רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבריטני ספירס עד הסטרוקס: למה כולם עושים לנו טיזינג?

בריטני ספירס, ליידי גאגא והסטרוקס משחקים את המשחק וכולנו נופלים בפח. איך הפך הטיזר לנוכח כמעט בכל מסע יחסי ציבור האופף סינגל או אלבום חדש, ומתי הוא הפך ליותר מעניין מהשיר עצמו?

תגובות

כל חודש פברואר בריטני ספירס פלירטטה עם עורכי ובלוגרי התרבות והבידור של העולם. את כמות הטיזרים ששוחררו לקליפ ל-"Hold It Against Me"  כבר קשה לספור, וגם הסינגל הבא זכה לטיזר. ספק אם היא תעצור שם. זוהי אסטרטגיית שיווק חדשה יחסית: במקום לשתוק רוב הזמן ואז להפציץ עם סינגל - לשמור לאורך כל הדרך על רמת עניין שווה יחסית. מכיוון שאי אפשר להגביר את רמת הפרודוקטיביות, יש לחלק את המנות. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מקבלים פיסת מידע אחר פיסת מידע ומתעסקים בספקולציות על "איך יראה הקליפ החדש", או "איך ישמע האלבום הבא" - פעילות משעממת שמזכירה יותר מכל את פאזל 1000 החלקים למיניהם מתחילת הניינטיז.

האסטרטגיה לא שמורה לכוכבניות פופ בלבד. הדבר האחרון שלו נזקקו הסטרוקס ערב צאת הסינגל החדש שלהם "Under Cover of Darkness", היה הייפ. מדובר בלהקת רוק גדולה שעשתה מהלך קלאסי: הוציאה אלבום גרוע ("First Impressions of Earth") אחרי שניים טובים, ויצאה לפגרה של חמש שנים. במצב שבו הסטרוקס נמצאים כיום, מספיק להם פשוט לקום ולקחת את מה שהם רוצים.

ובכל זאת הם התעקשו לשחרר טיזר של 30 שניות, קודם לסינגל ולאחר מכן לכל האלבום. עבור להקה רפטטיבית - ואני אומר זאת בחיבה - כמו הסטרוקס, זהו מהלך תדמיתי גרוע במיוחד. גם אנחנו מבינים שלא יהיה בכל "Angles" ריף אחד כמו שהיו להם בימים הטובים, וגם השירים נמסים אחד לתוך השני מבלי להותיר חותם או לעורר השתוקקות.עשה לכם חשק לשמוע את האלבום? טיזר לסרוקס החדש:

כמובן שאין שום סיבה לשפוט את הסטרוקס בחומרה על סמך 30 שניות מתוך כל שיר. שיר פופ במהותו ובמטרתו הוא יצירה עגולה: שלוש דקות, בית-פזמון-בית. לעיתים קרובות היופי מגיע מתוך הציטוט העצמי, באס שמצטט את השירה או גיטרה שמפתחת תפקיד שהיה שייך קודם לכן לקלידים. טיזר הוא פשוט פורמט רע, כזה שלא מתאים לסטרוקס וגם לא להרבה אמנים אחרים. הוא לא מציע מספיק למאזין הממוצע, אך גם אינו נועד באמת למעריץ.  הוא פשוט מחולל עוד סט של כותרות, שאפשר למתוח שוב ושוב: "הסטרוקס משחררים טיזר מהסינגל הראשון", "הסטרוקס משחררים את הסינגל הראשון", "הסטרוקס משחררים פריים מהקליפ החדש באלבום". וכך עוד אייטם ועוד אייטם.

עם זאת, לפעמים מבנה הטיזר פשוט מתאים. הפופ המיינסטרימי כפוף כבר שנים, מאז הדיסקו למעשה, לטרנדים של מוזיקה אלקטרונית ותרבות מועדונים. כשרמיקסים משחקים תפקיד הולך וגדל בניראות של כוכבות פופ, מעמדה של כוכבת הפופ כזמרת המבצעת הולך ונשחק. זמרות כמו בריטני ספירס מאמצות אותו בחדווה, ומסתפקות במעמד של "הפנים של השיר". הביט למעשה משחק תפקיד משמעותי בהרבה: הוא זה שיקבל את חזית הבמה בסופו של דבר. הרמיקס האינסטרומנטלי או הכמעט-אינסטרומנטלי אולי יהיה הבי-סייד של הסינגל, אבל האיי-סייד של המסיבות. כשספירס שרה "Hold It Against Me", או כל שורה סלאטית שהדביקו לה בתור פזמון, וכל זה מתומצת ללופ של שלושים שניות, זוהי אמירה אותנטית על מצבה - פחות כזמרת, יותר כפרזנטורית של להיט.כן, היו עוד שבעה קליפים לפניו. בריטני עושה טיזינג:

גם את הסינגל האחרון שלה, "Born This Way", ליידי גאגא שחררה טיפין-טיפין, באופן קצת שסוע המשמש, למעשה, משל למצבה כיוצרת. היא התעקשה לעשות זאת בדרכה - קודם שרה כמה שורות מהשיר בטקס פרסי ה-VMA אשתקד, אחר כך בינואר שחררה משום מה את הטקסט המלא של השיר בטוויטר. לבסוף שוחרר השיר המלא, ובעקבותיו הקליפ. מצד אחד השיטה הזו מציגה חשיבה מקורית ורצון מצידה לשחק את המשחק בתנאים שלה, מצד שני, כמו בכל מהותה, גאגא אולי מתנהגת כאילו שהיא משחקת בפופ, אבל בעצם הפופ משחק בה. כך גם היא נכנעת למשחק הטיזינג הזה, שהופך את המלחמה על תשומת לב המאזין לקשה מאי פעם.

האווירה האסוציאטיבית בטוויטר משקפת היטב את הלך הרוח הזה, ולכן לעיתים קרובות דווקא שם מתרחשות הדלפות קטנות שכאלה. זה יכול להיות צילום אייפון מחופף מחדר הלבשה (כמו ג'יימס פרנקו שצילם ושיתף את ההכנות שלו להנחיית טקס האוסקר), זה יכול להיות קניה ווסט ומסורת ה"G.O.O.D. Fridays" שלו, בה שיתף בטוויטר כל יום שישי ביסייד או רמיקס חדש, מה שהעצים משמעותית את ההייפ הרב לפני שיצא האלבום המלא. עם זאת, ישנו פער עצום בין הענקת ביסייד, מענק בעל ערך אמיתי למאזין, לבין ניפנוף בגזר מול אפו - למשך חצי דקה.

איך הפך פרק הזמן השרירותי הזה לנוכח כמעט בכל מסע יחסי ציבור האופף סינגל או אלבום חדש? הרי אף אחד לא מניח שניתן באמת לדחוס שירים דווקא לתוך 30 שניות. אם פתאום היה מוחלט בתעשיית הקולנוע שמעתה כל הטריילרים, בלי יוצא מן הכלל, צריכים להימשך דווקא שתי דקות, כל המפיקים והבמאים היו יוצאים ועושים רעש גדול. למה, אם כך, המוזיקאים מרכינים ראש בפני משהו שהוא אפילו לא חוק, אלא סתם נורמה?פרק זמן שרירותי. ליידי גאגא:

טיזר 30 השניות הוא בעצם טעות הנובעת מאי הבנה. מזה שנים, אתרים כמו אמזון מציעים לשמיעה קטעים בני 30 שניות מתוך שירים ואלבומים. זה היה הגיוני מאוד בתחילת שנות האלפיים: חיבורי אינטרנט רבים עדיין הזדחלו באיטיות. להזכירכם, ב-2004, הדבר המלהיב ביותר בסולסיק הייתה היכולת להוריד אלבום שלם כתיקייה. הגולש היה יכול להישען על הטיזרים האלה בשביל להחליט אם הוא מעוניין להשקיע מזמנו בהורדת האלבום או לא. זה כמובן שירת היטב אתרים כמו אמזון ושות', הם יכלו להשמיע את הטיזרים הללו בלי לקבל אישורים פרטניים.

בתקופה שבה, למרבה האבסורד, להוריד אלבום זה פשוט יותר מאשר להוריד שיר בודד מתוכו, אין ממש טעם או עניין בלהסתפק בשניות ספורות מתוך שיר. הדבר מגוחך פי כמה כאשר כבר לא צריך להיות אמן "מתקדם" או "מחובר", וכמעט כולם מציעים את האלבום המלא להאזנה בסטרימינג דרך אתרים רשמיים כמו בנדקמפ או גופים כמו NPR (נשיונל פאבליק רדיו). למעשה, מעשה כמו זה שעשו הסטרוקס מצביע על החשש העכשווי של כל מי שאהב את הלהקה כשרק פרצה: מה שהיה הדבר הכי מגניב ב-2001 נראה ב-2011 כמו אבא עם קוקו וכובע מצחיה.

*#