לבד בברוקלין: סולן The Drums יוצא לקריירת סולו

מארק רונסון הזמין אותו לכתוב שירים להפקת בלט פופ של בית האופרה האנגלי. זה נגמר בזה שג'ונתן פירס, הסולן של The Drums, יצא לדרך עצמאית. כבר לא החבר הכי טוב

עידן חגואל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן חגואל, עכבר העיר

ג'ונת'ן פירס ממתין על ס­פל תה עם דבש ("האמת שאני מחלים משפעת") בפינה עמומה בסמית ומילס שבטרייבקה – אורוות סוסים בגלגול הקודם של מנהטן, המתפקדת כיום כפאב טרנדי עם תפריט מינימלי של מנות לובסטר יוקרתיות. כל שערה בלונדינית בתספורתו מונחת במקומה. במהלך השיחה הוא יפרע אותה לא מעט, אך היא תמשיך לציית לאלי הרוק ותשוב לאותה צורת קסדה מוזהבת. הרושם השטחי השני מגיע עם הלחיצה; כפות הידיים שלו ענקיות. באופן מפתיע, פירס (30) מתגלה כברנש מגודל שמיתמר מעל ה־1.80 מטר שלי בראש. הוא מתוודה על רעב גדול ואנחנו מזמינים לאכול.   הראיון עם The Drums נקבע חודשיים מראש. יום לפני המפגש בינינו, נודע כי יתקיים רק עם הסולן הכריזמטי שלה. להקת האינדי־פופ, שקמה בברוקלין ב־2008 וזכתה מאז להכרה בזכות רצף שירי פופ מהירים ושוברי לב, שייכת למעשה רק לפירס ולג'ייקוב גרהאם (28). שאר המוזיקאים בה באים והולכים. "אני וג'ייקוב נפגשנו בקייטנת תנ"ך בגיל 13", מסביר פירס, בן לכומר מיסיונר שמרבה לטייל באפריקה ולהטיף לנצרות. הילדות בבית נוצרי אדוק בחווה שבצפון מדינת ניו יורק הבריחה אותו לברוקלין בגיל 19. "שנינו אהבנו את קרפטרווק. לא הכרתי אז אף אחד שאהב את המוזיקה שאני אהבתי, אז מיד התחברנו ובילינו את אותו קיץ בלשמוע מוזיקה וליצור. לקח לנו כמעט 13 שנה לחבור שוב ולעשות מוזיקה אמיתית ביחד, אבל זה קרה". לא סתם ג'ייקוב לא נכח במפגש. הסיבה הרשמית היא ביקור משפחתי מחוץ לעיר, אבל פירס הוסיף שלמרות שהם עוד מופיעים פה ושם, הלהקה די בחופש. "הוצאנו שני אלבומים ואי.פי תוך ארבע שנים, וזה מרגיש כמו הרבה", הוא אומר, "עכשיו אני עובד על אלבום משלי". פשוט אהבתי שירי פופ שוברי לב. Best Friend:

לו ריד מקבל את כל תשומת הלב במהלך החודשים האחרונים פירס רוקח אלבום ראשון בלי ג'ייקוב. "את רוב החומרים של הלהקה כתבתי, ניגנתי והקלטתי בעצמי, אבל הפעם עשיתי הכל לגמרי לבד", הוא אומר. הכל התחיל כשמארק רונסון הזמין אותו לכתוב כמה שירים להפקת בלט פופ מודרני ראשונה מסוגה, שאותה הלחין רונסון בעבור בית האופרה האנגלי. "מארק כתב את המוזיקה ושלח לי. אני כתבתי את המילים ושרתי. זו הפעם הראשונה שעשיתי משהו לבד. אני בטוח שהייתי מקליט אלבום סולו בכל מקרה, אבל זה היה זרז". את האלבום, שהחל לכתוב לפני כחודשיים, סיים לנגן ולהקליט לפני ימים ספורים, וכעת הוא עובד על המיקסים. "בניגוד לאלבומים הקודמים, הפעם הבאתי מישהו שיעשה את המיקסים, כי רציתי שזה יישמע יותר מרשים", הוא אומר. במקביל, עבר לסוכנות אמנים חדשה, כזו שמייצגת גם כוכבים ואגדות מוזיקליות כמו בריאן פרי ולו ריד. פירס מגחך על קפיצת המדרגה היחצנית: "כנראה שזו החלטה די רעה, כי לו ריד מקבל את כל תשומת הלב".פגשת אותו?"אני לא מהאנשים שמתרגשים לפגוש אנשים אחרים. זה לא שאני מתרגש מעצמי יותר מדי, אבל אני אף פעם לא מסונוור מכוכבים. מאז שהייתי ילד העברתי את החיים יותר בלהתבונן מאשר בלהשתתף. אני לא חלק מקהל של אנשים שמתלהב ממשהו, אני תמיד בוחן את הקהל הזה מבחוץ. זה לא בטבע שלי להעריץ. לפעמים אני חושב שהחיים שלי היו הרבה יותר קלים אם רק הייתי יכול למלא זמן בללכת להופעות ולהגיד: 'וואו, הלהקה הזאת מדהימה!', או בלחוות כיף עם החברים שלך, סגנון חיים כזה שבו תופסים רגעים בזמן בתמונת פולארויד. כמו כל הקטע של אינסטגרם. הייתי תחת לחץ לפתוח חשבון, אז עשיתי את זה לפני כמה חודשים, ויש לי רק ארבע תמונות שם. בכל פעם שהעליתי תמונה זה הרגיש לי מאוד לא טבעי".פירס כנראה באמת גרוע בטרנדים. לראיה, הצעד הראשון של The Drums כלהקה היה לעבור לפלורידה. "זה היה ניסיון להתרחק מכל מה שטרנדי ומקובל", הוא מתגונן, "פשוט אהבתי שירי פופ שוברי לב, אז כתבתי אלבום של 12 כאלה". לפני האלבום הראשון שלהם יצא אי.פי ובו הלהיט שהזניק את הלהקה קדימה, "Let's Go Surfing", להיט אינדי סרף לא מתרפק ואופטימי שניסה לתפוס את רוח הנעורים וההתחדשות שנשבה בארצות הברית עם בחירתו של ברק אובמה לנשיא. אם אובמה ייבחר מחדש תנחת עליך אותה השראה? "אני עדיין מאוד מתלהב מהרעיונות שלו וממה שהוא רוצה לעשות, אבל אני לא חושב שאכתוב עוד שיר על זה. אני לא אוהב לעשות את אותו הדבר שוב. אני אנווט את ההתלהבות שלי למקומות אחרים, כמו לתרום לקמפיין שלו. לפני שבועיים הוא נאם איפשהו וביקשו מאיתנו לנגן באפטר פארטי, זה היה די מוזר. אבל לא יכולנו לעשות את זה כי לא כל חברי הלהקה היו בעיר".רוח הנעורים וההתחדשות. Let's Go Surfing: פירס הודה בעבר שהוא אסיר תודה לשיר שהזניק את הקריירה שלו ושל ג'ייקוב, אבל באותה נשימה גם סולד ממנו. "אני חושב שמוזיקה ממש שמחה זה לילדים. אני ריאליסט, אני מעדיף סרטים דוקומנטריים או חדשות, ולא אוהב בדיה, אלא אם היא עשויה ממש טוב. עצב הוא הרגש הכי יפה מכל הרגשות, יש לו טקסטורה חמימה. שמחה נמשכת כמו דקירה קצרה בחיים, אני לא יכול להזדהות עם זה".האלבום השני שלכם, "Portamento", נשמע כמו יומן אישי."המילים מתארות תחושות כלליות בדרך כלל, אבל יש כמה שירים שמבוססים על רגעים מאוד מסוימים בחיים שלי. האלבום הראשון היה יותר כללי, אבל באלבום השני רצינו להיות יותר ספציפיים לגבי הנטייה המינית שלנו ומה שחשוב לנו. אני חושב שזה יהיה קצת חסר אחריות מצידנו לא להתייחס לזה בכלל".אף פעם לא דיברתם על זה במפורש."גם אני וגם ג'ייקוב יוצאים עם בנים. אני פשוט לא הופך את זה לעניין מרכזי, כי אני לא חושב שזה כזה חשוב. אף פעם לא הבנתי למה הומואים חוגגים את היותם הומואים, כמו שאף פעם לא הבנתי את הקונספט של ימי הולדת. למה אנשים חוגגים לעצמם יום הולדת? אני יכול להבין כשמישהו עושה לך מסיבה, ואתה מקבל את זה בהכנעה. אבל לעשות ביג דיל מהיום שבו נולדת, כשלא היית מעורב בהחלטה הזו בכלל? הרי לא אמרת להורים שלך להזדיין, הם פשוט הזדיינו ונולדת. איזה מין הישג זה?".אולי כי כל כך הרבה דברים יכולים להתחרבן בדרך?"אני מניח שכן, אני פשוט לא מבין את הרצון לתשומת לב. אני חושב שאירועי גאווה לא מועילים, הם רק מפרידים את הסטרייטים מהגייז, וזה מאוד מתסכל עבורי. אני די מתרחק מכל זה, אני באמת לא יוצא לבלות יותר. אני מרגיש שימי הבליינות שלי חלפו. זה כבר לא מעניין אותי יותר".אז מה אתה עושה בלילות?"עובד על מוזיקה".יש לך בן זוג?"כן. כבר חמישה חודשים".אולי בגלל זה אתה לא יוצא בלילות."כן, אני בטוח שזה קצת קשור לזה איכשהו".מעשן?"אני לא אוהב את ההשפעה של ניקוטין עלי. אני גם לא אוהב לשתות".אז מה מרגיע אותך?"אני שותה (הוא צוחק). אבל אני לא אוהב להרגיש שיכור. אני שונא את זה, זה מרגיש די מזופת, אבל אני עושה את זה כל הזמן. אני מאוד אוהב סיגריות, במיוחד מגולגלות, זה מאוד רומנטי. אני אוהב סיגריות מבחינה סינמטית".לא מבין את הרצון לתשומת לב. ג'ונתן פירס

לוקח את מנהטן לאחר ש־The Drums ביססו את עצמם בפלורידה החלו לזרום הצעות להופעות ברחבי העולם. הם חזרו לברוקלין ("חשבנו לעצמנו פתאום, מה אנחנו עושים באמצע פלורידה?"). למנהטן פירס עבר לפני שנתיים. "אמא שלי עדיין מכנה את העיר הזו 'העיר הגדולה והרעה'", הוא אומר, "והיא משוכנעת שהמקום הזה הפך אותי למי שאני". כשנשאל אם הוריו הנוצרים האדוקים מקבלים את סגנון החיים ואת הנטייה המינית שלו, הוא צוחק ומפנה את הלחי השנייה: "לא, אבל הם מאוד מנסים. אף פעם לא הבנתי את הרצון לחיות חיים בניסיון לקבל אישור מההורים שלך, אף פעם לא נפלתי למלכודת הזו. אם בגיל 50 אתה קולט שכל ההחלטות שלך בחיים הושפעו מהציפיות של ההורים שלך, זה נראה לי פספוס". אתה דומה להורים שלך?"אני מרגיש שאני מאוד דומה לאבא שלי. הוא עומד על במה ומטיף עם מיקרופון על הברית החדשה להמוני רעבים, ואני עושה בערך את אותו דבר. שנינו משתוקקים לרמה מסוימת של תשומת לב מקבוצות של אנשים, אבל האידיאלים שלנו לא יכולים להיות שונים יותר".המשך השיחה על ניו יורק חונק את פירס, והוא משתף בלבטיו לגבי העיר, שבמידה רבה עיצבה אותו. "אני מרגיש כאילו אני בכלא, אני מרגיש נורא פתאום. אני מרגיש שאני חייב לצאת מפה, שהעיר סוגרת עלי".אבל אתה בסיבובי הופעות המון חודשים בשנה."אבל זה סוג אחר של כלא. אני אוהב את ניו יורק בעיקר כשאני חוזר אליה. הנסיעה הזו משדה התעופה לעיר תמיד מסעירה אותי. אני לא יכול שלא להרגיש שאני רוצה לגור במקום אחר. אבל אני לא באמת יכול, אני די חייב להישאר פה, כי כאן בניתי לעצמי חיים. אני גם מכיר את עצמי, אני יודע שלא משנה לאן אעבור, אני תמיד ארצה לחזור. זו עיר די מדהימה, היא הצילה את החיים שלי. אני תמיד שומע סיפורים של אנשים על כמה קשה להם לעבור לכאן, על שהם לא מוצאים את הדירה הנכונה או לא מצליחים להכיר חברים. אני, מהיום הראשון שלי בעיר הרגשתי שהיא מחבקת אותי, אז עכשיו כשאני שוקל לעזוב אני באמת מרגיש אשם. כל כך אשם שכשאני מתחיל לחפש מקום אחר לגור בו אני מיד מפסיק ומשנה את דעתי".תצא לסיבוב הופעות כאמן סולו?"מוקדם מדי לדעת. אני מעדיף לעשות סיבוב קצר של כמה ימים: ניו יורק, לונדון ופריז. אני די סוס עבודה, כל עוד אני עסוק הכל מעולה".אתה רואה את עצמך מופיע בעוד 20 שנה?"אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה עוד 20 שנה, כי זה מפחיד אותי עד מוות. אני בטח אהיה זקן מדי להיות על במה, אז סיבובי הופעות יהיו מחוץ לחשבון".לאונרד כהן, בוב דילן, מיק ג'אגר?"זה תמיד מדכא אותי, זה לא מסעיר אותי".הבמה משנה אותך?"אנשים תמיד שואלים אותי לפני הופעה, 'אז אתה מתוח?'. אני אף פעם לא נלחץ לעלות על במה. זה הרגע שבו אני הכי רגוע. לפני שאני עולה אני לא אוהב להיות עם אנשים מאחורי הקלעים, ואחרי שאני יורד אני תופס את היד של החבר שלי ועוזב מיד. כל הרעיון הזה של סקס, סמים ורוקנרול הוא לא בשבילי. אנשים רוצים שנהיה מטורפים, תמיד שואלים 'מה הדבר הכי מטורף שקרה לכם בסיבוב הופעות?', והתשובה של ג'ייקוב היא תמיד, 'השבוע קראתי שני ספרים במקום אחד'. אנשים רוצים שתחווה חוויות גדולות מהחיים. אני חושב שאני וג'ייקוב, מגיל מאוד צעיר, הבנו ששום דבר טוב לא נמשך לנצח, והכל בסוף מת ונעלם. יש את אלה שאומרים 'אז בוא נחגוג כל עוד אנחנו כאן!', אבל אנחנו חושבים שזה קצת מטופש, ומעדיפים את הדברים הפשוטים".מה הם "הדברים הפשוטים"?"שיחה כנה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ