אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישיב כהן: "לדבר על מוזיקה זה הכי טוב שיש"

ישיב כהן חופר על מוזיקה מעולה בחוג לתולדות המוזיקה כבר שנים. עכשיו, עם Men Of North Country, הוא גם עושה כזאת משלו

תגובות

צניעות היא תכונה מתעתעת. בעיר שבה חצי מהאנשים עושים איבנט לזה שהם קמים בבוקר ומתעקשים לצעוק את השיט שלהם הכי חזק גם כשהם היחידים שהוא מעניין אותם, קל לתת תשומת לב פעוטה מדי לחרשי התרבות האמיתיים שמסתובבים בינינו, אנשים כמו ישיב כהן. בזמן שהשאר מדברים, כהן – מוזיקאי, די.ג'יי, יועץ מוזיקלי ואנגלופיל מוצהר, פשוט עושה. החוג לתולדות המוזיקה שייסד עם שותפו גיל אהרונסון ב־2003 פועל עד היום בקוזה נוסטרה וחוזר השבוע לסמסטר נוסף; הבייבי שלו TelAviv SoulClub, שבו הוא מתקלט עם האחים נאמן, הלהיט את הקיץ החם ממילא; ההרכב הטרי שלו, Men of North Country, נמצא כרגע בטור בגרמניה, ובמקביל לכל אלה ובלי להזיע הוא מתחזק זוגיות ארוכה עם העיתונאית והמוזיקאית דנה קסלר, ויחד הם אחראים ליצירת מופת בת שנה וחצי העונה לשם יואל.מה שכן, בלקבל מחמאות עוד יש לכהן דרך לעשות. נבוך ונזוף, בחדר עבודה שקורס תחת עומס התקליטים, הוא מתפתל על כיסא עץ חורק כאילו אנחנו בעיצומו של שלב ההכרזה על גזר דין נגדו, בשאיפה שהרגע יחלוף ונוכל להתחיל ולדבר על מה שהוא באמת אוהב – מוזיקה.לא מוזר לדבר על מוזיקה?"המממ... לא, לא נראה לי. לדבר על מוזיקה זה הדבר הכי טוב שיש. זה השיחות הכי כיפיות בעולם. מה עושים כששיכורים, מדברים על מוזיקה, לא? לפחות אני. אבל בחוג לתולדות המוזיקה הדיון הוא לא מוזיקולוגי כזה שמוציא את הפאן. לא דיבור שכלתני שמתעכב על הרמוניות וסולמות, גם אני לא מבין את זה. יש הרבה עניין של היסטוריה, של המשמעויות התרבותיות, הפופיות, ואם האהבה של המרצה לנושא עוברת, זה הכי טוב. זו בעצם ההנחיה היחידה שלי – לדבר על משהו שבתקופה הנוכחית קרוב אליך ללב. העניין הוא לבוא ולנסות להמיר, להדביק. הרבה פעמים זה עובד". הלהקה הזו היא אנומליה. MONC:

אקסטנציה של חנות תקליטים התוכנייה של הסמסטר הקרוב שואפת להמיר אתכם, ואם לא, היא תשמח סתם לפתוח לכם את הראש למוזיקה שאתם לא מכירים, להחזיר אתכם לאהבות ישנות או לשלוח אתכם הביתה עם שיר שנדבק לראש או תובנה תרבותית מהדהדת. בן ריפתין, מומחה ל־Jesus and Mary chain, יפתח את הסדרה לרגל הגעתם המתוכננת לארץ. בהמשך, אייל רוב ידבר על הייצוג של תל אביב בקליפים הישראלים בניינטיז ואחרים ידברו על שירי קמפיינים לנשיאות בארצות הברית. "לא באים הרבה מוזיקאים", כהן מעיד, "הם יותר בקטע של מי אתה שתלמד אותי. אלה שבאים הם אוהבי מוזיקה, אבל גם כאלה שרוצים לצאת ולהתראות, לפגוש אנשים עם שיגעון זהה לשלך". ממש קהילה."אני תמיד רואה בזה מין אקסטנציה של חנות התקליטים של פעם. בעיני מוכר התקליטים זו הפוזיציה הנעלה ביותר שהאנושות יכולה להגיע אליה. את אורן ויורם מהאוזן השלישית אני ממש מעריץ", מציין כהן, בעצמו בעל עבר מפואר בטאוור רקורדס, קצת אחרת ופיקדילי. "רוב הדברים שאני קורא עליהם במוזיקה נכתבו על הפיפטיז והסיקסטיז, שם תמיד יש את חנויות התקליטים שבהן אנשים נפגשו והרכבים צמחו, כל הרומנטיקה הזאת שקשה לי לדבר עליה. כשאתה עושה את זה באופן רציני ואיכותי אתה הופך לסוכן תרבות של אנשים, ויוצר עבורם מסגרת שכונתית קהילתית שנעלמת מאז שרוב המפגשים הפכו וירטואליים". כשהתחלת את החוג, האינטרנט עוד היה בחיתוליו. מה גרם לך ללכת על זה?"האמת שהכל התחיל מחבר שלי דב, שהוא מין מומחה נחבא אל הכלים. הוא יודע הכל, וכשהוא מדבר איתך על מוזיקה, הוא לא במודע ממש מכניס אותך לאיזה דיבוק. נורא רציתי להביא את זה להמונים, באמת, רציתי שיהיה מקום שבו דב יוכל לדבר לכולם. היתה לי פנטזיה לעשות את זה בבית, אבל הוא לא היה מספיק גדול. ואז הבעלים של קפה תם הציע לי לעשות את זה שם. מה שמצחיק הוא שעד היום היחיד שלא הצלחתי לשכנע לדבר בחוג זה דב", הוא צוחק, "פעם אחת אפילו הבאתי אותו בכוח שינסה, הוא התחרט ברגע האחרון ובסוף הקרין בחצי מההרצאה סרט, ובחצי השני דיבר עם עיניים מושפלות לרצפה. נורא התבייש. אבל יצא מזה החוג". לא מכוונים לשוק המקומי. MONC:בינתיים קמו בעיר מקומות נוספים שגילו את קסם ההתכנסות. את כהן זה משמח, "כמה שיותר, יותר טוב", הוא קובע. "גם דנה ואני נשתתף בסדרת הרצאות באוזןבר, אבל זה שונה, כי השיקול הכלכלי שם הוא פקטור. הדברים שהם ידונו בהם יותר מוכרים. רוב גאוותי היא על המפגשים בחוג שעוסקים בדברים קטנים ואזוטריים, שפחות מקבלים חשיפה. באים אליהם פחות אנשים, אבל במפגשים האלה רואים את האהבה לדבר. משהו שאתה מרגיש מאוד לבד בו, ואז המרצה, שגם לו חשוב במיוחד להראות כמה הדבר הזה יפה, נותן לך להרגיש ביחד. תמצאי מזה פחות כשמדברים על משהו שכולם אוהבים".אז אין לכם שיקול כלכלי."לצערי, ממש לא", הוא צוחק שוב, "אבל ברצינות, הרבה פעמים שואלים אותי למה אני עושה דברים אזוטריים שמגיעים אליהם בסביבות ה־15 איש. אני חושב שבדיוק בשביל זה. לדעתי, אם לא היו המפגשים האלה, לא היתה לחוג זכות קיום. אם נדבר באופן יותר פילוסופי, אני לא חושב שיש זכות קיום לחברה שאין בה את הדברים הקטנים בשוליים, את החוליות החלשות. לצערי, בארץ המיינסטרים נורא הרסני, הוא חונק את הכל. אז אני מאוד מקפיד לתת לזה מקום".

אנשים מפסיקים לקלוט על רקע הדכדכת הקיומית, נעים במיוחד לגלות שיש מי שמקשיב ואוהב גם בשוליים ולפעמים אפילו עובד בשבילך. הטור הנוכחי של MONC, למשל, נתפר על ידי חובבים נלהבים מגרמניה. "בצירוף מקרים משונה פנה אלי בפייסבוק בחור מהמבורג שחיפש עוד חומרים של מונק, ואמרתי לו שהוא הגיע למקום הנכון", מספר כהן, "הוא נורא רצה שנגיע להמבורג, ויחד עם בחור מדסאו הם ארגנו את הטור. ההסתברות של הדברים שקורים עם הלהקה הזאת מופרכת". איך זה מרגיש להיות בפרונט?"מרגיש מעולה, כל העניין של האלבום מרגיש סבבה, כמו לידה. גם בחוג אני עומד ומדבר מול אנשים, וגם בסולקלאב אני מתקלט, וזה לא פחות חושפני. חוצמזה, אני לא מתייחס לזה ככה, יש איתי עוד שישה חבר'ה מאוד משופשפים". כהן שופך סופרלטיבים על חברי הלהקה ועל הכימיה ביניהם, ואפילו מסכים לחשוף לרגע את קבוצת הוואטס אפ שלהם, שרובה המכריע מלא בתמונות של אוכל פיינשמקרי שהם מכינים בעצמם, הזדמנות פז לדבר עם כהן בעל הבייבי פייס הנצחי על איך זה להפוך לרוק סטאר לקראת העשור החמישי לחיים, כשכולם מסביב עסוקים בלהתברגן. "משהו בתל אביב נורא מתברגן, אתה רואה את זה גם על מוזיקאים", הוא מביע חשש אמיתי. "בכלל, לאנשים בארץ יש את הקטע הזה שאחרי שעושים צבא ואוניברסיטה ו'מתחילים את החיים', אז גם מפסיקים לקלוט, כאילו עד כאן. זה מצחיק. בחו"ל זה ממש לא ככה. באנגליה אתה פוגש בני 50 ו־60 בפאב, הכי מעודכנים ומלאי חיים ואוהבים את הדבר שלהם. המחשבה שסבל הוא חוויה מכוננת וההנאה היא מותרות מושרשת פה. והקיפאון הזה מביא למרמור".גם אתה מועד לפורענות. נהיית אבא עכשיו, כמה סמים ורוקנרול אפשר לעשות בטור כשיש אסיפת הורים לחזור אליה?"אני עוד לא ממש יודע. זה כמובן מגביל מאוד מבחינת זמן. אבל זה חלק מהעניין לעשות ילדים. פשוט עושים את זה, ואת רואה שזה די מדהים. אבל כל עוד אתה עושה את הדבר שלך ונמצא במחיצת אנשים שעושים את הדבר שלהם, הכל מסתדר. ויש לי אשה בבית שאני לומד ממנה כל הזמן, כמה שאני יודע, היא יודעת פי שניים ממני, כך שאני כל הזמן נמצא בסטייט אוף מיינד של למידה". איך זה באמת לגור עם מגה פרסונליטי?"את מתכוונת עם אורקל? מהבחינה המוזיקלית זה מדהים. אני חושב שהיא אפילו שברה את האנטי שהיה לי לאייטיז", הוא מהרהר בעיניים נוצצות, "עד כדי כך". מתי תרימו כבר להקה ביחד?"לא יודע, בטח נהרוג אחד את השני". בשלב זה נכנסת קסלר לחדר עם בגדים לתינוק. "היא שאלה אותי על שיתוף פעולה בינינו, מה את אומרת?", הוא שואל בתקווה. "אתה ואני? חשבנו על זה, אבל הוא לא מנגן ואני מנגנת רק בס", היא אומרת. "אני אמרתי שבטח נהרוג אחד את השני", הוא מסגיר. "כן, אנחנו עושים מספיק דברים ביחד", היא מסכמת.מפחיד להתבגר?"לא באמת, כי יש לי את דנה. שנינו מאוד מודעים לפחד הזה ויכולים לדבר עליו. אני לא רואה אותה מתבגרת, האמת שלפעמים זו קצת בעיה... אבל אני לא חושב שזה מעסיק אותי ממש. אני מאמין שתמיד אני ארצה למצוא את הסבן אינץ' הבא שלא שמעתי, תמיד יהיה את הפורטי פייב הזה, ואז אני אשים אוזניות ואגיד פאק, מה זה. לא, אני לא חושב שזה ייעלם. ואם אני אצליח עם הסולקלאב והחוג לגרום לעוד כמה אנשים לא להרגיש בודדים מדי, אז מה טוב, בסך הכל אני מבסוט".

כתבות שאולי פספסתם

*#