איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את נינט?

באלבום הקודם פקפק איתמר הנדלמן סמית' בכוונותיה של נינט טייב, אחרי האזנה לאלבום החדש הוא מכה על חטא

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

לגמרי טעיתי בקשר לנינט טייב. איני מתבייש להודות בכך. בקיץ 2009, אחרי יציאת שני הסינגלים הראשונים של אלבומה הקודם, "קומוניקטיבי", כתבתי עליה משהו בנוסח: "נינט בחורה נחמדה עם קול יפה, ברם כל קשר בינה ובין רוקנרול הוא מקרי בהחלט". » נינט בהופעה - כל הפרטיםגם אם הדברים היו נכונים לאותו רגע בביוגרפיה שלה, אני טעיתי. למה טעיתי? טעיתי כי אדם שיכול להוציא תחת ידיו אלבום כמו "Sympathetic Nervous System" זה אדם שרוקנרול לגמרי זורם במחזור הדם שלו. הרוקנרול לגמרי זורם במחזור הדם של נינט טייב ואני סתם גיבבתי עליה שטויות. (הערת אגב: אני מרגיש צורך לחזור ולציין כמה טעיתי לגבי נינט כי אני מרגיש אשם. שפטתי אדם לחומרה על לא עוול בכפו. הלבנתי פני חברי ברבים וכו'. מעשה כזה דורש חרטה כנה ואמיתית. אם הייתי יהודי מאמין, הייתי מחכה ליום כיפור ומבקש מנינט ומאלוהים לסלוח לי אבל איני יהודי מאמין ומבחינתי כל יום הוא יום טוב לבקשת סליחה. ואלוהים ממילא לא יענה לי).» איך האלבום החדש?» ואיך ההופעה? ההבנה שטעיתי לגבי נינט טייב העלתה בפני שתי שאלות קשות: למה הייתי כל כך קשוח איתה מלכתחילה ומה גרם לי לשנות את דעתי עליה? בתשובה לשאלה הראשונה איני מתבייש להודות שפחדתי. פחדתי ממה שנינט מייצגת; בחורה שהתגלתה בתעשיית הריאליטי - השנואה עלי - והפכה, כהרף עין, לבת המועדפת של הזרם המרכזי בישראל, נסיכת רייטינג, "המאמי" של המדינה וכל הג'אז הזה. מה פתאום אדם שהממסד הישראלי מחבק חזק כל כך ילך ויחפש תדמית אחרת, מרדנית, מאיימת? ילך ויתעקש להתנתק מהחיבוק האוהב הזה. למה? זה נראה לי אז כמו שעשוע של ילדה מפונקת יותר מאשר אקט כן ואמיץ. פטרתי את הניסיון של נינט לברוח מהחיבוק הממסדי כעוד ספין ישראלי. "אחד בפה ואחד בלב", חשבתי לעצמי. אבל הבעיה לא היתה עם נינט. הבעיה היתה איתי. לא יכולתי להכיל אז את האפשרות שאכן מדובר באקט כן ואמיץ של בחורה שבאמת ובתמים לא מעוניינת בחיבוק הזה של הממסד הישראלי. ומה גרם לי לשנות את דעתי? המוזיקה עצמה.לא ספין. ICU:

"Sympathetic Nervous System" הוא אלבום האינדי גיטרות הכי טוב שיצא בישראל זה שנים. למען האמת, בטח בכל הקשור ברמת הסאונד וההפקה, יכול מאוד להיות שמדובר באלבום האינדי גיטרות הטוב ביותר שיצא בישראל אי פעם. נינט לא הסתפקה בעובדה שהיא עובדת עם ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום. חותמת ההכשר של רוקפור לא הספיקה לה. מייק קרוסי, המפיק שנינט עבדה איתו על האלבום הזה באולפן הקלטות בליברפול, הוא איש רציני. קרוסי הפיק ועשה את המיקס לרשימה ארוכה ומכובדת של להקות אינדי בריטיות כמו הארקטיק מאנקיז, דה אנמי, רייזורלייט, הפאולס, טו דור סינמה קלאב ואפילו חברי מבלפסט, קאשיר נומבר 9 (אם למנות רק אחדות מהן). קרוסי יודע איך לעבוד עם גיטרות. כמו קוסם השולף שפנים מהכובע, קרוסי מצליח להוציא מברוך בן יצחק ומרק לזר צלילים שהם מעולם לא ידעו שיש ביכולתם להוציא. קרוסי גם ידע לשלב את הגיטרות והתופים עם הקול של נינט, דבר שאף מפיק ישראלי לא ממש יודע לעשות. רגעים מסוימים (כמו בשיר הנושא הפותח את האלבום) נשמעים ממש כמו הארקטיק מאנקיז או כל להקה בריטית אחרת שקרוסי עבד איתה ובשירים אחרים (רצועה מספר חמש) הגיטרות מהדהדות גם את המזרח התיכון עם ריף שנשמע כמו גרסת אינדי לעבד אל־חלים חאפז (לרגעים השיר ממש הזכיר לי את מאעווד של חאפז, אלבום מעולה עם השפעות רוק סיקסטיזיות שנשמע כמו הדורז אם היו שרים בערבית).  שילוב נכון בין הגיטרות והתופים לקול של נינט. What Are You People:

אבל, מעל לכל, ישנה הכתיבה של נינט וישנו הקול שלה. מבין כל הישראלים שאני מכיר (פרט לעילם וולמן הצעיר), שבוחרים לשיר באנגלית, נינט נשמעת הכי טבעית והכי אותנטית. השירים שלה יפים ופשוטים וחבל שבכמה מהם התעקשה להשאיר את כלי המיתר. בלעדיהם, הסאונד המינימליסטי הכללי היה נשמר טוב יותר. הקול שלה, שבור, צורם, לא מתחנף - כל כך הרבה יותר יפה בעיני מ"הקול היפה" שהיה לה בימי "כוכב נולד". "קול יפה" נוסח נינט של "כוכב נולד" לא עושה לי שום דבר. יש הרבה מאוד אנשים עם "קול יפה", אז מה? תמיד נמשכתי לקולות שבורים, צרודים, "לא יפים", בטח לא במובן הכוכב נולדי של המושג. ונינט לגמרי תפסה אותי לא מוכן והפתיעה אותי עם מה שעשתה לקול שלה. כשהיא צועקת, אתה מאמין שהיא באמת כועסת.

"Sympathetic Nervous System" היה צריך להישפט אך  ורק ביחס למוזיקה עצמה. מגיע לו. מדובר באלבום אינדי רוק (דבר נדיר ממילא בנוף המקומי) המתרחק מהמיינסטרים הישראלי הסכריני כמו שאני מתרחק מנעלי קרוקס. לצערי, בעולם הפוסט סטרוקטורליסטי שבו אנו חיים, איני יכול שלא לשפוט אותו גם ביחס לביוגרפיה האישית של היוצרת שלו. אבל, במקרה הספציפי הזה, גם בהקשר זה מדובר בהישג מדהים. אני יכול רק להעריץ את האומץ והנחישות של נינט טייב; אדם חייב לירוק לבאר שהוא שותה ממנה, בטח ובטח כשהבאר הזו בכלל שייכת לעם אחר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ