גל נוסטלגי: 40 שנה לפרפקציוניזם של סטילי דן

האלבום Can’t Buy A Thrill גילה לעולם צמד כותבים מוכשרים אבל גיקים, שלא רצו להיות רוקסטארז והתמקדו בעבודת אולפן. גל אפלרויט נזכר

גל אפלרויט, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גל אפלרויט, עכבר העיר

השבוע נזכרתי שבתחילת חודש אוקטובר ימלאו 40 שנה לאלבום הבכורה של סטילי דן, ואצלי זה לא עניין של מה בכך. האלבום Can’t Buy A Thrill הוא הראשון בסדרה של שבעה אלבומים מופתיים שיצאו בין 1972 ל-1980 תחת השם סטילי דן. אפשר לזהות כבר כאן את ניצני הגאונות של פייגן ובקר (סטילי דן), ולהתענג על היכולת שלהם להפוך כל שיר לכמעט יצירת מופת. הם מיזגו בצורה מושלמת טקסטים קשים וציניים, עם מוזיקה שמעוררת בעיקר תחושות הפוכות, מוזיקה נקייה לחלוטין, שמבוצעת בשלמות מעוררת הערצה. זה הגיע לשלמות באלבום Aja שיצא ב-1977 וזכה לא רק בתשבחות אלא גם בפרסים. אבל ההתחלה היתה צנועה יותר.

גל נוסטלגי» קופסת ההפתעות של Can » Talk Talk: הלהקה שיצרה את רדיוהד    האלבום Can’t Buy A Thrill גילה לעולם צמד כותבים מוכשרים מניו ג’רזי, דונלד פייגן ווולטר בקר, שניסו את מזלם ככותבי שירים לאחרים, אבל קיוו להקים הרכב משלהם. צמד הגיקים פייגן/בקר לא היו רוקיסטים, הם בכלל אהבו ג’אז, ספרות מדע בדיוני וכל מה שקשור לביטניקים של שנות ה-50 וה-60. סופרים כמו וויליאם בורוז וג’ק קרואק השפיעו עליהם עמוקות, ואת שם הלהקה הם דלו מבין עמודי ספרו הבלתי אפשרי של בורוז: ארוחה עירומה. הם גייסו את חברם הטוב הגיטריסט דני דיאס, ובעזרת הגיטריסט ג’ף "סקאנק" באקסטר ומתופף בשם ג’ים הודר הם יצאו לדרך (פייגן הוא קלידן ובקר בסיסט). מוזיקת גרוב ומילים קשות. Do It Again:

פייגן ובקר היו כותבי השירים, ולא רק זה, הם ידעו בדיוק איך כל שיר שלהם אמור להישמע, מה שהפך את העבודה באולפן למייגעת עבור הנגנים. הם רצו לצאת לסיבובי הופעות וליהנות ממנעמי עולם הרוקנ’רול, דבר שפייגן ובקר סלדו ממנו. זו הסיבה ש-Can’t Buy A Thrill הוא האלבום הרוקי ביותר של סטילי דן, ומהבחינה הזו האלבום הבוסרי ביותר שלהם. אל תחשבו שמדובר באלבום של הסטונז, או דילן, אין פה שום דבר מקרי או מאולתר ואיכות ההקלטה קריספית ומצוינת, אבל יש כאן משהו משוחרר יותר, ארצי יותר מכל מה שהם הקליטו אחר כך.

האלבום נפתח בשיר הכי מוכר של סטילי דן – Do It Again. מעטים יודעים שהוא מספר על רצח ושוד ובריחה מעונש, וקשה להאשים אותם. כשהמוזיקה שמלווה את המילים הקשות היא גרוב בלוזי-לטיני, המחשבות עפות למקומות אחרים. שני סולואים נהדרים, הראשון בסיטאר חשמלי, והשני באורגנית קטנה ומפוצלחת הם פתיחה מצוינת לסדרה של סולואים אדירים לכל אורך הקריירה של פייגן ובקר. האלבום הזה מלא בעבודת גיטרה נהדרת. Kings, Midnight Cruiser ו-Change Of The Guard הם דוגמאות לסולואים החזקים של ג’ף "סקאנק" באקסטר (שעבר אחרי שנתיים להרכב מצוין אחר – הדובי בראדרז), אך שיר הגיטרה הכי חזק של האלבום הוא Reelin’ In The Years. השיר מספר על מערכת יחסים רעועה בין בני זוג, ושוב, הליווי המוזיקלי הוא חגיגה אחת גדולה, רוק’נ’רול במיטבו.

פייגן ובקר אוהבים לכתוב על מצבים מיוחדים, וב-Dirty Work , למשל, הם מספרים על בחור שמאוהב באישה נשואה ומתייצב תמיד כשהיא קוראת לו, אבל מרגיש מלוכלך בלא יכולת לשלוט בזה. בהחלט לא שירים רגילים, וזה כל העניין. גם המוזיקה לא רגילה, למרות שהיא נשמעת כזאת לפעמים. כל שמיעה נוספת מקלפת עוד שכבה ומגלה רבדים שלא שמעת קודם, דבר שמוביל להתמכרות קשה, וכן אני מודה, אני מכור.כמו מחרוזת יפהפיה. Turn That Heartbeat Over Again:השיר היפה באלבום, לטעמי, הוא השיר המסיים Turn That Heartbeat Over Again. השיר המורכב ביותר באלבום נשמע כמו שלושה שירים שחוברו יחד לרצף הגיוני ויפהפה, וגם כאן הסיפור הוא על פשע ועולם תחתון. השיר מסתיים בקטע קצר של פעמוני רוח, ומשאיר אותך עם רצון עז לעוד ועוד מאותו דבר. אז, בשנות ה-70, האלבומים היו קצרים יותר, כך שתמיד יכולת לשמוע אותם שוב.

אחרי שלושה אלבומים פירקו פייגן ובקר את החבילה, הפסיקו להופיע והתרכזו אך ורק בהקלטות באולפן. המוזיקה שלהם הלכה ונעשתה מתוחכמת יותר, מושקעת יותר וקשה יותר לביצוע. טובי הנגנים נשכרו, לכל שיר נגנים אחרים, הכול למען שלמות ההקלטה. בתחילת שנות ה-2000 חזר הצמד עם עוד שני אלבומים לא רעים והם מופיעים עד היום ברחבי ארצות הברית. אולי ירים אחד המפיקים בארץ את הכפפה ויביא אותם לכאן? מה אתם אומרים?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ