למבוגרים בלבד: 20 שנה לאלבום המפנה של מדונה

כשמדונה הוציאה את "ארוטיקה", בדיוק לפני 20 שנה, היא עשתה הכל כדי למכור פחות. ככה יוצרים פרימיום

יפתח אילון, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפתח אילון, עכבר העיר

עשר שנים בדיוק אחרי שיצא השיר הראשון שלה רשמה מדונה את הכישלון הראשון בתולדותיה. כישלון שהוכתב מראש. כישלון שהיא צעדה אליו בגאון, במוצהר ובכל הכוח. באוקטובר 1992, לקראת סופה של שנה מטלטלת פוליטית ותרבותית ברחבי העולם, הוציאה מדונה את "ארוטיקה", וכעת – בדיוק 20 שנה אחרי – אפשר לראות עד כמה מדובר לא רק ברגע המכונן בקריירה שלה, אלא גם באחד המעצבים הגדולים של הפופ בעשור שאחריו.בפרוץ שנות ה־90 הובהר לעולם כי מדונה לא הולכת להיוותר קוריוז מן העשור שעבר. לאחר ששברה את כל שיאי המכירות באמצע האייטיז, "ווג" (1990) ו"Justify My Love" (1991) הפכו אותה לדמות המסוקרת ביותר בעולם. ברגע המדובר, אין עוררין שמדובר באשה החזקה ביותר בתעשיית המוזיקה: היא מקימה את הלייבל שלה, מייבריק, וזוכה לשילוב מזהיר בין עצמאות למקדמה שמנה שמכמותו נהנה בעבר רק מייקל ג'קסון. במקביל, מעורבותה בסצנת ההאוס הניו יורקית, שעדיין היתה מחתרתית, הלכה וגברה. מדונה התנפלה על המערב הפוסט מודרני בסוף 1992 בקמפיין משולש שכיוון אל כל נקודה אפשרית. סרט טראש כחלחל המזנב ב"אינסטינקט בסיסי" ("גוף ההוכחות"), ספר צילומים כחלחל אף יותר בהשתתפות פיגורות כמו נעמי קמפבל בת ה־19, והאלבום, עם שיר הנושא שיצא כסינגל מוביל: "ארוטיקה". צעדה בגאון אל הכישלון. Erotica:כל הקטע עם "ארוטיקה" זה שהוא בא ברע. מה זה רע? מדונה עשתה הכל כדי שישנאו אותה, גם דרך האוזניים וגם דרך העיניים. כל קמפיין "ארוטיקה" ניחן בקריאייטיב עוין: צילומים מגורענים, דיזולבים מטושטשים, ביטים קפואים וקודחים, תחושה אפלה וחורשת רעות – כל מה שאפשר לכנותו סליזי, דקדנטי או קינקי היה כאן. בעיקר פיתחה מדונה לוק של מלכת סאדו בווארית משנות ה־30 (שהרי אין מעוררת מינית יותר מאסתטיקת הרייך השלישי, לא?), ובמרכזו עמדה שן זהב מנצנצת (מדונה נראתה בעיקר בשחור־לבן בפרוץ הקמפיין), שכל העולם פשוט בהה בה אחוז בחילה. באימאג' המפורסם ההוא היא מכופתרת עד סנטר בחליפת צווארון נוקשה – בניגוד גמור לדימוייה העירומים לחלוטין או כמעט לחלוטין (הצילום המפורסם עם המטבעות על הפטמות הוא מאותה עונה), שהקיפו את הקהל מכל עבר. ובעיקר, בניגוד לכל שירי הפופ אמצע הדרך שלה, שפיתחו מיקום ברור ונגיש בין דאנס לרוק וקנו לה תהילת עולם – מדונה עברה לעשות מוזיקה אחרת. חופרת, מרושעת, מעורפלת. תכנותי מקצבים חסרי רחמים, שמקומם טרם יכירם ברדיו העולמי. טראקים.אז מה הקטע להוציא אנטי קליפ שכולו שחזורי וינטג' פורנו, סטיות פין־אפ והתרחשויות במרתפי סאדו־מאזו ל־MTV? לא היה לה ברור שיצנזרו אותה ויעיפו אותו מפלייליסט שעות היום? "Justify My Love" צונזר על פחות מזה רק שנה לפני כן. אבל לא, מדונה ידעה בדיוק מה היא עושה: היא אשכרה צימצמה במו ידיה את ערוצי ההפצה של יצירתה. "אני לגמרי מקבלת את גניזת הקליפ שלי על ידי MTV", הסבירה אז, עם שן הזהב המנצנצת. "אני מתעסקת בחומרים למבוגרים, אם ילדים לא יכולים להיחשף לזה, אני לא מתנגדת לכך". תוסיפו לזה חרמות מהוותיקן דרך ביירות ועד סינגפור, התנפלות רבתי של מבקרים מזועזעים ועטיפת אלבום שטוחה ומינימליסטית, נטולת עור – וקיבלתם חתיכת מוצר פרימיום, בלתי מושג כמעט, לא מובן מאליו, שמראש לא נועד להימכר בכמויות של האלבומים שקדמו לו. "מתעסקת בחומרים למבוגרים". Fever:"ארוטיקה" היה רחוק מלהמשיך לבסס את מעמדה של מדונה כיצרנית להיטים רדיופוניים המחניפים לאוזן הכל משפחתית. ב"ארוטיקה" היה לנו עסק עם אמנית מיצג בלתי מתפשרת, נועזת, צורמת, אנטגוניסטית. חובבי הקיטש בסוף 1992 נמסו אל פסקול "שומר הראש", הציניים והאיכותיים רכבו על "Automatic for the People" של REM, מי אהב את "ארוטיקה"? אף אחד. גייז, ווירדיות ופרוטו־היפסטרים. וקלאברים, אבל אם לא קראו להם ככה עדיין, אז הם בטח לא היו קיימים. "ארוטיקה" היה האלבום הראשון של מדונה שלא הגיע לראש מצעד המכירות, ומיד הכתירו אותו ככישלון. משפט המפתח, שבדיעבד נדמה כי מדונה ממש שקדה על טביעתו, היה "היא הלכה רחוק מדי". וזה נכון. מדונה באה להתריס. הצלחתם לבלוע את הצפרדעים הקודמות שהיא האכילה את העולם? אז הפעם אין לכם סיכוי, החרא הזה פשוט לא יורד בגרון.

קאמפ בפרצופה של המדיה "ארוטיקה" היה אלבום בועט מאוד מבחינה ז'אנרית ותדמיתית. מדונה נצמדה לשפ פטיבון, די.ג'יי ומפיק ניו יורקי עולה, עדיין צעיר ורעב; שיתוף הפעולה ביניהם החל ב"ווג", שהפך ללהיטה הגדול והמזוהה ביותר, ובהפקתו ההאוסית גם החזיר אותה לקשר ההדוק שהיה לה עם סצנות האנדרגראונד האורבניות. בתחילת דרכה הרי היתה נערת דיסקוטקים שפימפמה את סגנון הלאטין פריסטייל העולה של אז - פן שכמובן נזנח עם ההעפלה לבימות הרוק הגדולות. אבל בגיל 34, בכושר שיא מנטלית, פיזית, מינית, יצירתית ואמנותית, מדונה הרשתה לעצמה לקרוא דרור לאישיות האמיתית שלה: חולדת מועדונים ווירדואית, נימפומנית, אקסטטית, אקלקטית, קשוחה, מסתורית ושתלטנית. כל המסכות והתחפושות וההתחזויות וההצגות ששמה על עצמה ביתר שאת, דווקא חשפו בברוטאליות את הישות הבשרית שמאחוריהן. האלטר אגו שהמציאה לעצמה, המציג את עצמו בתחילת האלבום כ"דיטה" ("אני אהיה הפילגש שלך הערב"), היה 100 אחוז אותנטי. בוודאי יותר מכל אסתר שהיא תנסה למכור לנו בהמשך.נודדת אל מאפליית המועדונים של הוליווד. Deeper And Deeper:והוא היה אלבום עמוס מאוד מבחינה דרמטית. בקולנוע רשמה מדונה כישלונות צורבים, אך בשיריה כאן החליקה במומחיות אל דמויות ופשטה ולבשה כל אישיות שחפצה באותה קלילות שבה החליפה תלבושות על הבמה. איכויות ההגשה שלה מרקיעות כאן גם בשיר שכולו לחישות נטולות מלודיה – הקתרזיס נובע מדקויות המשחק שהיא מפגינה, מהאופן שבו היא יורה את מילותיה המתגרות, מליטוש המבטאים והגוונים הקוליים הדקים והמכאניים שהיא שייפה לשיא. ובעיקר הוא היה אלבום מורכב ומתוחכם מבחינה מוזיקלית. החל בשיר הנושא, שקיצץ את תכנותי התופים של סגנון הניו ג'ק סווינג הגוסס אל קרעי סימפולים מבריקים  ("ג'אנגל בוגי" של קול אנד דה גנג - שנתיים וחצי לפני ספרות זולה, וא־קפלה מפורסם של אלילת הזמר הלבנונית פיירוז), דרך מקצבי הגראז' הFאנקיים של "Bye Bye Baby" והגרסה המושמצת של הסטנדרט "Fever", ועד ניצני הגטו־טק של "Thief of Hearts" ו"Words" – מדובר באלבום קונספט (אחד היחידים בתולדות הפופ ההמוני המודרני) עקבי, מהודק, מחושב ברמה לא אנושית כמעט, וטומן בחובו זרעים של רבים מהסגנונות האלקטרוניים שימלאו את העולם בשנים העוקבות.וזה עוד לא הכל. חוץ מפטיבון הצטיידה מדונה בבחור בשם אנדרה בטס, שהפיק שלוש רצועות חריגות באלבום, המייצרות בו רובד יצירתי נוסף, אחר, חמים יותר. הראשונה שבהן, "Where Life Begins", עוסקת כולה ב... ובכן, נשיקה עם אותו איבר שהכותרת מלמדת עליו; צמד האחרות לא נופלות ממנה, ומביאות מרקם צלילי ג'אזי, היפ הופי, חם ומלא נשמה, המתפקד כלב פועם, חושני ומאיר בנבכי הקרחון האפל ונוטף המיניות המעוקמת שבו הוא נתון. כמעט שכחנו כמה היא יפה. Rain:כולן מוכרות לנו היום פנטזיה מינית. בריטני או ביונסה, ג'יי לו או שאקירה, אף אחת לא מתכחשת לתאוות היצרים המכתיבה את צריכתנו. אך בעוד ריהאנה, למשל, מוכרת לנו פנטזיה ברורה ומחניפה – אני אהיה מושלמת וכנועה, אתה תהיה המלך – מדונה של "ארוטיקה" מכרה לנו פנטזיה עכורה, מאיימת, מעוותת. אני אהיה מוזרה, אתה תאבד שליטה. אני אכתיב את הקצב, אתה תבדוק אם אתה גייז. בקליפ של "Fever" היא התכסתה באבעבועות ורודות; הקליפ של "Deeper and Deeper" הראה אותה נודדת מממלכתה הניו יורקית אל מאפליית המועדונים של הוליווד בתצוגת סליז הכי אמינה שאפשר; בקליפ של "Bad Girl" היא ליקקה מאצבעה אוכל לחתולים; ובכלל – עד הקליפ של "Rain" העולם כבר הספיק לשכוח שהיא נראית טוב. מדונה הפכה למפלצת גרוטסקית, ירקה קאמפ בפרצופה של המדיה וכמעט ויתרה על הרדיו האמריקאי. מדונה עשתה הכל כדי למכור פחות.בדיעבד, כל הקטע הזה שהיו אומרים על מדונה שהיא ממציאה את עצמה מחדש מגיע מכאן. מנקודה זו, שבה מדונה חצתה את הגבולות, עברה אל המקום האחר, הביאה את האדם שבה אל האמנות שלה. מרגע זה, כל דבר שהיא תעשה יהיה בעצם המצאה עצמית מחודשת: בהתחלה ריכוך דרך התמקדות בבלדות, בהמשך הקפצה ורענון עם השיבה לדאנס. אבל לעומק, למושחזות, למומחיות ולמורכבות של "ארוטיקה" היא כבר לא תשוב לעולם. את הקו הזה היא כבר יישרה.מאז, הטקסטים שלה יבקשו לגלות את מכמני נפשה - אך יישארו קלישאות אינפנטיליות. על מגע ישיר שלה עם האנדרגראונד איש כבר לא מעז לחלום, היא הרי מריעה לאוויצ'י בפסטיבלים של ערסים. בדיוק עשור אחרי "ארוטיקה" מדונה כבר רקמה כישלון נוסף (האלבום "American Life"), שממנו שוב לא התאוששה. שלושה עשורים בדיוק חלפו מאז השיר הראשון שלה; היא מאובנת עכשיו. אבל נציב המלח הזה הביט פעם אל סדום הבוערת, בטרם קפא בו בשרו; ו"ארוטיקה" הוא בדיוק המחזה שנגלה לעיניו: חוטא, הרסני, סוער ופתיין. מי לא היה רוצה לחזור לשם?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ