אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביצה הסקוטית: כל פסטיבל צריך מגפיים

קחו שדה בסקוטלנד, תכניסו לתוכו 90 אלף איש במגפיים, תוסיפו קצת גשם ותנערו: ערן לאור חזר מ־T in the Park, הביצה המוזיקלית הכי גדולה של הקיץ. חוויה טובענית

תגובות

כל הדרך באוטובוס מאדינבורו לפארק בלאדו אני חש אי נוחות מסוימת. הנסיעה לא ארוכה, מזג האוויר יבש וקריר בדיוק במידה הנכונה, ומצב הרוח של כולם עליז ושתוי למדי, למרות שעת הצהריים המוקדמת, הודות ליין זול בקרטון והמון פחיות בירה שעוברים בין הספסלים. המבט שלי עושה דרך דומה ומגלה, באופן שלא מפסיק להטריד אותי, שכולם – נערים ומבוגרים, חבורות וזוגות, סקוטים וסתם ג’ינג’ים – נועלים מגפי וולינגטון גבוהים, וֶולִיז בשפת המקום, הגרסה הבריטית למגפי הרפתנים בקיבוצים. אני מסתכל בחשש על נעלי הסניקרס שלי ומציץ שוב מהחלון. השמים נקיים. מה כולם יודעים שאני לא? ובכן, הרבה.» טיפים לפסטיבל המושלם    זהו יום שישי, יומו הראשון מבין שלושה של פסטיבל T in the Park, שבהיעדרו של פסטיבל גלסטונברי השנה (בשל המשחקים האולימפיים בלונדון, שהקשו על קיומו) הפך להיות אירוע המוזיקה הגדול של הקיץ באי הבריטי. יום קודם כבר החלו לזרום אל פארק בלאדו, שדה תעופה נטוש שמשנת 97’ משמש ביתו של הפסטיבל, אלפי צעירים שיעבירו בו סוף שבוע באוהלים ובקרוואנים; חלקו האחר של הקהל יגיע בכל יום מערים שונות בסקוטלנד ובצפון אנגליה, וישלים כמות של 90 אלף איש שיזכו בימים הבאים לצפות בכמה מההופעות המדוברות של העונה, מינוס פיט דוהרטי, ששוב הבריז ברגע האחרון (הפעם בתואנת אשפוז מרצון במכון גמילה – והנה מגיע החלק המפתיע היחיד במשפט הזה – בתאילנד).אדם הצלם ואני מגיעים אל הגדר החוצצת בין אזור הקמפינג ובין מתחם ההופעות. בעוד דקות ספורות יינתן האות לפתיחה, ואל שבע הבמות יזרמו אלפי הצעירים שדחוקים עכשיו מאחורי המחסום, מעלים בי אסוציאציות לאסונות בפסטיבל ערד ובאיצטדיונים הייזל והילסבורו. משום מה, זה לא קורה. הגדר מוסרת ובבלגן מסודר ומופתי פורצים ההמונים אל המדשאה הגדולה, מבלי שאף אחד יידרס בדרך. חבורות־חבורות, בפנים מאופרות, בתחפושות שנקנו או נתפרו במיוחד, עם טי־שירטס של להקות או בלי חלק עליון בכלל, הם מסתערים על דוכני הבירה והאוכל כדי להצטייד לפני ההופעה. מאותו רגע יורגש ברחבי הפארק ניחוח הפסטיבלים הרשמי והמוכר - שילוב של בירה, ג’אנק פוד וסמים קלים.אלפי סקוטים לא טועים. T In the Park (צילום: יח"צ, אדם אלי)אין מדד טוב יותר מהופעת פסטיבל כדי לעמוד על כוחו של אמן מסוים ברגע נתון. כמו במשחק הקופסה מהאייטיז “מה במשבצת”, גם כאן מכתיבים את העניין שלושה פרמטרים עיקריים: באיזו שעה אתה מופיע, באיזו במה ובמקביל למי. היום הראשון הוא דוגמה טובה: קייזר צ’יפס, לפני שלוש־ארבע שנים להקת הופעות מהטובות בעולם (גם אם מבחינה אמנותית לאו דווקא המובילה שבהן), זוכה אחרי אלבום אחרון מאכזב להופעה בבמה המרכזית, אבל אחר הצהריים, כשהפארק עוד לא מלא לגמרי. האנרגיות בהופעה היו בהתאם, כשהקהל והלהקה מתחרים ביניהם מי מפגין פחות התלהבות. זו הפעם השלישית שאני רואה אותם מופיעים והפעם הראשונה שבה אני ממש מאמין לסולן ריקי ווילסון כשהוא שר “All I wanted to be, is a million miles from here”.הסיפור ההפוך לגמרי הם פלורנס אנד דה מאשין. לפני שלוש שנים, עת יצא אלבום הבכורה של הלהקה ושל העומדת בראשה פלורנס וולש, “Lungs”, ראיתי אותה מחממת את הופעת האיחוד של בלר בהייד פארק. היו לה כבר להיטים (“Dog Days Are Over” והחידוש ל”You’ve Got the Love”), וההופעה היתה באמת נחמדה, אבל דבר בה לא רימז על הפיכתה להיסטריית הסולד אאוט שהיא כיום. עכשיו, שלוש שנים בדיוק מיום יציאת האלבום, היא מופיעה בבמה המרכזית בשעת פריים טיים, שמביאה עמה גם שידור ישיר ב־BBC. ואת מה שפלורנס וולש עושה על הבמה ולקהל לא ניתן להגדיר אחרת מכישוף. במשך שעה וחצי היא מהפנטת עשרות אלפי אנשים, מדהימה אותם, משתעשעת איתם, חורכת את הבמה וקורעת את האוויר הקר בקול הגדול שלה, ובטונות של ביטחון עצמי ששמור לגדולים באמת.כישפה את הקהל. פלורנס אנד דה מאשין בהופעה:כשהיא מסיימת אני עוזב את הבמה המרכזית, עליה יעלו סנואו פטרול, לטובת אוהל הענק שבו יופיעו ניו אורדר. באוקטובר התאחדו חברי הלהקה – מינוס הבסיסט המסוכסך פיטר הוק – לשתי הופעות שהוגדרו חד פעמיות, בבריסל ובפריז. לא ויתרתי על ההזדמנות לצפות בלהקה האהובה עלי ונסעתי לשתי ההופעות האלו, שהתקיימו ערב אחרי ערב. אחריהן ראו ניו אורדר כי טוב והחליטו להמשיך בטור עולמי. כנראה שבצדק. אל האוהל נדחקים רבבות אנשים, יותר ממה שביכולתו להכיל. מי שלא התייאש מהעומס זכה לקתרזיס טהור בחסות סט שירים שהפך את ההופעה לרייב המוני, ושנחתם בטריו מהמם חושים של “Blue Monday”, “Temptation” והקאבר הקבוע ל”Love Will Tear Us Apart” של להקת האם. מסביבי אנשים מתחבקים, אחרים לא מפסיקים לרקוד ולשיר גם כשהמוזיקה נגמרת, ואיש מבוגר מאוד שעומד לצדי מוחה דמעה של התרגשות. אקסטזה.

ואז הגיע הגשם, שלא הפסיק לרדת באותו לילה. בבוקר אני עובר בין החנויות ברחוב הקניות הראשי של אדינבורו – פריימרק, H&M, מרקס אנד ספנסר, טופשופ – כל המקומות שבהם עד אתמול נמכרו מגפי ווליז. כולם היו ואינם, נמכרו עד הזוג האחרון. לא שיש לי ברירה, אבל אני מחליט להאמין בסניקרס. המציאות מכה בי עם ההגעה לבלאדו. מה שהיה עד אתמול פארק ירוק הוא כרגע ביצה ענקית בצבע חום. בוץ טובעני, דביק, מצחין ומטונף, שבמקומות מסוימים מגיע כמעט עד הברך. לרוב האנשים זה כמעט ולא מפריע. יש להם מגפיים, שאולי לא מונעים לכלוך – אבל בהחלט מקלים עליהם להתנייד מבמה לבמה. 99 מכל 100 איש נועלים אותם – והבן אדם ה־100 הוא אני. אם חשבתי שמבטי הרחמים שלהם אני זוכה מכל עבר כשאני מנסה להדס בבוץ הם פרי דמיוני, אני פוגש באוהל התקשורת את קלייר סנדן, אשת יחסי הציבור של הפסטיבל, שמחייכת ואומרת: “אני רואה שאתה עושה היכרות עם מזג האוויר הסקוטי”.סיפק רגעי קסם. נואל גלאגר (צילום: יח"צ, אדם אלי) אבל גם בהנהלת הפסטיבל מודים בהמשך היום כי זהו אחד מתנאי השטח הקשים ביותר ב־19 שנותיו של T in the Park. הגשם כבר לא יורד, אבל המצב כבר בלתי הפיך ובוצי עד לאין שיעור. אוהל שבו התקיימו סטים של די.ג’ייז נסגר בשל הצפה. מעתה והלאה יכתיב הבוץ מחדש את כל הדינמיקה בפסטיבל: בדרך כלל, כשמתפרסמת חלוקת ההופעות לבמות ולשעות, נהוג לסמן את אלו שאתה בטוח מתכוון לראות ושבעיקר בשבילן הגעת; את ההופעות שאתה מאוד רוצה לראות; ומכאן בסדר יורד – אלו שיהיה נחמד אם תספיק לתפוס, אלו שתראה רק אם לא יתנגשו עם אחרות ואלו שלא ממש מזיזות לך. אלא שכעת מדובר במשחק אחר לגמרי, ונתון חדש משתלט על מערכת השיקולים – לאיזו במה תוכל להגיע בזמן, וממנה הלאה להופעה הבאה. צעידה בין במות בקצוות שונים של הפארק, בקו אווירי של לא יותר מקילומטר, הופכת מעניין של כמה דקות לחצי שעה של דשדוש בבוץ.וכך, התכנון להעביר את היום השני בזגזוג בין ההופעות של Django Django, The View, Rizzle Kicks, The Courteeners, The Maccabees ו־The Vaccines נזנח לטובת הראשונים והאחרונים ברשימה בלבד. ההתפלשות בבוץ משחררת משהו בקהל, שפוצח במנהג בריטי אהוב של השנים האחרונות – השלכת כוסות פלסטיק מלאות בבירה לכל הכיוונים – ובקריאת העידוד הסקוטית המנג’סת “!He’ we, he’ we, he’ we fuckin' go”. אחרי ההופעה, באוהל הראיונות, מספר מתופף הווקסינז פיט רוברטסון: “רק אחרי שהופענו בפעם הראשונה ב־T in the Park, בשנה שעברה, התחלתי להרגיש שאנחנו להקה רצינית. אולי זה משהו בקהל הסקוטי”. שבוע קודם לכן חיממו במנצ’סטר את אחת מהופעות האיחוד של הסטון רוזס, שיעלו בהמשך למופע המרכזי של הפסטיבל, ורוברטסון מתכוון להישאר לצפות בהם גם הפעם: “זו היתה חוויה מדהימה להופיע לפניהם. סליחה על הקלישאה, אבל הרגשנו שאנחנו לוקחים חלק באירוע היסטורי”.   קלישאה או לא, יש משהו במה שרוברסטון אומר. בהופעות איחוד – לפחות בגדולות שבהן – יש איזשהו ממד מרגש, מונומנטלי אפילו (ע”ע בלר ב־2009 ופאלפ בקיץ שעבר). כמה חבל שאי אפשר לומר את זה על ההופעה של הסטון רוזס ב־T in the Park, הסיבה העיקרית לנסיעה שלי לפסטיבל. לא שהם איכזבו, ממש לא. זו היתה הופעה “גדולה” וההמנונים “I Wanna Be Adored", "Made Of Stone” ו”I Am the Resurrection” חילצו את ההתלהבות המתבקשת מכולם, גם ממני, אבל משהו בה הרגיש מלאכותי מדי, מעט עייף, נעדר אותו נופך היסטורי מצופה.הופעה טובה, אך לא "היסטורית". הסטון רוזס (צילום: יח"צ, אדם אלי)דווקא נואל גלאגר, שהופיע לפניהם עם פרויקט הסולו שלו High Flying Birds, סיפק כמה רגעי קסם של שירה המונית ונרגשת כשביצע מלהיטי אואזיס, לנצח אחת הלהקות האהובות בבריטניה. בכלל, למרות שהפסטיבל מתקיים בסקוטלנד ודואג למלא את הליין־אפ בלא מעט תוצרת מקומית, אפשר היה לחשוב שזו ועידת פסגה של העיר מנצ’סטר, מייצאת הלהקות מספר אחת בממלכה. ניו אורדר פתחו, הקורטינרז, נואל גלאגר והסטון רוזס המשיכו, וביום השלישי קיבלנו גם את Elbow הנפלאים ואת הופעת האיחוד ההזויה משהו של ההאפי מאנדייז.“אנשים עוד באים אלי ושואלים ‘אתה מרגיש בר מזל שאתה עדיין בחיים?’”, כותב סולן ההאפי מאנדייז שון ריידר בפתח האוטוביוגרפיה שלו, שיצאה בתחילת השנה. באמת עניין לא מובן מאליו. איאן קרטיס, מרטין האנט, רוב גרטון וטוני ווילסון – רשימה חלקית בהחלט של ז”לים מהסצנה המוזיקלית במנצ’סטר – כבר לא בין החיים, ורק ריידר ממשיך בשלו. נגמל מסמים ומתמכר מחדש, מסתבך עם החוק ועם כל העולם, אבל ממשיך לעלות על במות. גם לזו של T in the Park הוא עולה, רק בקושי, מסומם מהתחת, לא ממש זוכר את המילים (או רק עושה את עצמו לא זוכר) ונעזר בבז והמאראקס שלו כדי להזכיר לקהל ימים יפים יותר. אבל הוא עדיין איתנו. ואם פיט דוהרטי מחפש תקווה, אולי הוא ימצא אותה שם.גאווה בריטית. נואל גלאגר בהופעה:מתישהו, לקראת סוף היום השלישי והאחרון, אני נשבר. התנועה בין הבמות הופכת בלתי אפשרית לחלוטין (אני מפספס את ההופעה של מיילס קיין, שמאוד רציתי לראות), הנעליים בקושי מחזיקות (מזוג אחד כבר נפטרתי, וגם אלו לא יזכו לחזור איתי לארץ) והאייפון שלי סופג כמות מים ובוץ שמסכנת את עתידנו המשותף (עד מבצע ההחייאה הדרמטי שבוצע מאוחר יותר במלון באמצעות פן). המוזיקה ממשיכה, אבל אני הולך ומאבד בה עניין, שמתעורר רק קצת לנוכח שמועות על הופעה מביכה של ניקי מינאז’, שזכתה לקריאות בוז וירדה מאחת הבמות אחרי בקושי חצי שעה. מולי בבמה המרכזית מופיעים קסביאן מול קהל צעיר שלא מפסיק להיות שיכור ומשולהב, בבמה גדולה שנייה Swedish House Mafia באחת מהופעותיהם האחרונות לפני פירוק, ובבמה אחרת The Horrors המצוינים. למרות זאת אני מחליט לוותר. דקות ארוכות ולפחות שלוש פעמים שכמעט החלקתי בבוץ, עד שאדם ואני מגיעים לנקודת היציאה. בעלייה לאוטובוס הנהג מביט בי ומגחך: “תגיד בחור, איפה המגפיים שלך?”.

כתבות שאולי פספסתם

*#