אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: ג'קו אייזנברג תקוע בעבר

וגם: טל שגב מביך, יוחנן קרסל נתלה באילנות גבוהים כמו רדיוהד, ויונתן כנען עדיין לא שם, אבל מתקרב . מדור סינגלים שבועי

תגובות

הפאזל המוזיקלי מורכב מהרבה חלקים. לפעמים שלושה, לעיתים 30, וזה יכול להיות גם אלף. כמעט בכל הוריאציות תמצאו את התופים, כלי שחוזר כמעט בכל סגנון מוזיקלי שהיה או שיהיה. והסיבה לכך פשוטה מאוד – מקצב. קשה להיות שיר ולהתקיים ללא מקצב כזה או אחר, בין אם פשוט וקלאסי או חדשני ואבנורמלי. לרוב, התופים וכלי ההקשה הם אלה שמכתיבים אותו ושאר הכלים צריכים ללכת אחריהם. ג'קו אייזנברג, למשל, משתמש בשיר החדש שלו בתופים הכי פשטניים וחסרי מעוף שאפשר, וכך גם נשמע השיר עצמו, תקוע בעבר. יונתן כנען ויוחנן קרסל, לעומת זאת, החליטו להשתמש בתופים בצורה קצת יותר מעניינת. אצל קרסל זה נשמע לא רחוק מרדיוהד של השנים האחרונות, וזה עובד יופי עם שאר חלקי השיר, ואצל כנען זה גם נשמע לא רע, אבל שאר האלמנטים לא באמת מצליחים להתעלות כמו התופים וכל השיר מאבד קצת מגובהו.

ג'קו אייזנברג חוזר עם אלבום שני והסינגל הראשון מתוכו גילה לי שהוא עדיין עושה את אותו הרוק הישראלי הקיטשי והפשטני שתמיד עשה, עוד מימיו כמתמודד בכוכב נולד. השירים המקוריים שלו מוצלחים בעיקר באלמנט אחד, והוא היכולת של הפזמונים לתפוס את האוזן ולהיות מאוד קליטים. הרבה איכות מעבר לכך אני לא מוצא. גם השיר החדש מתכתב עם העולמות האלה, אבל כשהפזמונים שלו בהחלט פחות מוצלחים מ"נרדם על החולות" המעולה אותו ביצע בתוכנית או מ"קשה לי לא להתרגש" שביצע עם מאיה רוטמן והפך לשיר האודישנים הכי טוב של כוכב עד היום, לא נשאר הרבה תוכן. "התחלה" אולי היה יכול לעבור כשיר מפתיע במסגרת של תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, אבל בעולם האמיתי הרוק הזה נשמע מעט ארכאי ומשעמם. זה מרגיש כאילו אייזנברג עומד במקום, לא רק מבחינת ההתקדמות האישית שלו, אלא גם ביחס לעולם המוזיקה בכלל, שכבר לא כל כך מחבק את המבנה הקלאסי של גיטרה, בס ותופים, בוודאי כשהם לא מחדשים שום דבר ולא שוברים את המקצב הקלאסי. לשמוע ולא להאמין: טל שגב ואילן נורי – פנק אותה אני מקשיב לדואט הזה, מסתכל על המסך הלבן שמולי שמחכה שיופיעו בו מילות ביקורת, ואני נבוך. מאוד. אפילו מתבייש. כי אני לא מבין מה זה הדבר הזה שבוקע לי מהרמקולים, ואני כמעט לא מאמין שאני צריך להתייחס אליו ברצינות. לפרקים אני חושש שאולי מנסים לעבוד עלי. שירים מזעזעים כאלה יש באלפים, אבל אני לא זוכר ששמעתי יוצר פעיל ומוכר כמו טל שגב עושה משהו כל כך רדוד וכל כך רע. מאיפה להתחיל? המילים שכתב שגב בעצמו הן ברמה של כיתה ג', במקרה הטוב. "אם אתה אוהב פנק אותה / אם אתה רוצה פנק אותה / לקבל הכל פנק אותה / ולהיות גדול פנק אותה". וזה ממשיך וממש לא משתפר, האמינו לי. והלחן, גם עליו אחראי שגב, שאלוהים ישמור. באמת שאין לי מילים. אבל הכי גרוע זה שלאורך כל השיר החליט שגב, שגם הפיק ועיבד את הדבר הזה, להשתמש באוטוטיון. אולי כי הבין כמה המוצר שהוציא מזעזע וניסה לטשטש את העקבות עם עיוות הקול שלו ושל אילן נורי, שותפו למבוכה הגדולה. בקיצור, נדמה ששגב עשה פה את כל הבחירות הלא נכונות שאפשר להעלות על הדעת, והתוצאה בהתאם. ומה שהכי מטריד אותי הוא שאני לא מבין איך הוא הגיע למצב שהוא מוציא שיר כזה. שום דבר בחומרים הקודמים שלו, אפילו מהאלבום האחרון, לא מעידים שזה המסלול אליו הוא הולך. אתה רוצה לעשות מוזיקה מזרחית עם תכנותים ואלקטרוניקה ולעשות קצת שמח? לבריאות, אבל למה ככה? וואו.  

סינגל השבוע: יוחנן קרסל – מילים לרוח פתאום זה היכה בי והבנתי למה אני אוהב את השיר החדש של יוחנן קרסל. זה עמד לי על קצה הלשון, או האוזן, ואז קלטתי שהוא פשוט נורא מזכיר לי את רדיוהד של In Rainbows, אחד האלבומים האהובים עלי. מותר ליוצר להיות מושפע מדבר גדול כמו רדיוהד, לא צריך לכעוס עליו, גם אם זה נשמע קצת כמו חיקוי. הדבר שקרסל הכי מצליח לעשות בשיר הזה הוא לייצר זרימה מוזיקלית מעולה. כדאי לציין במיוחד את התופים של עידו קרוב, שכנראה יודע מה הוא עושה, כי הוא מושך אחריו את כל השיר בקלילות ומקצוענות, וכל הכלים מתיישרים לפי הקצב המעולה שלו. אני אוהב את זה שהשיר גורם לי לנוע בכיסא ולהניע את הראש מצד לצד בכל העת. נעשתה פה עבודה רבה בהתאמת שאר הכלים למקצב של המתופף והם כולם מצליחים בזה טוב מאוד. ואם כבר השוואות לרדיוהד, אז ברור שנקודת התורפה היא השירה של קרסל. תום יורק הוא לא, אין מה לעשות, אבל הוא בהחלט עושה מה שהוא יכול. לא תמיד זה עובד, אבל לפחות הוא מייצר מעטפת שמאפשרת לסלוח לו שהוא לא הקול הכי טוב בעולם. 

נו, קצת יותר באמת: יונתן כנען – קצת יותר אני מודה שבשמיעות הראשונות השיר החדש של יונתן כנען לא עשה לי את זה. לא הבנתי כל כך מה הולך שם, ובעיקר צרם לי הדיסוננס בין הקול הרך מאוד לבין ההפקה האגרסיבית והקצבית. אבל ככל שהקשבתי יותר הבנתי שאני למעשה מסתדר עם הדבר הזה ואולי אפילו מעריך את הנסיון. כי יכול היה להיות לכנען מאוד קל ליפול למקום ההו כה משעמם של רוק גברי רך, מודרני ורגיש. ויכול להיות שהוא עוד ייכנס בתמימות למלכודת הדבש הזו, אבל לפחות בשיר החדש אני יכול להעריך אותו על ניסיון קצת יותר אמיץ, ללכת מעט הצידה. הדבר הראשון שקופץ לאוזן הם התופים של מתן אפרת שעושה עבודה נפלאה במתן מקצב מעניין שמוליך את השיר בדרך הצידית. לתוך המסלול הזה צריכים להיכנס הקלידים והמחשב עליהם אחראי כנען בעצמו, וכמובן גם השירה הרכה שלו שצריכה לעמוד בקצב. לזכותו ייאמר שכמעט כל החלקים מצליחים לעמוד במשימה, כולל, כאמור, השירה הרכה ואפילו מעט מתבכיינת, שתחת המעטה הקצבי לא כל כך מטרידה. הקלידים פחות מצליחים לעמוד בקצב ובחלקים מסוימים הם מרגישים מנותקים, לא עומדים בקו אחד עם שאר האלמנטים. ייתכן שבגלל זה אני עדיין לא נופל מהכיסא כשאני שומע את המכלול השלם. כך או כך, נדמה שזה דווקא אחד השירים היותר מוצלחים של כנען, שלפחות מלמד על תעוזה ופוטנציאל סביר, אבל הוא יצטרך לתת הרבה יותר מזה כדי אשכרה להרשים. כרגע זה עדיין לא מי יודע כמה.

כתבות שאולי פספסתם

*#