אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינגל שוט: יהודית רביץ נעימה, מלכה שפיגל אסוציאטיבית

וגם: פלורה חוזרת עם סינגל מפתיע ודניאלה פיק עובדת קצת קשה מדי. ביקורת סינגלים שבועית

תגובות

יהודית רביץ, אלופה בלעשות נעים, ממשיכה בשלה ולא מאכזבת, אבל גם לא ממש נוסקת לגבהים חדשים. גם פלורה מתחילה ללכת לכיוון, והאלבום השני מצטייר כמסודר ורגוע יותר מקודמו. מלכה שפיגל, לעומתן, נשארת חזק בהזיה המבולגנת של הרוק המינימליסטי והאפל. רק דניאלה פיק עוד לא ממש יודעת מה היא רוצה מעצמה, ועד שהיא תדע היא תמשיך להישמע כמו מיליון זמרות אחרות.

» סינגל שוט - כל הטוריםמאירה על כולנו: יהודית רביץ – האור שמאיר עלי

עם יהודית רביץ לא צריך לתת הקדמות מיותרות. סינגל שני שכתב והלחין עידו אגמון, והפיק ברי סחרוף. מה עוד אפשר לבקש? עבודת המבקר עם רביץ היא פשוטה. כמעט לא משנה מה היא מוציאה, יש קו מנחה אחד שאפשר ללכת לאורכו כל העת. רביץ עושה נעים, יש לה קול רך, מדויק ומוכר, כזה שמפחית חרדות. מעולם לא שמעתי אותה כושלת איתו, או חוטאת לו. אפשר לפרק לגורמים את הקריירה שלה ולנסות להבין מה היה שם טוב יותר ומה היה פחות, אבל זה מראש מרגיש כמו פעולה עייפה שאין לי סבלנות ומוטיבציה בשבילה. יש סיבה שרביץ נמצאת כל כך הרבה זמן בפרונט של הרוק הישראלי. גם הפעם אין איזה כשלון גמור, וגם לא יצירת מופת יוצאת דופן. סתם שיר יפה וקצת מרגש, עם עיבוי חכם ומדויק של חטיבת כלי נשיפה שתמיד יודעת לקחת את הרוק אנד רול למקום המלודי והרך שלו. לשים פליי, להרים רגליים ולהניח את הראש לכמה דקות.

סינגל השבוע: פלורה – It's a lie פלורה, או בשמה האמיתי לירון משולם, מוציאה סינגל ראשון מתוך אלבום שני שבדרך. כבר באלבום הראשון היא הייתה משהו מיוחד בנוף של המוזיקה המקומית, משהו שכדאי לפתוח עבורו את האוזן. ובכל זאת, קרה מה שנוטה לקרות למוזיקאים מוכשרים, ופלורה לא ממש הצליחה לפרוץ את חומות השוליים. כעת היא יוצאת לסיבוב שני, וכיאה למוזיקאית עדכנית ורלוונטית, היא תזזיתית ולא מסוגלת להישאר בפינה מוזיקלית אחת ליותר מחמש דקות. האלבום הראשון היה מאוד אלקטרוני ומעט מבורדק. כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה להשתמש בכל מה שהוא רואה ולא שובע מהגירויים הרבים. ועדיין, זה היה אחד הדברים הטובים ששמעתי באותה התקופה. האיכויות נשמרות גם לתוך האלבום השני, לפחות לפי השיר הראשון ממנו, אבל הן מקבלות מעט יותר סדר, ונדמה שפלורה קצת מתחילה להתכוונן על המקומות אותם היא באמת אוהבת. התוצאה היא פופ אלקטרוני עדין ולא מאוד קופצני. ישנו מבנה סדור יחסית, של בתים ופזמון, ובעיקר יש בו המון שלווה. משהו בנוירוטיות מהאלבום הראשון נרגע משמעותית, ופתאום החרדות נעלמות יחד איתו. זה מקנה לה הרבה יופי ורוגע שפתאום נורא כיף לקבל ממנה. מה שבטוח, פלורה יודעת מה היא עושה, ורואים את זה בתהליכים שהיא עוברת. היא מתנסה, בודקת ומשחקת, ונשארת בסופו של דבר איפה שבא לה הכי טוב. ואז גם לנו זה בא טוב. הזיה וטוב לה: מלכה שפיגל – See is sideways מלכה שפיגל הייתה עבורי מאז ומעולם הזיה אחת גדולה. היא עדיין הולכת עמוק בתוך מחילת הארנב, ולא סוטה מילימטר. שני אלבומי סולו בסך הכל יש לה, האחרון שבהם יצא לפני 15 שנה, אלבומים שהגיעו אחרי מה שהרכיב את כל עולמה המוזיקלי מאז ומעולם, החברות במינימל קומפקט האלמותיים. שפיגל עובדת בקצב משלה, תחת סטנדרטים אחרים משלכם ושלי. היא קובעת את החוקים, והולכת איתם עד הסוף. במקרה של האלבום הנוכחי היא מדברת על עשייה אסוציאטיבית, בלי לתכנן מראש, אפילו ללא תוכנית כללית. להיכנס לאולפן עם בן זוגה, המפיק קולין ניומן, להיות מוקפים בכמה שיותר כלים, ולהתחיל ליצור. משהו מאוד בסיסי, מאוד יצרי, והתוצר הוא שפיגלי למהדרין. רוק מינימליסטי, הזייתי למכביר, מרגיש כמו משהו שמתכתב עם מוזיקת שנות ה-80 שהיא הייתה שותפה לה במינימל קומפקט, אבל יכול להיות שהקישור הזה קיים רק אצלי, בגלל ההיסטוריה. משהו אחד לפחות לא השתנה בה לאורך כל הקריירה, וכנראה גם לא ישתנה. אנחנו יכולים לאהוב את המוזיקה הזו או שלא, היא עושה מה שבראש שלה. וחייבים להודות, זו לא המוזיקה הכי קומוניקטיבית בעולם, ואפילו רחוק מזה. אין הרבה אוזניים שרגילות לשמוע דברים כאלה היום, בוודאי לא בישראל, אז קשה לראות איך שיר כזה יכול להיקלט בקלות. יחד עם זאת, ממש כדאי לתת לזה צ'אנס, ולו בגלל שזה אחר, ובטח שבזכות ההיסטוריה. בכל מקרה, אם אתם נמנים על אוהדי מינימל קומפקט, כנראה שתשמחו ששפיגל חזרה לעשייה המוזיקלית.

נחש מי: דניאלה פיק – Love me משיר לשיר דניאלה פיק מתגלה כחקיינית לא רעה בכלל. או תלמידה ממש טובה, תלוי באיזה אור אתם רוצים לצבוע לה את השורשים. בסינגל הקודם עליו כתבתי בטור זה, אמרתי שהיא נשמעת ממש, אבל ממש כמו שאקירה. אנרגיה ערבית שעושה לה הרבה חסד. בשיר החדש אנחנו מתרחקים שנות אור מהערביות אבל מתקרבים מאוד לארצות הברית של אמריקה. הפעם לוי בן ברוך (ג'ירפות) אחראי על העיבוד וההפקה, והוא מלווה אותה עם הפסנתר, הכלי היחיד בו משתמשים בשיר. המטרה ברורה. להקנות אווירת ברים אפלולית, זמרת ג'אז עם שמלה אדומה עם מחשוף עמוק נמרחת על הפסנתר ומפלרטטת עם השורה הראשונה בקהל. האמת היא שזה מצליח להם לא רע בכלל. בסך הכל זה שיר נחמד, נעים לאוזן עם לחן קליט וביצוע קולי עוצמתי שמשאיר את הרושם הדרוש. ושוב, על פניו הכל טוב ויפה, אבל חסרה לפיק הקפיצה הקטנה-גדולה בשביל להיות באמת מוצלחת. כי בסך הכל היא זמרת טובה, באמת. מסתמן שהיא עובדת קשה בשביל להוציא מעצמה את הדברים האלה, אבל יכול להיות שהיא עובדת קצת קשה מידי. כי בסופו של דבר, השיר החדש נשמע כמו מישמש של המון זמרות סול-R&B עם קול ענק ששוטפות את השוק האמריקאי כבר שנים ארוכות, ואני לא שומע שם את דניאלה פיק. ובלי הפרסונה שהיא דניאלה פיק, אני בספק אם היא תצליח להתרומם מעל הממוצע בשוק הפופ העולמי אליו היא בבירור מכוונת. אולי כדאי שתפסיק לנסות להישמע כמו, ותתחיל להחצין את האינדיבידואל שהיא. מבלי לחקות אף אחת אחרת.

כתבות שאולי פספסתם

*#