהממסד הישראלי (צה"ל) מתבצר בעמדת המתגונן. במובנים רבים, זוהי קלאסיקה; קלאסיקה של התנהלות ישראלית אל מול כל סוג של ביקורת. אם ישראל היתה מדינה שבאמת בטוחה בצדקת דרכה ("הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" וכל הג'אז הזה), ואם מפקדי צה"ל באמת היו מאמינים במוסכמה השקרית של "הצבא המוסרי ביותר בעולם", אז אולי היתה יכולה להיות כאן דמוקרטיה מתוקנת באמת. אבל בישראל, כמו בישראל, אחד בפה ואחד בלב: אנחנו מדינה מערבית, מתוקנת ודמוקרטית, אבל בתכלס אנחנו מדינה כובשת, גזענית ולא ממש דמוקרטית. ארצות הברית, הפיגום הרוחני של מדינת ישראל, גם היא מלאה עוולות, אבל להבדיל מישראל, חופש הדיבור הוא אכן אבן יסוד בקיומה של האומה האמריקאית. אבני היסוד ("סלע קיומנו") של האומה הישראלית הם ככל הנראה אבנים אמיתיות, לא מטאפוריות: קברי צדיקים בחברון או בשכם. לא דמוקרטיה ולא נעליים.

ישראל ויתרה מזמן על היכולת לקבל ביקורת. כל סוג של ביקורת, ולו הקלה והקונסטרוקטיבית ביותר, מתויגת מיד תחת כותרות שחומרתן משתנה ממקרה למקרה (מ"עוכר ישראל" ו"אוטו אנטישמי" עד סתם "נאצי"). במקרה הספציפי הזה, מדובר אמנם בשפה ישירה וברורה, אבל בביקורת לגיטימית ביותר: הסופרת אלונה קמחי, מחברת מילות השיר, נפגשה עם אנשי ארגון שוברים שתיקה (ברובם חיילים שחוו על בשרם את זוועת הכיבוש), שמעה את עדויותיהם והחליטה להביעה את זעזועה בשיר. מה יותר לגיטימי מזה? אבל אז בא הממסד הישראלי (ירון דקל), שהוא בעיקר צבאי, ומתייג את מעשה הביקורת הלגיטימי הזה כאקט נפשע כנגד הקדושים הישראלים החדשים (חיילי צה"ל).

אם לא היה מדובר במדינה שלנו, זה עשוי היה להיות אפילו דבר מה מצחיק. מצחיק לקרוא את תגובתו של דובר צה"ל תת אלוף יואב (פולי) מרדכי, שכותב: "בוקר טוב לידידי ירון דקל שקיבל החלטה לא פופולרית ואמיצה לפסול לשידור שיר שבז לחיילי צה״ל בתחנת הרדיו שהיא 'הבית של החיילים'". האם החיילים של שוברים שתיקה אינם חלק מ"הבית" הזה? ואם כן, למה לא? כי הם הלכו וחשפו בפנינו ובפני העולם את העוולות שהצבא הישראלי עושה באוכלוסייה הפלסטינית? אבל דובר צה"ל לא מסתפק באמירה המופרכת הזו, וממשיך וכותב שם: "החלטתך, ירון, גרמה לנו, לובשי המדים, להתהלך היום באמונה גדולה עוד יותר בצדקת הדרך ובסיבות להלך בדרך זו...". על איזו דרך בדיוק מדבר דובר צה"ל? על איזו אמונה הוא מדבר? הסתגרות מפני ביקורת, צנזורה פוליטית ורדיפה פוליטית של אלו שאינם מסכימים איתך? אם זו דרכו של "הצבא המוסרי בעולם", אז מי לעזאזל צריך אותו? והדבר הכי מצחיק (עצוב) בכל הסיפור הזה הוא השימוש החוזר ונשנה בשפת ה"הפוך על הפוך": ההחלטה הפחדנית של מפקד גלי צה"ל לצנזר שיר הופכת בחרושת התעמולה הישראלית ל"החלטה אמיצה".

נפסל לשידור. אשדות (צילום: אריאל ון סטרטן)

אבל מקרה "עניין של הרגל" הוא רק עוד נדבך קטן בסיפור נפילתה ונפילתה של הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה שאתה חופשי להתהלך בה רק אם אתה יהודי (לא כולל "סמולנים") ודמוקרטיה שאתה חופשי לעשות וליצור בה כרצונך כל עוד אתה מתחרה על "פרס היצירה הציונית". לא דמוקרטיה ולא בטיח. ישראל של 2012 היא אחת המדינות היחידות בעולם המערבי שזכויות אזרח נרמסות בה חדשות לבקרים, שאמנים בה מנודים על רקע פוליטי וששירים נאסרים בה לשידור על רקע תוכני.

במקרה, באותו יום שבו התפוצץ העניין יצא שהתארחתי בתוכניתו של חברי ערן סבאג בדיון על הסכסוך הצפון אירי בעקבות יציאת סרטי הדוקומנטרי "שלום בלפסט". מדהים היה לראות איך רבים מהמגיבים ליציאת הסרט תקפו אותו, עוד לפני שבכלל צפו בו, כסרט תעמולה "סמולני", כשאין דבר רחוק מן האמת. אבל זו התרבות השלטת היום בישראל: קודם כל מתנגדים, שונאים ומנדים כל מה ומי שהוא "אחר", ורק אחר כך אולי עוצרים לשאול למה. ברוב המקרים אף אחד לא עוצר לשאול למה. סרט חדש של איתמר הנדלמן סמית? סתם סמולן־הומו־עוכר ישראל־מניאק. להבדיל ממני, יזהר אשדות הוא דווקא דמות אהודה ומקובלת מאוד בזרם המרכזי הישראלי, והנה אנו מגלים שאיש אינו מחוסן מפני משטרת המחשבות הזו: אתמול היו אלו הערבים, האפריקאיים והאיתמר הנדלמן סמיתים (הסמולנים־התל אביבים־ההומואים־המניאקים), ומחר זה כבר יגיע לכל השאר. אז עם מי ומה נישאר בסופו של דבר? עם גדעון סער...

כתבות שאולי פספסתם

*#