סינגל שוט: אייל גולן ודודו אהרון לא מממשים את הפוטנציאל

וגם: בני בשן עם שיר חדש וטוב שלא כדאי לפספס, דין דין אביב מאכזבת עם שיר חדש שלא עומד בסטנדרטים שלה וצביקה פורס מוציא סינגל ראשון ומבטיח. מדור ביקורת הסינגלים חוזר

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

והימים ימי אולימפיאדה. טובי ספורטאי העולם מתכנסים במקום אחד ומתכתשים זה בזה על מנת להוכיח את עליונותם הספורטיבית. חלק מהארועים מרגשים קצת יותר, כמו במסלול הריצה או בריכת השחייה, וחלק קצת פחות, כמו הדיפת כדור ברזל, שאם ראיתם את זה במו עיניכם ודאי תסכימו שקשה לקרוא לדבר הזה ספורט ולאנשים העוסקים בו ספורטאים. הקונספט הזה, בו הספורטאים מתאמנים במשך ארבע שנים ארוכות כדי להגיע למעמד  שלרוב מתמשך מעט מאוד זמן, הוא כמעט בלתי נתפס. פשלה קטנה והסיכוי לדיכאון קליני גדל לארבע השנים הקרובות. » סינגל שוט - כל הטורים

לפעמים אני חושב שכדאי שגם מוזיקאים היו מתכוננים להוצאת שיר חדש כמו שספורטאים מתכוננים לאולימפיאדה. אולי אז היו מסוננים החוצה כל מיני שירים שלא בטוח שהיו צריכים לצאת. בני בשן למשל, כבר עשה את שלו באולימפיאדה הקודמת, עם "אחלה חמודה", ולא בטוח שיצליח להגיע לאותם ההישגים. דין דין אביב מוציאה שיר חדש באוסף להיטים שלא בטוח שהיה נכנס לו היה יוצא באלבום אחר. דודו אהרון ואייל גולן, שני הספורטאים הכי מצליחים בזמר המזרחי נפגשים לראשונה על המסלול. ניצוצות לא יצאו מהמפגש הזה, ותהיו בטוחים שלבולט זה לא היה קורה. ורק צביקה פורס נראה כמו אחד שלוקח את הספורט שלו ברצינות וחוזר לקדמת הבמה עם סינגל סולו ראשון ומוצלח.

תפסת מרובה לא תפסת: אייל גולן ודודו אהרון – ממכרת השיר הזה מעצבן אותי. אייל גולן ודודו אהרון הם באמת שניים מהכוכבים הכי רציניים שיש בזמר המזרחי, ודי בצדק. לאורך הקריירות שלהם הם הוכיחו, קודם כל, שיש להם קול מצוין, קליט, רך ונעים. ולא פחות חשוב מכך, לא פעם הם הציגו לראווה את כושר הכתיבה שלהם. אמנם זה לא תמיד עובד, בעיקר בקצב שבו מוציאים חומרים חדשים במוזיקה המזרחית, אבל אחוזי הפגיעה שלהם מזכירים את עודד קטש בימיו הטובים. אז מה קורה לשני אמנים מעוטרים שנפגשים ומוציאים שיר שלא היה מגרד את הקרסוליים של כל אחד מהם לו היה מוציא אותו לבד?

יכול להיות שזו שאננות הגורסת כי החיבור הגדול לבדו ינפיק סערה כזו במוזיקה הישראלית שהשיר בטוח יהיה להיט. יכול להיות שהוא באמת יהיה להיט, אבל לא מהסיבות הנכונות. השיר הקיצי והחפלאי הזה אמור להיות על טהרת הכיף. כיף כמו שיודע לעשות אהרון בלא מעט להיטים שלו, או ליאור נרקיס, או אפילו עומר אדם. דווקא בשילוב עם גולן אני לא כל כך נהנה. חסרה לי גם הקליטות של שיר מזרחי קלאסי, שמהדהד בין הקירות גם אחרי שהמוזיקה מפסיקה להתנגן. חבל שזה מה שנשאר לנו ממפגש ראשון ומסקרן בין שני החברים האלה.  טעות לעולם חוזרת: בני בשן – הערב את "אחלה חמודה" של בני בשן הצלחתי לפספס. שמעתי אותו לראשונה כשיצא, ופסחתי עליו במהרה לדבר הבא. לא מצאתי אותו מעניין במיוחד, ולא הבנתי מה בדיוק אני שומע. היום אני יודע שטעיתי, שהחטאתי בגדול, שזה עבר לי מעל הראש משום מה. לכן אני ניגש בחשש לכל דבר שעושה בני בשן מאז, כדי לוודא אלף פעמים שאני לא פזיז ונמהר מידי. "הערב" הוא שיר חדש שמנוגן בהופעות כבר זמן מה. הקליפ המלווה אותו, אגב, הוא תיעוד של תגובות הקהל לשיר בהופעות השונות. נחמד לראות איך אנשים מגיבים לשיר בפעם הראשונה שהם שומעים אותו.

השיר החדש מגיע מעולם התוכן של "חמודה". שמח, קליל, עאלק לא רציני אבל בעצם התייחסות טקסטואלית רצינית ביותר. זה כמו שיר שיכורים אירי, רק פחות אירי ויותר יהודי. בשורה התחתונה, זה נחמד מאוד. בשורות קצת יותר עליונות, זה שיר כיפי שגורם ההפתעה שבו נעלם ברגע שמשווים אותו ללהיט ההוא. יכול להיות שאם השיר הזה היה מגיע ראשון אז אותו היינו מהללים כל כך, אבל טיימינג זה הכל בחיים, ו"הערב" שייך לעולם שאחרי "חמודה". מצד אחד, זה הופך אותו לקצת פחות מפתיע ופחות מעניין. מצד שני, העיתוי הזה גורם לי להקשיב לשירים הללו באור חדש, רציני יותר. ומצד שלישי, כבר הוכחתי שאני לא שופט טוב בכל הנוגע לבני בשן. אז שימו פליי ותחליטו בעצמכם. גרוע זה לא הולך להיות, אז מה איכפת לכם ליהנות שלוש דקות?סינגל השבוע: צביקה פורס – For Breaking My Heart אני זוכר שלפני כמה שנים שמעתי את השם צביקה פורס. לא ממש הבנתי מי זה הכוח צביקה הזה שנשמע כאילו יצא ממשחק וידאו תוצרת הארץ, אבל הבאזז היה עיקש. בזמנו, צביקה לורבר היה עם להקה מוכשרת, עלה על גל של הופעות וצבר לעצמו לא מעט מעריצים בעזרת רוק קברטי היתולי עם פנים חתומות ורציניות, תלבושות צבעוניות והרבה דרמה. הלהקה הלכה, גם לורבר לא היה פה למשך כמה דקות, אבל עכשיו הוא חוזר עם סינגל ראשון בלי הלהקה התומכת. הקברטיות וההיתוליות קצת התאיידו, אבל הדרמה נשארה. גם הפנים החתומות (ויש קליפ כדי להוכיח את זה). אנחנו עדיין בעולם הרוק, אבל בהיעדר להקה הושם דגש מאוד רציני על הקלידים, ועושה רושם כי זו הייתה בחירה נכונה. צביקה, או הכוח אם תרצו, יודע מה עובד אצלו, וזו רגישות חשובה מאוד לכל אמן, בוודאי בתחילת דרכו. הקול החלק שלו מפתיע בעוצמתו, ואפילו שלפעמים הוא נשמע תקיף ואגריסיבי מעט, זה לרוב עובר חלק ומעצים את תחושת הדרמה הקיימת ברוב השירים שלו.

מילה טובה חייבים להגיד גם על העיבוד וההפקה של בן ספקטור, שנראה כאילו החיבור בין השניים עושה רק טוב. אלקטרוניקה עדינה מאוד הושתלה בשיר, מספיק עדינה כדי לא להוריד את הפוקוס מהפסנתר ומהתפקיד הווקאלי, אבל מספיק נוכחת כדי שתעשה נעים ותהווה נדבך חשוב בתמונה הכללית. בסופו של יום, זה מוצר מוזיקלי קליט וקומוניקטיבי, עם גוון להיטי ובאותה הנשימה גם מלמד על עבודה קשה והתקדמות מוזיקלית מהחומרים הישנים יותר. באופן חד משמעי יש לדבר כזה מקום במוזיקה הישראלית. יכול להיות שהכוח נמצא שוב על הגל, תהיו מוכנים, שלא תפספסו אותו במקרה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ