סינגל שוט: קליינשטיין חסר מעוף, סנדרסון מהנה בלי להתאמץ

וגם: מיי פיינגולד לא פוגעת למרות הפוטנציאל הגדול ושלומי סרנגה קולע גם למאזינים שחשבו שהם לא אוהבים מוזיקה יוונית

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

האולימפיאדה עברה כל כך מהר, שאם מצמצתם יכול להיות שפספסתם את בולט שובר עוד שיא בדרך להיות האגדה שהוא. באולימפיאדה שמרכזת את האתלטים הגדולים בעולם, אפשר לראות עד כמה זה חשוב לדייק. בעולם טכנולוגי עם אמצעים בלי סוף, מצליחים הספורטאים להגיע לרמות מקצועיות כאלה שטעות קטנה ומגוחכת כמו נחיתה סנטימטר אחד קדימה מידי מתרגיל המקבילית יכול לעלות במדליה. בענפים האלה הדיוק והטכניות הם גם האסתטיקה. אנחנו נפעמים מיכולת הדיוק בתרגילים, ומוחאים כפיים על שלמות טכנוקרטית. לא כך הדבר במוזיקה. לפעמים הטכניות והאסתטיקה נפגשים גם פה, אבל אז אנחנו מתבגרים, גוזזים את השיער הארוך ומפסיקים להקשיב לרוק פרוגרסיבי.

הדיוק המשמעותי יותר במוזיקה איכותית הוא ההפקה והעיבוד שיודעים לשלב בין הכלים לכדי סינרגיה (לא נסלח ללהקה שהרסה את המושג הזה) מענגת ומהפנטת. דני סנדרסון, למשל, מדויק כבר שנים, עם הרמוניות מופלאות ורוק קליל ונעים שלעולם לא יימאס. גם שלומי סרנגה יודע את העבודה ובעזרת גל תורן ודודוש קלמס מצליח לארגן מסיבה יוונית מדויקת להפליא. רמי קליינשטיין, לעומתם, מזכיר לנו כמה השירים שלו "רגילים" וכמה שרוב הפעמים הוא לא מצליח לדייק. מיי פיינגולד מנסה ללכת בכיוונים אחרים, מלודיים ומרגשים יותר, אבל זה לא ממש עובד לה.

האיש הרגיל: רמי קליינשטיין – שום דבר כשיצא השיר הראשון מאלבומו החדש של קליינשטיין, "רוצי קטנה", כתבתי שזה טוב שיש לנו איש כזה, שיודע לעשות מוזיקת פופ עם פזמונים קליטים שחוזרים אינספור פעמים בכל שיר. אני לא חוזר בי מהאמירה, אבל אולי כדאי לעדן אותה מעט. בהתייחס לסינגל ההוא, אני עומד מאחורי מה שאמרתי, אבל בהתייחס לשיר החדש, או לרוב השירים שלו למעשה, כדאי להוסיף הסתייגות מסוימת. אי אפשר להתחמק מזה שרוב השירים של קליינשטיין הם פשוט רגילים. בלי אדג', בלי תחכום, בלי עושר מוזיקלי או עונג מיוחד. סתם שירים, עם סתם מילים, עם סתם פזמונים. ולא יעזור אף עופר מאירי, מוכשר ככל שיהיה.

אם לא הייתי אומר לכם שמאירי הפיק את "שום דבר" בחיים אל הייתם מנחשים. אין זכר לאלקטרוניקה שלו וליכולות ההפקה שלו. גם ב"רוצי קטנה", אגב, לא שמענו אותו כמעט, אבל שם זה לא הפריע כי השיר עבד. אז מידי פעם יש לקליינשטיין איזה שיר שעובד, ובשביל השירים האלה שווה לנו לספוג את כל השאר. אז זה הזמן לספוג, כי "שום דבר" דורש את זה. אלה הרגעים בהם נחשף בפנינו סתם יוצר רגיל, עם סתם שיר, ומלודיה רגילה להפליא. לא רע ולא טוב. לא זכיר בעליל. אבל תזכרו את "רוצי קטנה" ולהיטים טובים אחרים לאורך הקריירה שלו, כי בשבילים אנחנו נשארים לצידו של קליינשטיין הרגיל. סינגל השבוע: דני סנדרסון – בוכה וגם צוחק בהקשר למוזיקה מקובל לקיים שיח על ישן וחדש, רלוונטי ולא מעודכן, צעיר וזקן וכך הלאה. לרוב אני בסדר עם הדיון הזה, ואפילו מוסיף בעצמי לא מעט זרדים למדורה, אבל יש את הפעמים ההן שאז אין הרבה מה לדבר ומימד הזמן לא משחק יותר תפקיד. דני סנדרסון חוזר עם עוד אלבום, "בוכה וגם צוחק" הוא הסינגל הראשון מתוכו. השיר הזה, כמו גם האדם הזה, הם המודל של ההגדרה על זמני. כי למוזיקה הזו אין גיל ואין תאריך תפוגה.

שיר קליל וקליט באופן מחריד כמעט, הרמוניות מלטפות וחמודות, עושר מוזיקלי שאינו מעיק על האוזן, ונמצא בדיוק בנקודה הקריטית שבה כל הכלים מגיעים ביחד לכדי מיצוי מירבי. זה נאמבר קצר וקולע, בלי יותר מידי בלבולי ביצים ופירוטכניקות שאמורות להרשים מישהו. כי סנדרסון לא צריך להתאמץ, ההפך הוא הנכון. כל הקריירה שלו הוא נשמע כאילו הוא לא מתאמץ ולכן אנחנו כל כך אוהבים את המוזיקה הקלילה הזו שהפכה למודל חיקוי לדורות שלמים של אמנים. בשורה התחתונה, זה שיר כיפי מאוד, חמוד מאוד, שאפשר לדמיין את סנדרסון והלהקה מחייכים בזמן שהקליטו אותו.וואחד יאסו: שלומי סרנגה – מה היה לי "מה היה לי", השיר ששוחרר לקראת מופע המחווה של שלומי סרנגה לסטליוס קזנדיג'יס, אגדה יוונית, הוא שיר מדויק. אפשר להעריך אותו מבחינה מקצועית אבל לא בהכרח ליהנות ממנו ברמה האסתטית. השיר הזה הוא וואחד חבילה יוונית. הכל יושב במקום, וגם מי שבטעות פוסל מוזיקה יוונית על הסף, עלול עוד למצוא את עצמו שובר צלחת או שתיים על הרצפה. נדמה שסרנגה עושה בחירות נכונות יותר ויותר עם השנים, וזה עושה רק טוב לכולם.

לצורך השיר הזה שוב חברו אליו גל תורן (מרסדס בנד) ודודוש קלמס (הדג נחש) שהפיקו עבורו את הדואט הנפלא שעשה בזמנו עם רד בנד, "Don't Let Me Be Misunderstood", ונגני הרוק מהמוכשרים ביותר שיודעים לשחק גם עם הצד הים תיכוני של המפה – ניר מנצור על התופים, יוסי מזרחי על הגיטרה, אורן פולק על כלי ההקשה ונרי פרידנר על הבוזוקי. כל חלקי הפאזל האלה הצליחו לעבוד בשלמות זה עם זה, ומצאו את הקצב הנכון ביותר לשיר. יש כאן עושר מוזיקלי מרתק שההפקה המצוינת של תורן את קלמס מצליחה להבליט את הצדדים החזקים שבו. דבר קטן מפריע לי פה וזה שלא שומעים מספיק את הקול העמוק והמרטיט של סרנגה, שבזכותו בעיקר הוא כל כך גדול היום. זה שיר בסולם יחסית גבוה בשביל סרנגה, ובחלקים ניכרים ממנו הוא נשמע מתאמץ ורצועת השירה לא מספיק מוגברת ביחס לכלים. אבל זו הערה קטנה ויחסית זניחה, ובסופו של דבר יש כאן חגיגה יוונית משובחת ביותר, שעושה חשק ששמעון פרנס יחזור לתודעה. שינויים בהרגלי הצריחה: מיי פיינגולד – תמונות העם אוהב לאהוב דמויות ריאליטי. אלה אנשים מהשורה, כמוני וכמוך, שבבת אחת זוכים לתהילת עולם (או תהילת ישראל שזה הרבה יותר קטן מהעולם). ולכן אנחנו גם מגוננים עליהם, וסלחנים כלפיהם בנוגע למה שהם עושים כשהזרקור של הפריים טיים כבה עשר שניות אחרי ניצנים. לא אחת אני מתנגש עם הקוראים סביב יוצא כוכב נולד כזה או אחר שבעיני לחלוטין לא עומד בסטנדרטים, אבל הקהל בוחר לחבק אותו ולגונן עליו כמו היה חבר מהשכונה. מיי פיינגולד הוא סוג של מקרה כזה, אבל לא בדיוק. פיינגולד היא יוצאת ריאליטי שבעיני דווקא מאוד עומדת בסטנדרטים, ואפילו בכבוד. לוקח הרבה זמן לראות מטאור שכזה בשמיים, וכשזה נוגע למוזיקה לא צריך אפילו לנסוע למצפה רמון באמצע הלילה בשביל לראות אותו. הבעיה מתחילה כשפיינגולד פוזלת לצדדים ומנסה לעשות דברים שלא בהכרח מחמיאים לה. האלבום הראשון היה אלקטרו-פופ מדליק ביותר, שגם אם לא כל השירים שבו היו מצוינים, אפשר היה להרגיש בנוכחות הקולית המיוחדת שלה בכל צעד. "תמונות", השיר הראשון מהאלבום השני שבדרך, הולך לכיוון אחר לגמרי, ולא בטוח שבלדה רוקיסטית שברירית ועאלק בוגרת עושה איתה חסד גדול.

השיר הזה, בהפקתו של אבנר חודורוב (משינה), מרגיש כמו כמה צעדים אחורה בקריירה הקצרה של פיינגולד, וכולי תקווה שהיא תחזור למסלולה בהקדם. קשה להבין מה האיכות שלה לעומת שאר המוזיקאים בישראל כשהיא מגישה שיר פשוט וחסר מעוף, עם פזמונים קליטים שבשביל להגיע אליהם וליהנות מהם צריך לעבור מסכת בילד אפ ארוכה ולא מעניינת בעליל. זה מרגיש כאילו השקיעו הרבה יותר מידי בפזמונים ושכחו שצריך לבנות סביבם את השיר כמו שצריך. זה נחמד שפיינגולד כותבת לעצמה ומנסה להתקדם וללכת לכל מיני כיוונים. הפעם היא לא פוגעת, בלשון המעטה, אבל מאחר שאת הפוטנציאל שלה היא הראתה לא אחת בעבר, אפשר לקוות ולצפות ששאר השירים באלבום החדש יהיו מוצלחים יותר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ