סולן הפאזטונס בעד מפלצות ונגד האינטרנט

רודי פרוטרודי עזב את אמריקה והוריד את הפוני, אבל זה לא עשה אותו פחות רוקנרול. עכשיו הוא חוזר לתל אביב עם הפאזטונס. ראיון מיוחד 

בועז גולדברג, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בועז גולדברג, עכבר העיר

אני מדמיין אותו יושב בבית המגניב שלו בברלין, שם הוא גר כבר שמונה שנים, מוקף בובות וחפצי וודו שאסף עם הזמן. הוא לוגם תה שרכיביו מסתוריים, חבוש משקפי שמש, ופוני שחור מושלם וחלק מכסה לו את המצח. זה ראיון טלפוני. רודי פרוטרודי, הסולן־גיטריסט־כותב־צייר הכי מיוחד ברוקנרול, הוא איש שהצליח להחיות משהו - בזכות אימפריית הפאזטונס שהקים בתחילת האייטיז, הגאראז’ עלה באוב. האיש, שכבר עשרות שנים מטפח תדמית של חרמן בלתי נלאה, חי ובועט איתי על קו הטלפון, שואף את השאלה ונושף את התשובה 20 שנה אחרי ששינה לכמה אנשים את החיים כשהופיע עם הפאזטונס ברוקסן. בסוף החודש יקרה כאן דבר שספק אם מישהו חלם שיקרה שוב: הפאזטונס, להקת הגאראז’־ריבייבל הראשונה, שלא בכדי זכתה בתואר “The Gurus of Garage Grunge” – חוזרת להופיע בתל אביב. » הפאזטונס בישראל - כל הפרטים

הטינאייג’ר המבוגר בעולם בדצמבר הקרוב ימלאו לפרוטרודי 60, והוא ממשיך להקליט מוזיקה נדירה המקדשת ומעודדת את הסטייה והסלידה מהמיינסטרים: מוזיקה נוטפת פאזים, מהדהדת מאלמנטים שבטיים שהם אנטי־אינטלקטואליים במכוון, עתירת רפרנסים לתרבות הטראש האמריקאית משנות ה־50 וה־60. “אני עדיין חי את אותם חיים שחייתי כשהייתי בן 18, עם כמה התאמות קטנות”, מתוודה פרוטרודי בתשובה לשאלה מה הופך אותו ל”טינאייג’ר המבוגר בעולם”, כהגדרתו. “אותם דברים שהניעו אותי אז עדיין מניעים אותי היום”. הקול שלו יפה בשיחה כמו שהוא יפה בשירים. עמוק, ברור, נעים. פרוטרודי מאוד קול, יודע איך לפטפט, אבל הכי חשוב (אחרת לא היה סקס אפיל לפאזטונס) - הכל מתובל אצלו בטונים עדינים של הומור.  איזה עצות אתה יכול לתת למוזיקאי צעיר שרוצה להגיע לגיל שלך ולמצוא עצמו במצב מצוין כמוך?פרוטרודי מגחך קצת. “ובכן, אל תיפול למלכודות של החברה, נסה להימנע מלעבוד אצל מישהו שאתה שונא, ונסה להימנע מחתונה וילדים ככל שאתה יכול. הרעיון הוא להשביח את החופש ואת הנעורים שלך. אחריות זה בסדר גמור, אבל אל תקפוץ לתוכה”. פרוטרודי הקדיש את חייו לגאראז’. את הלהקה הראשונה שלו הקים כבר ב־1966, כשהיה נער ממושקף בן 14 מפנסילבניה. המשמעות של זה היא שעל אף היותו מנהיג להקת קאלט שהתמצית שלה אצורה בעובדה שהיא להקת ריבייבל, פרוטרודי היה שם בזמן אמיתי. ספק אם ניתן למצוא מקרה דומה לזה בעולם הרוקנרול כולו. הגאראז’ האמריקאי של הסיקסטיז הוא החיפוש אחר סאונד פאנקיסטי ופסיכדלי בו בזמן. בדרך כלל, המקום הזה מושג בטראקים ספציפיים ולא באלבומים שלמים. זה לא רית’ם אנד בלוז נקי בנוסח השנים הראשונות של הסטונז, לא פאנק, לא ביטלס ולא ג’פרסון איירפליין. זו תת תרבות מאוד מסוימת. ב־1966, כשהגאראז’ בקע מהמוסכים של פרברי ארצות הברית בהשפעת הפאז של קית’ ריצ’ארדס ב”Satisfaction”, זה היה כמו “וואו! התפרקה המציאות”. הגאראז’ ייצג משהו יותר חיוני, יותר פסיכי. הזמזומים. הפאזים. גאראז’ זה רית’ם אנד בלוז עם טרמולו וקלידים רועדים ומעורבלים בצבע מעט גותי. הגל הראשון של הגאראז' חי רק בין השנים 1966 ל־1967, ומי שמבין את הקסם של הסאונד הזה מחפש אותו בתקליטים כל החיים שלו. פרוטרודי מסביר שלדעתו רוב להקות הגאראז’ המקוריות לא באמת השתמשו באל.אס.די. “בכנות, אני מפקפק בכך שאפשר לשלב בין אל.אס.די לפאנק”, אומר רודי. “ב־1967, כשכל הטינאייג’רז התחילו לשמוע על אל.אס.די, המון נערים שניגנו בלהקות גאראז’ קשוחות התחילו לדמיין איך זה יהיה לנגן על טריפ. מה שהם עשו זה שהם הוסיפו אובר־טונים פסיכדליים לגאראז’ מיוזיק שהם כבר ניגנו, וכך קיבלת דברים ממש מוזרים ופרועים. במציאות, אם הם היו עושים אל.אס.די, הם כנראה היו נשמעים כמו גרייטפול דד”.

פנאטיות שמטגנת את השכל למרות שגאראז’ עשוי היטב הוא עניין מאוד בלתי מושג, רודי פרוטרודי הצליח לשכלל אותו: הפאזטונס באים עם טוויסט של נושאים מעולם האימה והמפלצות, ולרודי יש איזו תיאטרליות ג’ים מוריסונית אפלה שתומכת באווירת השאמאניזם, הטרייבל והגולגולות. דרך האהבה והאובססיה שלו לדבר, פרוטרודי יוצר פנאטיות שמטגנת את השכל, אבל בקטע טוב. חלק מהקאברים שהפאזטונס מעלים באוב כוללים הופעות אורח של אותם גיבורי גאראז’ מהסיקסטיז, רק 20 ומשהו שנה אחרי. כך הטביע פרוטרודי חותם משלו. להקה כמו The Horrors, למשל, בשום אופן לא היתה קיימת כיום לולא הפאזטונס. כשאני שואל אותו אם הוא יכול להסביר לקורא הישראלי את הקשר בין מוזיקת גאראז’ אמריקאית לבין אסתטיקת הזומבים־עטלפים־בתי קברות החביבה עליו, הוא עונה: “לפני הפאזטונס שני הדברים לא היו קשורים בכלל. כבר כילד הושפעתי מאוד מ’EC Comics’, שהיה מוחרם בארצות הברית כי איזה פסיכיאטר כתב ספר שבו הוא טוען שהמגזינים האלו משחיתים את ילדי אמריקה והופכים אותם לנוער שוליים. ובכן, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לעשות לכם! אז לקחתי תרבות טראש אמריקאית ושילבתי אותה בלהקה שלי. למשל, האופן שבו הפאזטונס לבושים: תמיד הרגשתי שמוזיקת גאראז’ היא מאוד פרימיטיבית, אז משם בא הרעיון לשזור עצמות אדם בשרשראות, צמידים ועגילים. חשבתי, בואו נשלב מוזיקת גאראז’ עם הסרט ‘The Hills Have Eyes’. אין יותר פרימיטיבי מזה”.הפאזטונס קמו בניו יורק ב־1980, כשרודי כבר בן 28, בשל לחזון משלו. עד אז הספיק לעבור בכמה וכמה להקות, שהמעניינת בהן היא טינה פיל (Tina Peel), להקה ששילבה פאנק עם מוזיקת באבלגאם, וחבריה לבשו בגדים עם טקסטורות של נקודות, פסים ומשבצות בלבד. ההרכב הראשון של הפאזטונס היה מבוסס על טינה פיל, ואלבום הבכורה של הפאזטונס, שיצא ב־1985, היה מאסטרפיס של שירים מקוריים שהשתלבו בקאברים מוצלחים להמנוני גאראז’ עלומים ונשכחים מאמצע שנות ה־60. אבל המהלך שהפך את הפאזטונס ל”The Cult of Fuzz” הגיע בזכות החלטתו של פרוטרודי להעביר את הלהקה מניו יורק ללוס אנג’לס, שבימים ההם בעבעה עם סצנת גאראז’ משלה (The Paisley Underground). ב־1989, שנתיים אחרי המעבר לקליפורניה, הדהימו הפאזטונס את תעשיית המוזיקה כשהיו ללהקת הגאראז’ הראשונה (והאחרונה) שחתמה בלייבל הענק RCA. כמו וודי אלן, או כמו עשרות תופעות אחרות בעולם המוזיקה, הפאזטונס תמיד היו פופולריים יותר מחוץ לארצות הברית. על גלי ההערצה הבינלאומיים האלו הגיעו הפאזטונס בקיץ 1992 לשתי הופעות ברוקסן, אחרי שהוציאו את אלבומם הטוב ביותר עד אותה נקודה, “Braindrops”. עבור מי שהיה אז בן 18 והכי בעניין של רוק פסיכדלי, לראות את הפאזטונס לייב היה לא פחות מאקסטזה. למופע הראשון, שהתרחש בליל חמישי, הגיעו 300 איש. במוצאי שבת כבר היו שם 500 איש, ובשבועות שאחרי חנויות תקליטים כמו סופר זאוס והאוזן הזיעו עם קצב הזמנות מוגבר של תקליטי גאראז’־ריבייבל וגאראז’ מהסיקסטיז. עד הפאזטונס שמעתי רוק - אחרי הפאזטונס הבנתי מה זה רוקנרול. כמה שבועות אחרי ההופעה הפכתי את המראה שלי למקדש גאראז’: פוני עם שיער ארוך חלק, חולצות פייזלי, כל החבילה.  בינתיים, מעבר לאוקיינוס, כשהוא בן 40 בלבד, אבל עם 26 שנה של היסטוריה מוזיקלית מאחוריו, פרוטרודי פירק את הפאזטונס ויצא לחופשה של חמש שנים. בשנת 2000 החזיר את הלהקה לחיים, וב־2003 הפתיע עם האלבום הטוב ביותר של הפאזטונס בכל הזמנים - “Salt for Zombies”. אז חל מפנה נוסף: פרוטרודי הכיר את בת זוגו (הקלידנית הנוכחית של הפאזטונס) לנה לאבלנד, ועבר לגור איתה בברלין. “לוס אנג’לס היא לא עיר של רוקנרול יותר, וזה ככה כבר המון זמן”, הוא מסביר. “אחת הבעיות הגדולות עם אל.איי היא שאתה יכול להגיע למקומות רק במכונית, וקשה לבנות סצנה כשקשה להגיע למקומות. הכניסה למועדונים מאוד יקרה, וכשאתה במועדון עצמו הכל מאוד רועש, אי אפשר לדבר והמשקאות מאוד יקרים. יש להקה פה, להקה שם, אבל אף אחד לא באמת מסתכל על לוס אנג’לס. בברלין מאוד קל להגיע לכל מקום ויש המון מועדוני רוקנרול, רבים מהם מכוונים לפיפטיז רוקאבילי, פיפטיז אר אנד בי, מוזיקת סול וגאראז’. כשהגעתי לכאן זו היתה הפתעה נעימה ללמוד שזה המקום המושלם בשבילי. גם ככה רציתי לצאת מאמריקה, אני ממש שונא את הפוליטיקה שם וזו לא ארץ שאני יכול להזדהות איתה יותר”.

כמו שירות לציבור בשנה שעברה הוציאו הפאזטונס אלבום אולפן שביעי, הראשון מזה 22 שנים שמכיל רק נאמברים מקוריים, בלי קאברים. באלבום זה ממשיך רודי עם הקו הטקסטואלי החדש שהציג ב”Salt for Zombies”: לא רק טקסטים העוסקים בהרפתקאות עם בחורות לוהטות, אלא גם ביקורת חברתית. “הייתי רוצה לבנות מחדש את לאס וגאס בחזרה כמו שהיא היתה”, פרוטרודי אומר, “והייתי רוצה לעשות לניו יורק דה־ג’נטריפיקציה ולהחזיר אותה לרוקנרול־סלאם שהיא היתה בסבנטיז ובאייטיז. אלו שני מקומות שמאוד אהבתי, וכיום אני מוצא אותם מאוד מדכאים. אי אפשר לזהות אותם”. מה השתנה בתפיסה המוזיקלית שלך מ־1992 ועד היום? “אני חושב שהדבר הכי גרוע שיכל לקרות למוזיקה זה האינטרנט והאייפון. היום מוזיקאים מקדישים הרבה הרבה הרבה יותר זמן ליח”צ בפייסבוק, מאשר לנסות להשתפר על הכלים שלהם. יש לנו את הדבר הזה שנקרא יוטיוב – שאני אוהב! אבל זה כל כך שטני, כי כל מה שאי פעם רצית לשמוע או לראות, תוכל כמעט תמיד למצוא אותו שם. זה הופך אנשים למאוד תשושים. העובדה שאתה רואה כל כך הרבה דברים מקטינה את הערך של כל דבר נפרד כשלעצמו. בימים ההם, אם ראיתי קליפ נדיר של MC5 נגיד, הקליפ הזה היה נשאר איתי שבוע שלם. הייתי אובססיבי לגביו, מפנטז עליו. היום, זה כזה ‘הו וואו! זה ממש קול! ועכשיו מה הדבר הבא? אני אקליד את זה, ועכשיו אקליד את זה’. אני חושב שאולי יש לנו יותר מדי. אני עדיין מאזין לווינילים, מחזיק את העטיפה ובוהה בה”. שמתי לב שבימים אלו אתה מופיע בלי הפוני המפורסם שלך. למה?  (הוא משועשע מהשאלה) “כן, אתה יודע, אחרי שהלכתי כל כך הרבה זמן עם פוני, היה בא לי לנסות משהו אחר. בשנים האחרונות עברתי איזו פאזה שחזרתי לאהוב את The Pretty Things. אמרתי, אני אוהב את השיער של פיל מאי, אולי אנסה תסרוקת כזאת לכמה זמן”. והוודו?“לא ארחיב בעניין הוודו, כי אני לא רוצה שהרשויות לא ירשו לי להיכנס לישראל, אבל באופן כללי אני יכול להבטיח שכל מה שיש בתוך המוזיקה של הפאזטונס זה אמיתי. הפאזטונס זה לא פנטזיה”. למרות שהחברה שלך איתך בלהקה, אתה יכול להגיד לי עם כמה נשים שכבת במהלך השנים?(רודי צוחק ומתקשה להירגע) “לא הרבה כמו ווילט צ’מברליין. זה כל מה שאני יכול להגיד בנושא”.המשפט הבא שלי הוא בלתי נמנע. רודי פרוטרודי, אתה שינית לי את החיים.“פנטסטי לשמוע. אנחנו תמיד לשירותך. הפאזטונס זה כמו שירות לציבור”.

הפאזטונס (במסגרת חגיגות ארבע שנים לאוזןבר). ה’ 30.8, 21:00, מופע פותח: בום פם והופעות בורלסק של פאטאל אובסשן; ו’ 31.8, 22:00, מופע פותח: אלקטרה. מחיר: 149 שקל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ