אנטי פופ: כריסטינה אגילרה כבר לא מחפשת אישיות

הסינגל החדש של אגילרה הוא תוצר פופי רדוד שמוכיח שאגילרה התייאשה מלנסות להיות מיוחדג'ת. וגם: קיישה לא מתביישת למחזר וכריס בראון דווקא מצליח, אבל למה?

יפתח אילון, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפתח אילון, עכבר העיר

הקריירה של כריסטינה אגילרה הפכה בשנים האחרונות לחתיכת סמרטטת שגם ההומלסים של אלנבי יהססו לעטות. מרגע שליידי גאגא הגיעה לעולם, הבוסקילה העולמית הזאת הפכה לא רלוונטית בעליל ורשמה כישלון אחר כישלון. כן, הלהיט שהיה לה עם מארון 5 בשנה שעברה, ובכלל כל ההשתתפות ב-The Voice, עוד מקנים לה נוכחות תקשורתית, אבל זו מתמקדת בעיקר בגזרה הדשנה שלה; אגילרה הזמרת היא סוס די מת.ואיך נשמע סוס מת כשרותמים אותו לכרכרה המובילה בעיר? כמו הסינגל החדש שלה, Your body. בעלילה: כריסטינה יוצאת לפיק-אפ, אוספת אנונימיים, וזה בסדר אם הם לא יודעים את העבודה כי אז הם הולכים והיא גומרת לבד. וזה פאתטי כמו שזה נשמע: אחרי 13 שנות קריירה, כריסטינה מקפלת יפה את הזנב בין הרגליים, מודה בתבוסתה ושמה את מבטחה במקס מרטין – המפיק השבדי שהמציא את בריטני ספירס והבקסטריט בויז, ויצרן הסינגלים הרווחי ביותר בארצות הברית בעשור וחצי האחרונים. היא כבר לא מנסה לשכנע אף אחד שיש לה אישיות, אלא פשוט צועקת "או או או" כמו שכתוב במתכון. חמושה במלודיה אינוואלידית והפקת אלקטרו-פופ המדגימה קורבן אופנה מה הוא, אגילרה חוזרת לשורשים ומפציצה עם שלוש מילות המפתח של הסגנון שלה: צ'יפ, צ'יפ, צ'יפ. ריגרסיה קשה. כריסטינה אגילרה:היא גם לקחה את מלינה מסטוקאס, הבמאית האהובה על ריהאנה וגאגא, שתביים לה את הקליפ המקושקש והטינאייג'רי הנלווה, והעובדה שהוא בעצם עושה עבודה טובה מעידה כאלף עדים כמה השיר הזה מחורבן וכמה אין לכריסטינה אגילרה מה להגיד. היא הופכת עכשיו הלכה למעשה למונומנט של ניהול אומנותי כושל, תעודת עניות לחוסר הקלאסה האמריקאי באשר הוא. כשהיא התחילה, שיווקו אותה כ"בריטני שיודעת לשיר"; לאורך הקריירה הזאת, רבים פנטזו על היום שבו תניח הריאה המהלכת את ידיה על חומרים ראויים והפקה מחמיאה. חלק גם ניסו, ברמות שונות של הצלחה. אבל היא כל כך גמורה, מעושה ומתנשפת בנוכחותה המוזיקלית כעת ששום דבר כבר לא יושב עליה, בטח שלא יורו-סינת' רפה-גרוב. בואו לא נתייפייף: אין כבר מה לעשות עם הדיווה הבלה הזאת זולת ריאליטי עם זווית תזונתית/קולינרית, אבל בקרוב יגיע גם אלבום.

ללא בושה אחת אחרת שעושה הרבה יותר טוב את עבודת איסוף הטראש הזאת שאגילרה מתרשלת בה היא קישה. מדובר במעין נטלי דדון של עולם המוזיקה: השלם נופל בהרבה מסך חלקיו איכשהו. היא אמורה להיות המובילה בז'אנר שלה, היא היוצרת – או יותר נכון, הקופירייטרית – המרכזית של החומרים שלה, והיא לא מתביישת משום דבר, גם לא מלחזור שוב ושוב על אותו השיר. ועדיין היא יותר שימושית כשק אגרוף לכותבי פאנצ'ים מאשר כל דבר אחר. הסינגל החדש שלה Die Young הוא הראשון מתוך אלבומה השני אבל יכול היה באותה מידה להיות גם השני מתוך אלבומה הראשון, והפזמון המורבידי במילותיו ועולץ במנגינתו הוא, בעצם, הדרך היחידה להבדיל בין השיר הזה לשאר הקרקורים שלה ושל בית ההפקה שלה (שאינו רחוק מזה של הסינגל הקודם שדיברנו עליו – המפיק דוקטור לוק הוא מעין בן-טיפוחים של מקס מרטין). קופירייטרית מנוסה. קישה:ליין הסינתיסייזרים הניו-ווייבי שהוא מתהדר בו צורם לא פחות מקולה העקמומי והפקאצי של הזמרת, ובעצם כשחושבים על זה כל פרט בתמונה מאוד הולם את מקומו, למעשה. קישה היא תופעת טבע מתבקשת בנוף הגיאולוגי הנוכחי של עולם המוזיקה, היא מובנת מאליה כמו גשם בחורף וירוקת הפושה אחריו בסלע. תכל'ס היא מלחינת פופ לא רעה, הבעיה שלה היא מחסור בכריזמה (כפי שיעיד Till the world ends שכתבה לבריטני ספירס והפך ללהיט), אבל על זה גם פרגי התגברה איכשהו. וכל עוד היורו-דאנס המעפן-בכוונה הזה יישאר הסאונד המוביל בטופ פורטי, גם לא תצליחו לנגב אותה לגמרי מהשימשה שלכם.אוהבים מניאקים? וזו באמת אחת העונות המכוערות ביותר העוברות על המצעדים העולמיים. בגלל זה גם גנגנאם סטייל פוגע בעצב חשוף וצורב ומבאס את כולם, למרות שהוא בעצם נורא מצחיק ומשמח. הינה, קחו את כריס בראון, ילד ערס זבל שיש לו ה-כ-ל. כל מה  שאפשר לרצות וגם מה שלא. אפילו כישרון, אבל – וזה למה הוא באמת היורש של אר. קלי – אמריקה עפה עליו לא בגלל זה, אלא פשוט בגלל שהוא מניאק. בשיר החדש שלו Don't judge me, סינגל שני מתוך אלבום חמישי, הפזמון הוא "אל תשפטי אותי/אחרת יהיה פה מכוער לפני שיהיה פה יפה", והבית - "אני לא אכחיש לך מה שהם אומרים עליי/ כי הרוב נכון". אם הוא רק ידרוס עכשיו מישהו עם טרקטורון הוא בטח ישבור גם את שיאי המכירות של מייקל ג'קסון. אל תדאג, לא שופטים. כריס בראון:מעבר לזאת שמדובר בבלדה גנרית המושטת על טייס אוטומטי, מדובר גם בצעד אחורה מבחינת תהליך ההתפתחות המוזיקלית (האיטי, העקום והמפרך) בו פצח בראון באלבומו הקודם, והפקה ילדותית למדיי מבית היוצר האמון גם על ג'סטין, סליחה, ביבר. ואומנם בדקה הראשונה עולה תחושה של הכרת תודה על כי נחסכת מאיתנו זוועת הדאנס של הסינגל הקודם Don't wake me up, ויש אפילו קטע מגניב כזה שהביט בנוי מנקישות ואיוושות כאלו, אבל הביצועים הקוליים של בראון גנריים ומצועצעים להכעיס, והפזמון לא מחזיק אוזן. בקיצור אם אתם הייתם ריהאנה גם אתם הייתם חוזרים אליו, אז חלאס עם הפוזה, אה?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ