או סקנדל או פסטיבל: ההבדל בין ערד לרוסקילדה

פסטיבל ערד ייפתח השבוע ויחגוג 30 שנה. עכשיו נסו לחשוב מה האסוציאציה הראשונה שעולה לכם, ותראו שאין לו הרבה סיבות לחגוג

סער גמזו, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סער גמזו, עכבר העיר

פסטיבל ערד - פעם מסימניה הבולטים של התרבות הישראלית, והיום לא יותר מזיכרון חיוור. לפני 20 שנה רבבות בני נוער גדשו את העיר הדרומית ומילאו אותה ברוח נעורים. אם תרצו, הגרסה הלבנטינית אך המוצלחת של הפסטיבלים הגדולים מחו"ל, שעליהם היינו יכולים רק לחלום. פסטיבל ערד החל את דרכו כחגיגה של זמר עברי. שושנה דמארי והגבעטרון היו השמות הלוהטים של הפסטיבל. עם השנים הוא נטש את ההורה והתחבר לרוק, משך צעירים והפך לאחד מאירועי המוזיקה החשובים בישראל. עד שהגיע האסון של 1995, שגבה את חייהם של שלושה בני נוער ועל הדרך הרג את הפסטיבל לגמרי. הסיבות התבררו מהר מאוד אחרי האסון: כמות הכרטיסים שנמכרה היתה גדולה בהרבה מהכמות שאושרה למתחם ההופעה, כניסת הקהל למתחם לא בוקרה כהלכה, השוטרים לא תודרכו, קצין ביטחון ראשי לא מונה, נהלים מסודרים לא היו קיימים ורק 15 שוטרים איבטחו קהל של כ־30 אלף איש. לחץ ציבורי ומחאת האמנים המשתתפים גרמו למפיקים ולעיריית ערד לעצור את הפסטיבל ולחקור את האירועים המצערים. לממדים הגדולים שלו הוא מעולם לא חזר. » פסטיבל ערד - כל הפרטיםהפסטיבל, שיחגוג השבוע את שנתו ה־30, הפך מאירוע מרכזי בתרבות הפסטיבלים בישראל לטרגדיה הגדולה של תרבות המוזיקה שלנו. ואם כך, על מה בעצם החגיגה? על זה שבעזרת גלגול האחריות והתחמקות מאשמה הפכו את האירוע הכי חתרני דאז להפעלה מוזיקלית בבית אבות? על זה שהקהל הישראלי בחר שוב להדיר את רגליו ולא לדרוש פסטיבל שמאורגן ומאובטח היטב? להתקפל אל מול השכול על חשבון טובתם של החיים? האשמים באסון הם המארגנים, העירייה והמפיקים. האשמים באובדן משקלו התרבותי של הפסטיבל הם כולנו. כל מי שהיה שם והעדיף שלא לחזור. כל מי שחונך על קדושת המתים ולא על כוחם של החיים. ללא שוטרים או מאבטחים. משינה בהופעה שנתיים לפני האסון:אסונות בקנה מידה גדול הם לא מומחיות ישראלית בלעדית. פסטיבל רוסקילדה, שנערך מאז 1971 מדי שנה בדנמרק, היה גם הוא זירה לאסון דומה. בשנת 2000, בזמן הופעה של להקת פרל ג'אם, נדחסה כמות גדולה של קהל לקדמת הבמה. כתוצאה מכך נהרגו תשעה אנשים ו־26 אחרים נפצעו. המארגנים החליטו לקחת שנה של הפסקה מהפסטיבל ולהסיק מסקנות. הם חזרו כעבור שנתיים, עם אבטחה מוגברת, עם נהלים ברורים, עם תחושת ביטחון גבוהה לקהל ועם מקדמי סיכון גבוהים במיוחד שימנעו אסון נוסף. בשנה הראשונה שאחרי חזרתו של הפסטיבל לא הצליחו המארגנים להחזיר את ההשקעה הכלכלית באירוע, אבל בשנים שאחרי הוא הפך לסמל של ארגון מופתי וביטחון מקסימלי, וכך החזיר גם את אמון הקהל בו. המוזיקה, הקהל, התרבות והאמנים ניצחו את הגורם האנושי. היום פסטיבל רוסקילדה הוא אחד הפסטיבלים הגדולים הנערכים מדי שנה באירופה, ומדי שנה מבקרים בו כ־100 אלף איש. פינות מעוגלות לא תמצאו שם. גם הפרטים הקטנים ביותר מובאים בחשבון וזוכים לפתרון ראוי.חברי פרל ג'אם נותנים את הזווית שלהם מהאסון:המסקנה המעוותת ביותר שהיתה יכולה לעלות מאסון ערד היא ש"זה לא בשבילנו, אנחנו לא בנויים לאירועי תרבות בקנה מידה כזה". אבל דווקא מסקנה זו היא שביססה את עצמה. במקום לעשות את מה שצריך לעשות כדי לקיים אירוע מוזיקה חשוב ומשמעותי, פשוט שוברים את הכלים ומכוונים ל"סופשבוע רגוע". לפחות עד שיגיע אלינו פסטיבל לולהפלוזה (או במילים אחרות, כשהגיהינום יקפא), את השירים והריקודים יביאו אליכם הביתה רק בתוכניות ריאליטי. רק אל תצאו החוצה ותעמיסו על כוחות הביטחון, הרי אתם לא רוצים עוד אסון כזה, נכון?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ