על אוטומט: 20 שנה לאלבום המופת של R.E.M

ל-R.E.M היו עוד כמה שירים טובים ב-20 שנה האחרונות, אבל לא היה להם אלבום כמו Automatic For The People, שסימן גם את שיאה של התקופה הטובה של הלהקה וגם את סופה

סגול 59, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סגול 59, עכבר העיר

התגובה האוטומטית, הכמעט קלישאתית היא "מה, כבר עברו 20 שנה?" אבל קצת לאחר מכן, כשמוציאים שוב את הדיסק מקופסת הפלסטיק המאובקת (עם המגש הפנימי בצבע צהוב לימון), ומקשיבים שוב לאלבום השמיני של R.E.M, נדמה שעידנים שלמים עברו מאז יצא. אוקטובר 1992. הגראנג' משתולל. קורט קוביין בשיאו. ג'ורג' בוש האב נשיא ארצות הברית וילצין ברוסיה. רבין ראש ממשלה. אין עדיין טלוויזיה מסחרית בישראל. סלולר הוא שמועה רחוקה, מוצר מותרות משונה לאנשי עסקים בלבד, המילה "אינטרנט" נשמעת כמו מונח מספר מדע בדיוני. משינה מופיעה עם "מפלצות התהילה". "שומר הראש", "אינסטינקט בסיסי" ו"עולמו של וויין" מפצחים קופות. אלבומים חדשים יוצאים בדיסקים ובקסטות. לכונן המחשב מכניסים פלופי דיסק. מבחינת הישראלים, אפל היא חברה שמייצרת מחשבים לגרפיקאים ו-Yes הוא שם של להקת רוק מתקדם מזדקנת. מארק צוקרברג נכנס לכיתה ב'. מה שמפתיע לגלות זה כמה רענן נשמע Automatic For The People גם אחרי כל הזמן הזה. בעצם, כמו רוב המוזיקה ש-R.E.M הוציאה בתקופת השיא שלה. תקופה ש-AFTP סימן גם את שיאה וגם את סופה. אז מה היה לנו שם? 12 שירים, פחות מ-50 דקות של מוזיקה וארבעה מוזיקאים עם הרבה השראה, בשלות ובחירות נכונות שנעשו לאורך כל הדרך. לעומת קודמו, Out Of Time, שהקפיץ את R.E.M למעמד של אחת הלהקות הגדולות בעולם, וכלל קריצות לפופ טהור ואפילו להיפ הופ, AFTP הוא אלבום מהורהר ומלנכולי. כזה שמסתכל פנימה. בהחלט לא לשייני האפי פיפל. החל מאקורד הדי-מינור מבשר הרעות שיוצא מהאקוסטית של פיטר באק ב-Drive ועד לפריטת הבי-מינור המהוססת שחותמת את Find The River, מה שמקבל המאזין זה אלבום במובן השלם של המילה. לא אוסף אקראי של סינגלים (למרות שחצי משירי האלבום יצאו כסינגלים במהלך 92-93), לא להיט ענק עם עוד כמה שירי מילואים, אלא יצירה שלמה ומגובשת, צלילית, מילולית ואווירתית. אקורד פתיחה מבשר רעות. Drive:סקוט ליט, המפיק שעבד עם הלהקה משנת 1987 (והמשיך איתה עד 1997), כבר מכיר כל ניואנס בקול של מייקל סטייפ ובדינמיקת הנגינה הקבוצתית. זו שיצרה את "הסאונד של R.E.M", שמגיע כאן לשלמות ופיתוח מקסימליים: כינורות, כלי קשת ומפוחית משתלבים נפלא בין הגיטרה-בס-תופים של באק, מילס וברי, וסטייפ, שמעולם לא היה תמלילן קל להבנה, נשמע כאן קרוב, ממוקד ואנושי. למרות (ואולי בגלל) הטקסטים החידתיים ומרובי המשמעויות שיצר. אבל הקלף הסודי בחפיסה של R.E.M הפעם הוא דווקא ג'ון פול ג'ונס.ג'ונס, שמוכר לרוב העולם כבסיסט של לד זפלין, היה, כך גורסים רבים, גם המוזיקאי המוכשר ביותר בחבורה ההיא. וכך, האיש שעיבד וניגן את תפקיד החליליות ב-Stairway To Heaven ונתן טאצ' קלאסי ל-She's A Rainbow של הסטונס, עושה פלאים גם עבור ארבעת החברים מג'ורג'יה, בעיבודים תזמורתיים מופלאים לארבעה שירים: Drive, Everybody Hurts, The Sidewinder Sleeps Tonite  ו-Nightswimming, מה שהופך אותם ליצירות מופת קטנות ולכמה מהשירים הטובים ביותר של שנות ה-90, של R.E.M ובכלל. החיבור בין להקת רוק לתזמורת כלי מיתר יכול להיות בעייתי ונפיץ ביותר, אבל ג'ונס הפך את העיבוד לחלק מה-D.N.A של השיר באופן מבריק, אינטגרלי וייחודי לחלוטין. והיו עוד מרכיבים בחבילה שהפכה את AFTP למה שהוא: הצילומים המרשימים של אנטון קורביין וסדרה של קליפים בלתי נשכחים, במיוחד "ההוא עם המכוניות" שליווה את Everybody Hurts, בתקופה שרוטציה קבועה ב-MTV היתה מסוגלת לשלוח מכירות של אלבום אל הסטרטוספירה. הומלכו על ידי ה-MTV בימיה הגדולים. Everybody Hurts:ובתוך כל אלה, לא שכחו החברים מהיכן הגיעו וקראו לאלבום על שם מוטו של מסעדה באת'נס, ג'ורג'יה העיר ממנה הגיעו. האם AFTP היה רגע ההתחלה של ז'אנר האמריקנה המודרנית? של ז'אנר הפריק-פולק שהגיע בעשור לאחר מכן? מה שבטוח הוא ש-AFTP סימן את סופה של תקופה מדהימה עבור אחד ההרכבים הנחושים, המקוריים והמעולים ביותר שהעמידה אמריקה ב-30 השנים האחרונות. האלבום הבא, Monster, שייצא שנתיים מאוחר יותר, קיבל אמנם ביקורות טובות, אבל גם הוא, כמו כל יצירה מאוחרת אחרת של R.E.M מאז, לא התקרבה באיכותה למאסטרפיס ששוחרר לעולם ב-7 באוקטובר 1992.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ