אלבומים ישראלים חדשים: כולם מאוד משתדלים, אבל זה לא מספיק

בעקבות האזנה למבול של מוזיקה מקומית חדשה, הגיעה קליה מור למסקנה שיש יותר מדי מוזיקאים שמנסים להיות חלק מסצנה, ומפספסים בדרך את הדבר הכי חשוב

קליה מור, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קליה מור, עכבר העיר

אלבומים תמיד באים בגלים. לפעמים יש בזה היגיון, נגיד כשבשעת מחאה חברתית סוערת יוצאים שירי מחאה סוערים. אבל לקבל בבת אחת את החדשים של פאניק אנסמבל ואיזבו, את האי.פי הטרי של עמית ארז, את אלבום הבכורה של דנה לוי, רגע אחרי אבישי אפרת ורותם אור ונינט, רגע לפני השני של פוטוטקסיס, תוך כדי סינגלים חדשים לאלקטרה ו־Bronze Hone?ושוב עולות השאלות הישנות: למה אמנים כאן מכוונים לחו"ל (אולי כי התעשייה בארץ מתסכלת); למה יותר טבעי להם לכתוב באנגלית (אולי כי הם מרגישים חוסר שייכות); למה הם לא גאים במדינה שלהם (אולי כי אין על מה); ומה הם רוצים להיות (מישהו אחר במקום אחר); ועם מה אנחנו נשארים? עם הדור הקודם, כמו אופרת הרוק שהוציאו עכשיו שי להב (העיתונאי) ושי להב (ממופע הארנבות של ד"ר קספר) או האלבום של ספי אפרתי, שנשען על הרוק הישראלי לדורותיו? עם הפיוטים של גיא ורועי זו־ארץ? ומה הלאה? ולמה זה מטריד אותי?הרבה פעמים יש מין תחושה שיש איזה קטע. ושכולם רוצים להתאים את עצמם לקטע הזה. יותר מלבטא משהו, יותר מליצור. מנסים להיות נאהבים, ולהיכנס למשבצת הנכונה. של האינטליגנטיים, המגניבים, המקובלים. להיכנס לאיזושהי רשימה של 500 הקולים. במקום ביטוי עצמי אנחנו מקבלים ביטוי של סצנה. ממש כמו שהאנה מ"גירלז" מנסה להסביר שהיא קולו של הדור. "או לפחות איזשהו קול של איזשהו דור". אבל צריך יותר מזה. זה בעיקר בולט בהופעות. ההופעה הראשונה שאתה נוכח בה של הרכב שמבטא את הסצנה הנוכחית היא בדרך כלל הופעה מהנה ומשמחת. השנייה הרבה פחות. ויש גם גימיקים שלא מחזיקים אפילו הופעה אחת שלמה. לפחות לא בעיני. ג'יבריש איטלקי למשל. לא מנסה להיות אף אחד אחר. גון בן ארי: אז זה לא האנגלית. אין לי כוונה לטרחן ולנזוף באנגלית הזאת. אבל לשיר באנגלית לא פוטר אף אחד מלהיות מקורי. קחו את פורטיס וסחרוף לדוגמה - הם שרו בעברית, הם שרו באנגלית, הם שרו בג'יבריש. הם תמיד היו מקוריים. הם תמיד היו אותנטיים. גון בן ארי שר באנגלית, אבל הוא לא מנסה להיות אף אחד אחר ובשום מקום אחר. גם איזבו, שכרגע סיימתי להקשיב לאלבומם החדש והקיצי כמו קרטיב אדום צהוב נוטף צבעי מאכל "Life Is on My Side", בולטים ומשתכללים בסגנון הים תיכוני־ערבי־הודי התיאטרלי הייחודי להם, וזה בכלל לא משנה שהם בהחלט לא כוס הג'ין טוניק שלי.זה גם לא הז'אנר. לא חייבים להמציא ז'אנר חדש כדי להיות מקוריים. והרבה דברים שמגיעים מאותו ז'אנר לא נשמעים אותו דבר. אלפנט עשה רוקנרול מקורי, ועוד איך. נקמת הטרקטור, כנסיית השכל, רוקפור, אביתר בנאי, עמיר לב, אהוד בנאי, הבנות נחמה, עינב ג'קסון כהן, דודו טסה, אביב גפן. תאהבו או תשנאו, הם יוצרים משהו משלהם. לא רק שזה לא קשור לז'אנר, זה גם לא קשור לקול, ללוק, לכלום. התפאורה היא לא העניין, וגם לא חומרי הגלם. זה מה שאתה עושה איתם. שלא תבינו לא נכון. כל המוזיקאים שהזכרתי בהתחלה מצוינים פלוס. האלבום של דנה לוי, "Look at I", בהחלט מקסים. היא עבדה עליו שלוש שנים, זה לא שהיא שמעה את רותם אור ולורנה בי והחליטה לזרום. היא שרה היטב, מלכלכת וחורכת את המלודיות שלה. גם המפיקים השותפים שלה, אורי קליינמן ויונתן דגן מג'יי ויוז, בהחלט יודעים את העבודה. שלא לדבר על נגנים כמו איסר טננבאום בתופים, רוסלן סירוטה בפסנתר, ארתור קרסנובייב בחצוצרה ויוני פוליקר בבוזוקי; עמית ארז משתפר מאלבום לאלבום. יש לו טכניקה מצוינת, שירים שצוברים תנופה ונגנים שמוסיפים הרבה צבע עם כלי המיתר והקשת, והוא אפילו הבין שלא חייבים להתפלסף עם שם כמו "Last Night when I Tried to Sleep I Felt the Ocean with My Fingertips" אלא אפשר להסתפק ב"Not about Us"; וגם לאף אחד מחברי פאניק אנסמבל אין במה להתבייש. הם מוכשרים אחד אחד, יוצרים מוזיקה כיפית ומהנה, עם מלודיות יפות ושירה יפה ומילים יפות של קרן אלקלעי גוט. וכל כך שומעים עד כמה הם נהנים ממה שהם עושים.משתפר מאלבום לאלבום. עמית ארז:אני לא מאשימה אף אחד. לא קל ליצור משהו חד פעמי. גם לא אם אתה אינטליגנטי ומגניב ומופיע בכל המקומות הנכונים ובכל הרשימות הנכונות וגם מכיר את כל האנשים הנכונים. גם לא אם אתה בנאדם עם לב גדול ואהבה גדולה למוזיקה. גם לא אם אתה מוזיקאי בחסד, אחד שיכול לחקות מאוד מאוד מאוד טוב הרבה דברים מאוד מאוד מאוד טובים, כמו את אליוט סמית או קונור אוברסט או בק או פורטיס הד (אפרופו פורטיס הד, הסינגל החדש של מטרופולין). יש כאן פשוט הרבה יותר מדי אמנים שמחקים מאוד מאוד טוב דברים מאוד מאוד טובים. וצריך יותר מזה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ