המורשת של חיים חפר: הכניס משמעות לתואר "פזמונאי"

האם ההגדרה "פזמונאי" פחותה במעמדה מהתואר "משורר"? מה שמאפיין את הפזמונאים הוא שהם כל הזמן חושבים על המוזיקליות של הטקסט שלהם. בזה היה חפר הגדול מכולם

גל אפלרויט, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גל אפלרויט, עכבר העיר

חיים חפר הלך לעולמו בגיל 87, ולמרות שהוא לא כותב כבר הרבה שנים התחושה הייתה שהוא כל הזמן כאן. אומרים עליו שהיה הפזמונאי של דור הפלמ"ח, בעיקר בשביל להבדיל בינו לבין המשוררים הרציניים יותר: אלתרמן, גולדברג ונתן יונתן. אבל לא רק שאין בזה פסול, יש בשירים של חפר משהו יותר ארצי, ברור, ישיר ונוגע. חפר כתב על תקופה חשובה בתולדות ארצנו, על אנשים שעשו דברים גדולים מהחיים, וכל זה בלי טיפה של פאתוס. הוא הפך את האנשים שעליהם כתב לממשיים, כאלו שנדמה לך שבטח הכרת מתישהו בחייך, הוא נתן ביטוי לתחושות הכי אנושיות וצבע את שנות הקמת המדינה בצבעים חיים ובכך תרם לגעגועים שרבים חשים לתקופה ההיא. השירים שכתב על הפלמ"ח מלאים באהבה לחברים, בהווי ואפילו בקצת תמימות אנושית כל כך. משפט כמו "הן אפשר ובג’יפ שעבר שאגו בחורים כי נגמר, הן אפשר הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר", הוא דוגמה מצוינת לכך.» חיים חפר הלך לעולמו בגיל 87אבל חפר לא כתב רק על הפלמ"ח ועל מלחמות. היו לו גם שירי חול רבים ומקסימים שהראו שוב את האנושיות הפשוטה שטמונה בו, משהו שאולי בלט בגלל שהוא כתב פזמונים ולא שירה רצינית. בואו נעצור רגע ונתייחס לעניין הזה. האם חשוב להגדיר את חפר כפזמונאי ולא כמשורר? ומה בעצם מבדיל בין זה לזה, האם אחד טוב וחשוב יותר מהשני? כמובן שהתשובה מורכבת ודורשת דיון מעמיק יותר משאפשר לנהל כאן, אך אני מאמין שאין בהגדרת הפזמונאות שום פסול, ואולי ההפך הוא הנכון. פזמונאי גאון כמו חפר, או אהוד מנור או מאיר אריאל, מצליח להעביר בצורה ברורה ומובהקת רגשות עמוקים ורציניים וכל זאת בחיבור מושלם למוזיקה. תמימות אנושית. "הן אפשר":

מה שמאפיין את הפזמונאים הוא שהם כל הזמן חושבים על המוזיקליות של הטקסט שלהם. יש שיגידו כי גם משוררים הם כאלה, וזה נכון, אך הפזמונאי חושב במונחים מוזיקליים פשוטים יותר, כאלו שמובנים לכל (בית, פזמון חוזר, פתיחה, סיום), ובתור שכזה חפר היה הגדול מכולם. שיריו הולחנו בצורה כל כך יפה עד כי אין ברפרטואר שלו שיר שכדאי לוותר עליו. החיבור שלו עם סשה ארגוב, לדוגמה, הוליד קלאסיקות שקשה לחשוב על חיינו פה בלעדיהם: "הוא לא ידע את שמה", "ערב במסחה", "האם אמרו לך פעם", "הכל זהב", "אם תרצי", "משעמם", "שיר השכונה", "השמלה הסגולה"... שאני אמשיך?

חיים חפר בעצמו התגעגע כל חייו לתקופה ההיא, לתקופת הפלמ"ח, והוא אף אמר מתישהו שאם בגלל הקמת המדינה פירקו את הפלמ"ח, אז עדיף היה לא להקים מדינה ושהפלמ"ח יישאר. נשמע קצת מוגזם, אבל יש להבין שזו אמירה שבאה מהרגש ומפיו של מישהו שנשאר קצת בעבר ואהב אותו, התרפק עליו וגרם לכולנו להמשיך לעשות את זה גם היום, אפילו אם רובנו התפכחנו מהחזון שליווה את התקופה ההיא.

קשה לציין שירים בודדים בתוך האוסף העצום שחיים חפר כתב, אבל אם אצטרך לבחור כמה בודדים אבחר ב"בראשית", "השמלה הסגולה" ו"אם תרצי". "בראשית" הוא שיר גאוני שמסביר לכולנו למה האדם הוא בעצם טעות, איך הוא הורס את מה שסביבו ושאם לאלוהים הייתה עוד הזדמנות הוא היה מוותר על בריאת האדם. אני לא יודע אם חפר היה אדם מאמין, אבל הביקורת שלו מוטחת בשיר כלפי כל מוקדי הכוח והשליטה בעולם, כולל הדת. ב"שמלה הסגולה" חפר נוגע ברגשות אהבה טהורים ובחוויית התאהבות של נער ונערה בצורה כל כך יפה עד כי לפי דעתי זהו אחד השירים הכי יפים שנכתבו כאן. דברים אלו נכונים גם לאם תרצי המקסים, למרות שכאן מדובר כנראה בהתאהבות מבוגרת יותר.רגשות אהבה טהורים. "השמלה הסגולה": 

אז חיים חפר איננו. לדור הוותיק מאוד הוא יחסר, אין ספק. לדור הביניים (שאני חלק ממנו) הוא יחסר בצורה אחרת – חבל שלא כותבים ככה היום. ומה עם הדור הצעיר של היום, האם הוא חשוב להם, האם מילותיו מדברות אליהם? אני מאוד מקווה שכן מכיוון שיש הרבה אמת במילים שלו. הלוואי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ