סינגל שוט: הילדותיות של רוני דלומי, המחאה הדלה של הג'ירפות

וגם: עמית פרידמן ותמר אייזמן עם סינגל ג'אזי מושלם, וכל החתיכים אצלי לא מצליחים להתעלות מעבר ל"פאנק למתבגרים". מדור סינגלים שבועי

טל הנדלס, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל הנדלס, עכבר העיר

זה לא הגיל, זה התרגיל. לא נכון, זה גם הגיל, הוא חלק חשוב בסיפור. גם אם לא הגיל הכרנולוגי, אז בוודאי הגיל המנטאלי. אדם אמור להתפתח עם השנים, לצבור חוויות, ללמוד מהן ולהשתנות. לרוב, אנשים נהיים מעט יותר נינוחים עם הזמן, פחות ממהרים ויותר שקולים. גם אצל מוזיקאים אנחנו מחפשים אצלו את שינוי הפאזות, את התנועה בין אלבום לאלבום, אחרת זה משעמם. עמית פרידמן והרכב הג'אז שלו מלמדים אותנו איך נשמע שיר שלם, עגול, מלא בניסיון חיים ובשלוות נפש נעימה. לעומתם, ג'ירפות תקועים עדיין בקיץ שעבר ובמחאה שאולי תחזור ואולי לא, וזה בא על חשבון המוזיקה. גם כל החתיכים אצלי עומדים במקום וממשיכים לכוון את עצמם לקהל המתבגרים שרוצה לצעוק על העולם. ורוני דלומי הועלתה על כס המלכות הרבה יותר מידי מהר, לפני שהספיקה להבשיל, והתוצרים שלה נשמעים בהתאם.

שמישהו יחזיק אותי: רוני דלומי – תחזיקו מי שזכתה בתואר הכוכב הנולד השמיני בישראל ממשיכה לאסוף תארים. הקומוניקט המלווה את הסינגל הראשון מהאלבום השני של רוני דלומי בת ה-21 מתפאר בתואר זמרת שנת 2010 של רשת ג' וערוץ 24, וזמרת שנת 2011 של גלגלצ ומאקו. כל הכבוד, באמת תעודות חשובות לתלות על המקרר של אמא. כמו ציור בינוני במיוחד בגן הילדים, והאנלוגיה הזו לא מגיעה משום מקום. יכול להיות ששכחנו את זה לרגע, כי בשנתיים שעברו מאז זכתה, כוכב נולד המשיכה בתהליך ההצערה, וחלק ניכר מהוצאות ההפקה בעונה הנוכחית מבוזבז על חיתולים ומוצצים, אבל להיות זמרת בת 21 עם אלבום שני זה לא עניין של מה בכך. הגיל וחוסר הניסיון נוכחים במוזיקה שלה. מעבר לעיניים יפות וחמידות משובבת נפש, אם דלומי רוצה לשחק במגרש של הגדולים, הגיע הזמן להתחיל לשפוט אותה בהתאם. הקריטריונים שהביאו אותה לפסגה המפוקפקת של הזרם המרכזי בישראל כבר לא מספיקים, וזה הזמן לתת משהו חדש. בינתיים, עושה רושם שזה לא יקרה בקרוב.

מבחינה קולית הביצוע לא מרשים ולא מתרומם לשום מקום. הקול שלה אמנם יחסית נקי, אבל באותה נשימה גם חלוש וקטן מידי. בנמוכים כמעט ולא שומעים אותה, וגם בגבוהים בהם היא לכאורה מוצלחת, הויברציות התכופות לא עושות עימה חסד. מילא רק זו הייתה הבעיה, עוד אפשר היה לעבוד על זה, אבל גם השיר בפני עצמו לא מעניין בעליל. הלחן הפופי-מתקתק נשמע חלול ולא סוחב לשום מקום, שלא לדבר על העיבוד שכמו לקוח מפרק גרוע במיוחד של כוכב נולד, עם c part משמים שרק גורם לרצות ששלוש ורבע הדקות הללו יסתיימו כבר. תארים זה אחלה כמו שחומוס אחלה זה אחלה. אם דלומי באמת רוצה להיות קול מובהק בתעשייה, היא חייבת להעז ולטלטל את הדמות המתקתקה הזו מידי פעם.

מסרים סותרים: ג'ירפות – קיץ 2 מוזיקה, כמו כל מדיום אומנותי, יכולה וצריכה לטפל בענייני היום. מתוקף הפצתה לאוזניים רבות, תפקידה במובן מסוים הוא להיות חוש הביקורת הציבורי שנעלם מין הלב בתוך רחשי היומיום. המוזיקאים נדרשים לעיתים להיות אלה שמסתכלים מהצד ומציבים לנו את המראות שלא בטוח שכל כך קל לנו להסתכל בהן. בישראל אין המון אמנים מובילים שנשארים נאמנים לתפקיד הקשוח הזה. הדג נחש הוא השם הראשון שקופץ לראש. ג'ירפות מגיע אחריו. "קיץ 2" הוא הסינגל השני מהאלבום הרביעי שבדרך, והוא הסינגל השני שעוסק במחאה החברתית. בפעם הקודמת היה שיר הלל לדפני ליף, ועכשיו זהו שיר כמיהה לחזור לרחובות ולשחזר את האנרגיה של הקיץ שעבר. הכל טוב ויפה, ומחאה חברתית זה דבר חשוב, אבל אם כל האלבום יהיה בראי המחאה זה כבר לא כל כך טוב וגם לא כל כך יפה. אם ג'ירפות לא יזהרו, אפקט זאב זאב יתדפק על דלתם ואנשים יחדלו מלהקשיב. גם ביקורת צריך להשמיע בחוכמה, ולא לזרוק הכל בפנים כל הזמן. ומעבר לתוכן, חשובה גם האסתטיקה המוזיקלית עצמה, כי אף אחד לא זוכר שירי מחאה שהם לא שירים טובים בפני עצמם. "קיץ 2" מרגיש כמו ניסיון לדחוף מסרים מבלי להתחשב במסגרת. זה שיר קצבי ומעט היתולי, ממשיך את הדרך של הסינגל הקודם, אבל חסר בו העושר המוזיקלי והצלילי שהם יודעים להציע בשירים שכאלה. התוצאה קצת דלה וחיוורת, וכשזה המצב אז גם המסר פתאום מרגיש שקוף.

סינגל השבוע: עמית פרידמן מארח את תמר אייזנמן - sunrise כשזה טוב, זה טוב, ואין גם מקום לויכוח. אחרי שנים של ג'אז הוציא לאחרונה הסקסופוניסט עמית פרידמן את אלבומו הראשון כיוצר, ו"Sunrise" הוא שיר הנושא מתוכו, בו הוא מארח את תמר אייזנמן כזמרת. וזה טוב ובגדול. בענק. ג'קפוט. מעבר לפרידמן ואייזנמן המוכשרים, התאספו להם כמה מנגני הג'אז הכי מנוסים שלנו, ביניהם עמוס הופמן על העוד וגלעד אברו על הבס, שניהם, כמו גם שאר חברי ההרכב הנפלא הזה, חיים את המוזיקה מידי יום ביומו, מנגנים בברים בלילות ובבתי קפה בימים, ומלווים את מיטב אמנינו. ולא סתם אני מדגיש את זה. הניסיון והאחדות שלהם עם הצלילים זה מה שמעניק את הערך המוסף בשיר הזה ובכלל ביצירות של אנשים יקרים שכאלה. השיר הנעים מרגיש שלם, הכי רחוק מבוסרי ונערי שיכול להיות. יש בו שלווה של בגרות, הוא מנחית את הדעת, משקיט צרות, ונותן אפשרות לנוח לרגע וחצי. הביצוע הטוב לא יכול היה לעבוד מבלי שהשיר בבסיסו היה מוצלח, והרבה זמן לא היה פה שיר ג'אז כל כך מעלה חיוך. כדאי לצפות בקליפ, לא כי יש בו איזה מסר גדול ומעניין, וגם לא טכנולוגיה פורצת דרך. הוא בסך הכל מספר בדיוק את הסיפור של השיר הזה. אייזנמן מהלכת ברחובות נווה צדק, נמשכת לעבר המוזיקה שהחברים משמיעים באיזה בר נטוש, וכל מה שצריך זה להסתכל על הפנים שלהם ולהבין את כל השורות שנכתבו פה למעלה. אלה פנים של מוזיקאים שלא רודפים אחרי שום דבר, שפשוט נהנים לנגן ביחד עם חברים טובים. בסוף מוצאת אותם אייזנמן והתמונה שלמה ונעימה להחריד. תמונה יפה יצאה להם.

מבחן בגרות: כל החתיכים אצלי – בפקולטה למדע מדויק כל החתיכים אצלי עושים מוזיקה למתבגרים, טייק איט אור ליב איט. כשיצא הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלהם, עוד ניסיתי לחפש איזו התבגרות שאולי לא ממש קיימת שם. "בפקולטה למדע מדויק" מכיל בתוכו בדיוק את המוזיקה שאני מכיר מהחתיכים, לא פחות ולא יותר. מנקודת המבט שלי זה Pאנק לא רע, אבל Pאנק, שהוא ה-מוזיקת-מתבגרים-בועטת-אנרכיסטית, ומה לעשות שאני כבר לא בגיל המתאים. מעבר לסוגה המוזיקלית, גם הטקסטים, כפי שהיו באלבום הראשון, נותרו מעט ילדותיים ופנטזיונרים בהוויתם. "איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור", ברצינות? אני יכול מאוד להתחבר לחבילה השלמה בתור נער מתבגר, אבל המוזיקה שלהם לא כל כך נגישה לקהל אחר. כאמור בטור זה בעבר, הם מוזיקאים מוכשרים, אחד אחד, ולאיה זהבי פייגלין יש כריזמה ונוכחות בימתית מפלצתית, אבל זה צוהר מאוד קטן בעולם המוזיקה והייתי רוצה לראות את הכשרון הזה מעבר לזעקות נעריות. אם בימים האחרונים התחיל לגדול לך השפם ובמקביל אתה ממש כועס על ההורים שלך ועל העולם, אתה עשוי ממש ליהנות. בעיקר מהפזמונים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ