סינגל שוט: לאה שבת חוזרת שמחה אך לא משמחת

וגם: דנה ברגר לא מצליחה לשחזר את הישגי העבר. מזל שמטרופולין ואסף אבידן מצילים את המצב עם שירים חדשים וקולעים

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

אומרים שאין חכם כבעל נסיון. אז אומרים. זה נכון שידע הוא כוח, אבל את הידע לא חייבים להשיג עם נסיון. היום יש אינטרנט, שזה הרבה יותר טוב מנסיון. ברוב המקרים אפשר להיות מקצועיים בעזרת הידע המשותף של המין האנושי, שרובו ככולו קיים במרחק גוגל קצר. גם את המוזיקה אפשר לזרוק לתוך הדיון. השבוע הזה לימד אותי שלא בטוח שניסיון מועיל כל כך, ולפעמים הוא רק מזיק. לאה שבת חוזרת אחרי ארבע שנים והמון ניסיון, אבל זה רחוק מלהישמע כמו לאה שבת שאנחנו אוהבים לאהוב. גם דנה ברגר ממשיכה להתבוסס עם שירים בינוניים, על אף היותה זמרת מעולה כבר שנים ארוכות. אסף אבידן, לעומתן, משתמש בניסיון של עצמו ושל תמיר מוסקט דווקא בשביל לצאת לדרך חדשה. ועופר מאירי נעזר במיכה שטרית וברי סחרוף כדי לתת תחרות לצעירים שעדיין לא מגיעים לקרסוליים שלו.

מודעות עצמית: לאה שבת – התרחקתי מהשירים ארבע שנים חלפו מאז ששמענו מלאה שבת, אבל בעצם חלף הרבה יותר זמן מאז שבאמת שמענו ממנה. מאז שהיא באמת הייתה בתודעה העדכנית שלנו ולא כזיכרון נעים. יש סיבה שבקומוניקט המלווה את השיר החדש שלה מצוינים שירים כמו "חתיכת שמיים" (1997) ו"רק החיים" (1990), כי כנראה שתתקשו למצוא להיט גדול אחרי 1997. לא עושה רושם ש"התרחקתי מהשירים" עומד לשנות את המאזן. שבת טובה בשירים המרגשים. היא כותבת אותם כפי שצריך לכתוב אותם, וכשהיא משאירה אותם אצלה אז היא גם יודעת לבצע אותם מושלם עם קולה העמוק. אבל כשיש ניסיון לייצר משהו קצת יותר קצבי וקליל, כמו השיר החדש, זה פשוט לא עובד.

דבר ראשון, אני לא כל כך בעד המודעות העצמית המוגברת הזו. לשיר על זה שהיא התרחקה מהשירים והפסיקה לכתוב, ועכשיו היא חזרה ואיזה כיף, מרגיש קצת תלוש וגורם לתזוזה לא נוחה בכיסא. דבר שני ואף גרוע יותר, כל הניסיון לייצר שיר עם אלמנטים של מוזיקת עולם לא עושה איתה חסד גדול. היא לא מוש בן ארי וגם לא דין דין אביב, אז אין בעיני מקום לכל ה"בומבולה בומבולה לה" הזה. אנחנו אוהבים את לאה שבת המרגשת, לא את השמחה והקופצנית. בינתיים נמשיך לחכות שהיא באמת תחזור לשירים.

מטרופולין

שטרית, עם הקילומטראז' העצום שלו ברוק הישראלי, כתב את המילים ושותף להלחנה, אבל אי אפשר לטעות בכך שההפקה שייכת לעופר מאירי. וכמו שנאמר כל כך הרבה בעבר, מטרופולין היא הכבשה הלבנה והטובה של מאירי (הכבשה השחורה יכולה להיות, למשל, ההפקה הלא ברורה שהוא עושה לרמי קליינשטיין לאחרונה), והוא שומר על הנראטיב שלה בקנאות דתית כמעט. אם אהבתם אותו עד עכשיו, תמשיכו לאהוב אותו גם בשירים החדשים. ואם עוד לא עליתם על הרכבת, אפשר לעלות עליה בכל תחנה בדרך. תוסיפו לזה את הגיטרות של ברי סחרוף, ותבינו זה חזק. גיבורה טרגית: דנה ברגר – כולם צודקים אני חושב שדנה ברגר זמרת טובה. מעולה אפילו. לא בטוח שאפשר להגיד אותו הדבר על השירים שלה. ברגר מגלמת את אחד הפערים הגדולים במוזיקה הישראלית בין כשרון וכושר ביצוע לבין כתיבת ובחירת שירים. לאורך הקריירה שלה, אחוז מאוד נמוך מהחומרים המקוריים (בין אם כתבה בעצמה ובין אם כתבו עבורה), מצליח לעבור את אחוז החסימה. קשה להסביר את הטרגדיה הזו ויכול להיות שזו הסיבה שברגר לא עומדת בשורה הראשונה של הרוק הישראלי, על אף הוותק הגדול. "כולם צודקים" החדש מספר בדיוק את הסיפור הזה. שיר כאילו רלוונטי, עם אמירה על הישראלי המכוער והמודרני, אבל בלי בעיטות בבטן. על פניו, אין סיבה שהשיר הזה לא יתרומם לגבהים אליהם הוא אמור. יש פה עושר מוזיקלי גדול, עם גיטרות, קלידים, כינור, טמבורין ומה לא. וגם ההפקה של אייל לאון קצב (שגם הלחין) לא מאפשרת לשים עליה אצבע מאשימה. ובכל זאת, כשניגשים לבחון את השיר עם האוזניים והבטן, זה לא תופס. בדיוק כמו רוב החומרים שלה עד כה. דרך צלחה: אסף אבידן – Cyclamen אחרי שאמן יוצא לדרך חדשה ושונה מזו שהכרנו ממנו עד כה, במיוחד אם אנחנו אוהבים את התחלתה, חשוב להמשיך ללכת איתו ולהבין אם יש שם כוונה והליכה למרחקים ארוכים. אצל אסף אבידן נדמה שאין טעויות. "Cyclamen" הוא הסינגל השני מאלבום הסולו החדש (והראשון שלו אחרי הפרידה מהמוג'וס), והוא לא פחות טוב מקודמו שהיה אלקטרוני ונעים. כמו בכל שירי האלבום, גם את זה הפיק תמיר מוסקט שגם מנגן פה בכל הכלים ועושה תצוגת תכלית של מופע של איש אחד. הקול של אבידן שמשלים את התמונה ומשדרג אותה בכמה צבעים חדשים.

הטקסט של אבידן יפה במיוחד. שווה לקרוא את המילים במקביל לשמיעה, זה מעניק עומק נוסף לשיר שלא כדאי לפסוח עליו. והמעטפת המוזיקלית טובה כמו בסינגל הקודם. העדינות האלקטרונית נשמרת, כמו גם העושר בכלים ובסאונד שנכנס בדיוק למקום, מבלי לזוז מילימטר. יפה במיוחד המשחק שעושה מוסקט עם ערוצי השירה של אבידן בפזמונים, כשהוא עושה קולות שניים לעצמו. השיר הזה זכור לי במיוחד כשיר בולט גם מההופעות של אבידן עם הלהקה החדשה שלו. בקיצור, נראה שהדרך רצופה לבנים צהובות, וכבר אפשר לומר בביטחון שהן לא הונחו שם במקרה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ